המדף הז'אנרי: פרנקנשטיין – מרי שלי
ב – 1816 היה שרוי העולם בחורף נצחי. התפרצות אדירה של הר געש באינדונזיה חסמה את השמש. ממוצע הטמפרטורות בעולם היה כמעט אפס מעלות. יש שקוראים לשנה הזאת, השנה בלי הקיץ.
בדיוק בקיץ של 1816 החליטו פרסי שלי (מגדולי המשוררים הרומנטיים הבריטיים) וחברתו דאז, מרי שלי, לבקר את חברם לורד ביירון בנהר ג'נבה בשוויץ. הצטרף אליהם שם ג'ון פולדורי, מחברו של אחד הספרים הראשונים בהיסטוריה על ערפדים.
כיצד שעשעה החבורה עצמה בכפור? בהקראה של סיפורי רוחות גרמנים עתיקים מהספר פנטזמגוריה. הקור, הסיפורים המפחידים והחבר'ה נתנו ללורד ביירון רעיון: תחרות כתיבת סיפורי רפאים.
ביירון עצמו הצליח רק לכתוב כמה פסקאות. הן עסקו באגדות הערפדים ששמע בעת טיוליו בבלקן. ג'ון פולדורי לקח את המקטעים האלה, והפך אותם לנובלה המפורסמת הערפד. מומחים לערפדים וודאי שמעו עליה.
אבל על מה שכתבה מרי שלי לתחרות שמעו כולם: היא יצרה את פרנקנשטיין. אחד מרומני ההרפתקאות\אימה הגדולים בכל הזמנים.
———————————
פרנקנשטיין הוא סיפור-בתוך-סיפור.
סיפור המסגרת מציג את קפטן וולטון. סופר כושל שמנהיג מסע לקוטב הצפוני בתקווה לזכות בתהילה. את המסע הוא מתאר בסדרת מכתבים לאחותו. מכתבים אלו מהווים את הרומן פרנקנשטיין.
באחד הימים רואה צוות הספינה מרחוק מזחלת כלבים מובילה ייצור ענק. זמן קצר לאחר מכן הם מצילים מהמים בחור חולני בשם ויקטור פרנקשטיין. קפטן וולטון ופרנקנשטיין מתידדים. מה שמוביל את פרנקנשטיין לספר לקפטן את סיפורו. כלומר: להתבכיין עד כלות הנשמה.
כולם מכירים את סיפורו של פרנקנשטיין: האיש שברא אדם. פרנקנשטיין שבספר היה אובססיבי למדע כבר מגיל צעיר. בהיעדר הדרכה ראויה הוא למד מספרים שמזמן אבד עליהם הכורח: ספרי אלכימיה וכישוף עתיקים.
רק באוניברסיטה גילה פרנקנשטיין את המדע המודרני. הוא הצטיין בכימיה, ומהר מאד הצליח ליצור תיאוריה שמשלבת את הידע הישן עם זה המודרני. פרנקנשטיין הצליח להקים חומר דומם לתחיה. בלי לחשוב פעמים הוא החליט לבנות אדם חדש! מה יש לאמר, מזל שהוא לא גילה את סוד פצצת האטום.
מסתבר שקצת קשה לחקות את החלקים הקטנים בגוף האדם. לכן פרנקנשטיין יוצר את המפלצת שלו בגובה 2.5 מטר. הניסוי מצליח בצורה מסחררת! הייצור קם לתחייה, אומר "בו" (סתם) וגורם לפרנקנשטיין לברוח כי רק עכשיו הוא נזכר שהוא פוחד ממפלצות.
מפה מתחיל רומן שלם בסגנון 'פרנקי והמפלצת – יחסינו, לאן?'. פרנקנשטיין, לא העפרון הכי חד בקופסה, מקבל כל החלטה שגויה אפשרית. הכל מנימוקים מתחסדים במקרה הטוב, ומופרכים במקרה הרע (והיותר נפוץ). בין לבין הוא מתבכיין עד השמיים על מר גורלו וממש גורם לי לקוות שהמפלצת תתפוס אותו.
והמפלצת עצמה? הוא דווקא די חמוד. הוא מגיב יחסית טוב לשמות שנותנים לו: מפלצת, שדון, ייצור, "זה" (it) והאהוב עלי: "חרק זדוני". למרות זאת הוא לומד אנגלית בזמן שיא, נעשה בה הרבה יותר רהוט ממה שאני אי פעם אהיה ומבלה לו בעולם.
נשמע מגניב נכון? אז זהו, שממש ממש לא. למרות האווירה הקודרת הפנטסטית, למרות הסיפור המקורי והכתיבה המעולה, 'פרנקנשטיין' הוא ספר איום ונורא. הוא ספר מתבכיין בצורה היסטרית. הוא ספר שהדמות הראשית שלו צדקנית, אגואיסטית ומלאת דעות קדומות.
העלילה עצמה לא מעניינת או מובילה לשום מקום. השוס שלה, בריאת המפלצת, מגיע ממש בתחילת הספר. מה שקורה בהמשך הוא פסיק קטן ממה שאפשר לעשות עם הרעיון המעולה הזה. מה גם ששאר הטקסט עוסק בנאומים צדקניים וברחמנות עצמית (תכונה בה כנראה היה נגוע כל אדם באירופה באותה התקופה).
פייר? התאכזבתי מפרנקנשטיין. קיוויתי לספר על-זמני שימשוך אותי לאחת ההרפתקאות הגדולות אי פעם. העמודים הראשונים של הספר איכשהו עמדו בציפיות ויצרו אווירת אימה קפואה מדהימה. אבל מרגע שנכנס פרנקנשטיין הכל התמוטט.
מעבר לזה שאין הרפתקאות, גם אין עיסוק רציני באף אחד מהנושאים המידיים שמעלה הסיפור: יחס לשונה. אחראיות מדעית. הרגלי הרביה של יצורים דמיוניים בגובה 2.5 מטר. כלום. כל מה שיש זה עמודים על גבי עמודים שמטיפים לחיים שקטים חסרי סכנה.
אני לא מצטער שקראתי את פרנקנשטיין. למרות חסרונותיו, והוא רובו חסרונות, הוא עדיין דוגמה מושלמת לספרות גותית: קודר, מורבידי, מפחיד ועם נגיעות פנטזיה או מד"ב.
מצד שני, לא ברור מה עשה את פרנקנשטיין מפורסם כל כך. האם זה רק הרעיון של מדען מפיח חיים בייצור שתפס? הוא היה כל כך חדשני אז? כי מעבר לרעיון (ולאווירה) אין שם הרבה.
אני מתכוון להמשיך מפה ולקרוא בחודשים הקרובים את שאר הספרים הגדולים של הספרות הגותית של המאה ה – 19: דרקולה, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד, פנטום האופרה ואולי גם ספר או שניים של הרברט ולס. מקווה שהם יהיו קצת יותר משובחים מהסיפתח הלא מוצלח עם פרנקנשטיין.
טוב, הזהרתי אותך…
אני חושב שמה שהפך אותו לעל-זמני הוא הראשוניות שלו, והתזמון. הספר מופיע בשיא הרומנטיקה ומבטא את החרדה הרומנטית הגדולה מכול – שהטכנולוגיה תדכא את האנושיות. שלי הצליחה לנצל את פריצות הדרך החדשות ביותר של המדע בתקופתה כדי ליצור סיפור על היכולות שלהן, ועל האיום שהן מציבות למי שמשתמשים בהן.
אני נוטה להאמין שזו הראשוניות. כי היא לא באמת דיברה על טכנולוגיה.
כלומר, המפלצת היא אחת מהדמויות הרעות היותר סימפטיות שיצא לי להיתקל בהן. בחור די טוב שבגלל שהחבר'ה נידתה אותו הפך לאלים כמעט מלית-ברירה.
אם כבר יש פה ביקורת על היחס לשונה. אבל גם את זה לא ממש, כי המפלצת היא עדיין הבחור הרע.
מזכיר לי קצת את Boneshaker.
(וכן, הזהרת אותי. נקודה לזכותך 🙂 )
היא כותבת 20 שנה אחרי מותו של גלוואני, כאשר הרעיון של חשמל ככוח החיים בשיא השפעתו. בניגוד לוורן, ולס ואנשי "תור הזהב" של המדע הבדיוני היא לא אדם טכנולוגי ולכן הטכנולוגיה של ההחייאה לא מעניינת אותה, אבל היא בהחלט עוסקת בהשפעה של האפשרויות הטכנולוגיות על החברה.
המפלץ הוא לא העניין, ודאי שהוא תמים. השאלה היא מה היצירה הטכנולוגית הזו עושה ליוצרים שלה, איך היא משפיעה על ויקטור פרנקשטיין ועל החברה בכללה בדרך שבה הם מתייחסים למוצר הטכנולוגי הזה. מכיוון שהוא לא "טבעי" אלא מוצר של ההיבריס האנושי, אין למפלץ מקום בעולם. הנוכחות שלו, שנכפתה על העולם, מערערת את החברה. אני חושב שיש פה ביטוי שונה של הערצת הטבע שאפשר למצוא אצל פ"ב שלי ואצל ביירון, וכמובן אצל הרומנטיקנים הגרמנים.
** ספויילרים לספר **
אולי אני קורא את זה בעיניים מודרניות מדי, אבל ראיתי הבדל גדול בין המסר של הדמות לבין המסר של הסופרת.
פרנקנשטיין? כן. הוא סוג של מעריץ הטבע. אדם שהטכנולוגיה המתקדמת שגילה הרסה אותו עד הייסוד.
אבל בעיניים שלי פרנקנשטיין הוא אנטי-גיבור. לא איזה מודל לחיקוי שהקורא אמור לחקות. הרי היה כל כך הרבה מקומות לשלב את הטכנולוגיה (=המפלצת) בחברה האנושית. אילו רק הכפריים היו מגלים אליו חמלה. אילו רק היה פרנקנשטיין יוצר לו כלה.
אם כבר המסר שאני קיבלתי הוא שאנשים צריכים להתעלות מעל הדעות הקדומות שלהם ולקבל טכנולוגיה חדשה. לא הטפה להערצת הטבע.
עברו כמה שנים מאז שקראתי את הספר, יכול להיות שאתה צודק. יכול להיות שאני מושפע מהרומנטיקה של התקופה שאני מכיר.
אבל יכול להיות שמה שאני אומר כן קיים שם במקום עמוק יותר. לא הערצה לטבע, אבל כן חשש מההשפעה של הטכנולוגיה על החברה.
יכול גם להיות שאני טועה. זה סתם לא פרי שאני יורד לפרטים מול מי שהספר לא כל כך טרי במוחו: )
לפחות יצא מהספר העמוס צדקנות אחלה פוסט:-) נהניתי לקרוא. תודה!
כל הכבוד על הפרוייקט החדש של קריאת ספרות גותית. אני כבר מצפה לדיווחים…
כבר עכשיו נתקעו מקלות בגלגלי הפרוייקט: קיבלתי (מההוצאה!) את שני הספרים האחרונים של פנדורין. הם עלו לראש הרשימה – חוץ מהספרים שאני כבר באמצע קריאתם.
פנדורין >> כמעט כל ספר אחר בעולם.
טוב, אבל ספרי פנדורין נגמעים במהירות. את שני האחרונים בסדרה קראתי תוך יום-יומיים כ"א.
ככה היה לי עם הקודמים. אני קצת בקוצר זמן עכשיו (סוף שנה, הרבה דדליינים והרבה מבקרים). זה נותן לי מעט מאד זמן לקרוא. אבל מקווה שאמצא זמן לפנדורים.
גם לספרים בני 60-100 לא פשוט לגשת, אז לספרים בני 200 זה בכלל פרוייקט. הקצב מאד שונה, בניית הדמויות, השפה/תרגום כמובן. מעטים שווים את המאמץ אם הכוונה היא ממש להנות מהקריאה, אבל את הקרדיט הם קיבלו בזכות בדר"כ – בשעתם הם פרצו דרך.
תראה, יש גם ספרים שהם פורצי דרך כיום ואני לא סובל. חצי מהספרים של צ'יינה מייאוויל למשל. אני מעריך את הראשוניות שבהם, אבל הכתיבה עצמה והעלילה? לא מדבר אלי.
מצד שני, קראתי את שרלוק הולמס (עשרות פעמים) ואני מעריץ גדול של דיומא או דוסטרוייבסקי. אין לי בעיה להתחבר לספרות מהמאה ה – 19. במקרה של פרנקנשטיין, אוצר המילים היה קצת שונה. אבל יש מילון, ואחרי 20-30 עמודים כבר לומדים את כל המילים החדשות.
נראה לי שדעתי על פרנקנשטיין הייתה זהה גם לו הייתי קורא אותו לפני 200 שנה: רעיון מקורי, ביצוע מחריד.
פוסט מעולה. שקראתי את פרנקנשטיין אי שם בשנות העשרה שלי דווקא התרשמתי הרבה יותר ממך (אולי כי גם אני הייתי נגועה ברחמנות עצמית וצדקנות). נראה לי שד״ר ג׳ייקל ומיסטר הייד לא יאכזב, ופנדורין בהחלט שווה יותר מכל ספר בעולם
לד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד אני הכי מחכה (ואז דרקולה). כילד ראיתי איזה סרט מצויר שלהם בערוץ 1. הוא הפחיד וריתק אותי בעת אחת. עד היום יש לי הרגשה של קסם כשאני חושב על הצמד.