סדרות: Grimm ו Once Upon a Time

כבר עמדתי להספיד את עונת השידורים הנוכחית.  ההצלחה של Modern Family, סיטקום ממוצע חסר ברק*, גררה גל הפקה המוני של סיטקומים ממוצעים חסרי ברק. אפשר לצפות בהם אם אין משהו אחר לעשות בחיים, אבל אף אחד מהם לא יצירת מופת ע"ע 30 רוק, מחלקת גנים ונוף או קומיוניטי. עדיף כבר לצפות בשידורים חוזרים של חברים.

ואז הגיעו תוך שבוע הפרקים הראשונים של Grimm ושל Once Upon a Time והשאירו אותי גם מחויך וגם אופטימי בקשר לעתיד. שתיהן, אגב, מבוססים על מיתולוגיה דומה של סיפורי אגדות. מיתולוגיה שאי אפשר לטחון מספיק.

נתחיל מהסדרה שפחות אהובה על המבקרים. Grimm –  עם ציון 55 במטהקריטיק. העלילה של גרים פשוטה: ניק בארקהארדט הוא בלש משטרתי מפורטלנד** שמגלה יום אחד שהוא נצר למשפחת גרים. כן כן – אלו שהעלו על כתב את סיפורי האגדות המפורסמים! למעשה, הוא מגלה שסיפורי האגדות הם יותר כמו תיעודים היסטוריים בהסתר. המפלצות שמתוארות שם אמיתיות לחלוטין. הן מתגוררות בעולמנו – במסווה בני אדם דוברי אנגלית כמובן – ומציקות\רוצחות אותנו. לבלש שלנו יש יתרון אחד על פני אנשים אחרים: הוא מסוגל לראות מעבר למסווה האנושי של המפלצות. וכך הוא יוצא להגן על האנושות מפניהן או משהו בסגנון.

למה לרוץ ולצפות? כי זה כיף טהור. אבל יש שתי סיבות נוספות: הראשונה – זה מזכיר את על טבעי. אחת הסדרות האהובות עלי בטלוויזיה שידועה גם בתור "הדבר הזה שגרם לניימן לחזור לאהוב הארד רוק". זה חיובי, היות ועל טבעי – בעונתה השביעית – מן הסתם מתקרבת לסופה. וגם ככה היא כבר מעבר לשיאה. צריך סדרת ציידים נגד מפלצות ברוח הרונקנרול חדשה שתחזיק אותי מרוצה.

לסיבה השניה קוראים סילאס מיצ'ל. שחקן שמפציע כבר שנים בכל מיני סדרות אהובות – כמו My Name is Earl ופריזון ברייק – ומשחק ברובן דמויות לא הכי יציבות בנפשן. לסילאס מיצ'ל יש עיניים מטורפות. כמו לבובקאט גולדתוואיט מבית ספר לשוטרים מתחילים. זה כבר קונה את עולמו. יש לו גם נוכחות מגניבה לגמרי במושגים שלי, והתפקיד שתפרו לו מושלם: איש זאב שחזר למוטב. מצחיק, נמרץ, על גבול המטורף כמו שמיצ'ל יודע להיות – והכי חשוב: כיף.

————-

את Once Upon a Time יותר אהבו המבקרים: ציון 66 במטהקריטיק. לא שוס גדול, אבל עדיין. את הסיפור של הסדרה אפשר לתמצא במשפט אחד: דמויות מהאגדות חיות בעולמנו אנו כיום, אבל לא יודעות שהן דמויות מהאגדות. הסתקרנתם? רוצים עוד משפט? הנה:"המלכה הרעה הגלתה בעזרת כישוף את דמויות האגדות לעולם האמיתי". הנבואה מספרת שבתם של שלגיה ו Prince Charming (רבעק, איך הוא נקרא בעברית? ניימן? או שיש תרגום טוב יותר 😉 ) תציל את הדמויות ביום הולדתה ה – 28.  וזאת הנקודה בה מתחילה הסדרה: יום ההולדת ה – 28 של אמה סוואן, נסיכה מהאגדות שלא יודעת שהיא כזאת וחושבת שהיא סתם מתבודדת מנוכרת מודרנית.

Once Upon a Time  מזכירה איכשהו, קצת, טיפ טיפה, את פייבלס. אחת מחמש סדרות הקומיקס הטובות ביותר בעידן המודרני לטעמי (למעשה: מקום שני אחרי פריצ'ר). למרות שהם לא באמת באותה הסקלה: פייבלס מלאת דמיון, קסם בלתי מוסבר, עלילה מפתיעה ודמויות מדהימות אחת אחת. Once Upon a Time היא בינתיים יותר דרמה מתקתקה עם קצת קסם שפוזר עליה לא מספיק בנדיבות.

מה חסר שם? לא ברור. הכל מרגיש חלק מדי ומלאכותי מדי – כמו צ'ירלידר אמריקאית. כזו שאפשר להעריך את היופי שלה, אך איפה האנושיות מאחוריו? עם זאת, אמשיך לצפות בסדרה. אגדות? פנטזיה אורבנית? נבואה ונסיכה שצריכה לגלות את עצמה? רע זה לא יכול באמת להיות. בטח שלא יותר גרוע מטרה נובה.

———————
* מוזר: בעוד שאין לי סבלנות לסיטקומים בינוניים אמריקאיים, אני לגמרי חולה על המקבילות הישראליות שלהם. רמזור למשל, או עבודה ערבית (סדרה עם קונספט אדיר וביצוע ממוצע פלוס). מה שרק מראה כמה שפת אם והכרת תרבות משדרגים את ההנאה מיצירות אמנות.
** פורטלנד אורגון. אולי העיר האמריקאית האהובה עלי ביותר – אחרי ניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting