מוסקבה #8: ניימן הולך לאוניברסיטה 3

[חלק שלישי ואחרון]

ושוב פעם אני באוניברסיטת אחוות העמים. הפעם לשתי הרצאות, האחרונות שלי במוסקבה.

רכשתי שלשום נעליים שחורות ארוכות רשמיות רוסיות כאלה. גם בשביל ההרצאה, וגם כי תמיד רציתי שיהיה לי.

כל הרצאה מתחילה במינימום עשר דקות איחור. זו מסורת. רואים שאני לא בגרמניה.

ההרצאה הראשונה הייתה הרצאת סמינר. היו די הרבה אנשים. לא כי אני מפורסם, חלילה, אלא כי נדיר שמגיע זר להרצות פה. הם תלו פוסטר גדול שמפרסם את ההרצאה בפקולטה. לפני ההרצאה ארגנו תמונה קבוצתית כשאני במרכז. את ההרצאה עצמה צילמו בוידאו. הובכתי נורא.

אחרי זה הוזמנתי לחדר הפרופסור המארגן. הם קנו עוגה מהודרת. ככה יעשה לזר שבא לרוסיה.

משם רצתי להיכל ההרצאות ליד. התנהל שם כנס במהלך היום. ההרצאה שלי הייתה עשר דקות והתחילה בכמעט שעה איחור. פה זה לא גרמניה, כבר אמרתי?

טרם הספקתי להתאושש והבהילו אותי לשתי(!) הגנות. זהו יום עמוס מאד באוניברסיטת אחוות העמים. הגנה אחת הייתה של דוקטורנט ואף אחד לא התרגש. השנייה כבר הייתה סיפור גדול יותר.

ברוסיה, כמו בגרמניה ובעוד כמה ארצות קלאסיות, יש ארבעה תארים: ראשון, מאסטר, דוקטורט והביליטציה (פוסט-דוקטורט). האחרון הוא סוג של תואר פרופסור, ומי שיש לו אותו יכול לקבל משרות בכירות ולהנחות סטודנטים.

בגרמניה הביליטציה זה קצת כמו דוקטורט מורחב. ברוסיה זה סיפור ארוך בפני עצמו. אנשים עובדים לפעמים עשרים שנה עבור התואר הזה. גם כשהחומר התיאורטי כבר מוכן, תהליך הקבלה לוקח עוד כחצי שנה. הוא כולל סדרת הרצאות ברחבי רוסיה בפני שופטים וחברים של שופטים. הכל מתנקז בסופו של דבר להגנה קצרה של חצי שעה – ואחריה, הקטע החשוב, משתה.

הוזמנתי למשתה. בעצם, כמעט כולם הוזמנו למשתה. הוא נערך במסעדה קווקזית ליד האוניברסיטה. אולי 'קווקזית' זו לא המילה הנכונה פה, יותר מדויק יהיה לאמר 'אוכל של מרכז רוסיה'.

הגענו לשם שעה לפני בעל השמחה עצמו. ככה זה ברוסיה. ליד אחד משני השולחנות הארוכים כבר ישבו אנשים ושתו וודקה. המוני סלטים ומנות ראשונות ממרכז אסיה קישטו את השולחן. תשמעו עליהן בפוסט האוכל הבא. אני החלטתי להיות רוסי ולשתות וודקה.

שמו אותי בין שתי בחורות רוסיות יפות ששמרו עלי שלא אשתכר. הן התלוננו שאין אוכל. כי עבור רוב הרוסים, אם זה לא בשר (או ממתקים), אז 'זה לא אוכל'. הספקתי לשתות שתי כוסיות עד שבעל השמחה ופמלייה של פרופסורים מבוגרים נכנסו לחדר. קהל הנוכחים החצי שתוי הריע לו בשמחה. זו כנראה הסיבה שהם מגיעים מוקדם.

התיישבנו, בעל השמחה, בחור בסביבות גיל הארבעים עם פנים עדינות-עדינות, החל לשתות. הפרופסור שליווה אותו מדעית לאורך השנים הנחה את המשתה.

משתה רוסי, למי שלא יודע, זו סידרה של הרמות כוסית. פעם בחמש דקות – לפעמים אפילו פחות – קם מנחה האירוע על רגליו, מציג את הדובר הבא ומעביר את רשות הדיבור אליו. הדובר חייב לספר צ'יזבט – עדיף משהו מביך – על בעל השמחה, ואז כולם שותים.


[חזית מעדניה]

פרשתי בסביבות הכוס השביעית לפני שהגיעו המנות העיקריות. מזל טוב ולחיים!

נהניתם? יש מצב שתאהבו גם את הכתבות האלה..

3 תגובות

  1. טליה הגיב:

    האם השתכרת??שבע כוסיות…וואו! מה אומר,שפע חוויות מוזרות שכאלה הן די והותר לחודש..מקווה שנהנית כי אני נהניתי מאוד לקרוא את שכתבת ולחזות במעט שצילמת. תמונת הנוף הפותחת את הפוסט הזה,יפהפייה בעיני.
    תודה ואיחולי התאקלמות מהירה בציויליזציה…

    • ניימן הגיב:

      עברתי למיץ פטל בכוס השניה. אני חולה מזה כמה ימים.

      שמח שנהנית. נשארו לי עוד כמה ימים רגועים במוסקבה עכשיו. טרם הלכתי.

  2. גם אני חווה את המשתה הרוסי בכל חג ובכל יום הולדת משפחתי מצד בעלי (יום הולדת אצל הרוסים זה חג כשלעצמו). אני חייבת לומר שבפעם הראשונה שהגעתי לארוחה כזו התמלאתי לגמרי רק מהסלטים לפני שהגיעו העיקריות והייתי בהלם כשהבנתי שהסלטים זה לא כל הארוחה. בחג שבועות האחרון זו היתה ארוחה של 5 מנות (כשהמנה הראשונה היא 10 סלטים לפחות). למחרת הרגשתי כאילו מישהו תופס לי בבטן ומסובב אותה בכוח…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *