תמונה: תחיית הזומבים
בגיל 15 בערך הבנתי שאני לא אוהב את יום השואה. אז חשבתי שאני מרדן ומקורי; כיום ברור שאני מדור בו השואה הייתה מספיק רחוקה כדי לדון בה בלי מטען רגשי משתק.
ליום השואה יש טעם מיוחד. מרגישים אותו אפילו ממרחק 5000 קילומטר בברלין. לפעמים זה טעם נעים; מקושר אליו הרגש של 'עצב יפה' דרך יצירות מפעימות שנכתבו על השואה. לפעמים הוא טעם מניפולטיבי, ואז אני נגד המתכונת הנוכחית של יום השואה:
כי נכון שצריך לזכור את השואה, אבל במציאות היא לא בסכנת שיכחה.
כי יום השואה מזכיר את 1984. השלטונות לוחצים על כפתור 'תהיה עצוב' ולכולם נופל החיוך.
כי הצפירה נראית כמו תרגיל כוחני של שליטה בהמון.
כי כשמתחילים ללמד בגן על השואה אתה יודע שיצאנו מפרופורציות.
רק שתדעו שהפוסט בכלל נכתב כי נתקלתי שבוע שעבר בבית הקברות שבשדרת Buschkrug במחזה שבתמונה בראשית הפוסט. אם יש אמת בנבואות האפוקליפסה המודרנית, אז אין ספק שמפה תתחיל תחיית הזומבים. או הערפדים.
מצד אחד, אני מסכימה איתך לחלוטין. ליום השואה ולאופן השימוש בשואה ביום יום של מדינת ישראל יש טעם רע ומצער של זילות ושל התעלמות מכמה לקחים חשובים באמת (הומאניות כערך) ואימוץ אובססיבי של אחרים (מגיע לנו).
אבל, בתור אדם בלתי ממלכתי להחריד, שנעדר מטקסים ומתעב המון, אני מוצאת שיש משהו מאחד בכך שיש החלטה לאומית להקדיש לנושא מסוים משאבים של זמן ואנרגיה. יש אמירה כללית: זה חשוב לנו כמדינה, ויש עמידה מאחוריה (עמידה מאד מאד מסוימת, קשה להתעלם מהיחס המחפיר לניצולים. וקשה, למי שרואה את הקשר הישיר והברור, לראות את היחס לפליטים ולמהגרים שמגיעים הנה).
לגבי ילדי הגן – אני חושבת שזה הפוך. כיוון שילדים בכל מקרה חשופים – למשל לצפירה – ברור שיש שאלות ושהנושא עולה. חשוב בעיני להחליט שהמערכת, גם בגיל צעיר, צריכה לתת מענה ולא להפקיר את הגננות להתמודד עם זה לבד (וזה מה שקרה עד עכשיו). מצד שני, ברור שאם יש גוף שכנראה יטפל בזה באופן הכי בלתי הולם שאפשר זהו כנראה משרד החינוך, וזה עצוב מאד.
אני לא נגד 'יום ה<משהו>'. די ברור לי, גם, שיום השואה היה כמעט הכרחי בעבר.
אבל כיום? עדיף לשנות אותו ל'יום הסובלנות לאחר'. אז אפשר להכניס תחת המטריה הזאת נושאים היסטוריים של אנטישמיות לצד נושאים מודרניים יותר. הממשלה תהיה מרוצה כי יהיו לה יותר דוגמאות של שנאת יהודים להפחיד בהם את העם, ואני אהיה מרוצה כי אוכל להשוות בין אפליה בישראל המודרנית לאפליית יהודים ברוסיה הסובייטית.
הלוואי שסובלנות לאחר היתה יכולה להיות ערך בישראל בחיי היום-יום. גם במוסדות החינוך וגם בכנסת ובממשלה, אבל השיטה בשנים האחרונות היא דווקא לעודד שנאה והפרדה בין קבוצות שונות.
ואם כבר, שביום השואה אולי במקום לדבר על העבר בבתי הספר, יעודדו יציאה והתנדבות למען ניצולי השואה שחיים בינינו בהווה. אותם שורדים שחיים בבדידות ובעוני, והממשלה מפקירה שנה אחר שנה, בעודה נושאת מילים גבוהות על אנטישמיות וזכר השואה תחת כל עץ רענן של הסברה.
אבל אין בארץ מספיק סובלנות לאחר בשביל למלא אפילו חצי יום.
זה ממש לא ערך שהממשלה הישראלית רוצה לטפח, למרבה העצב.
ממש מסכימה עם מה שכתבת.
ואגב, כל האינפלציה הזו בסרטי שואה וסיפורי שואה בטלוויזיה וברדיו – בתור דור שלישי שיש לה אמא דור שני, אני יכולה להגיד שאמא שלי ממש רצתה לקבור את עצמה ביום הזה כי היא הרגישה מותקפת מכל האזכורים האלו שהתנפלו עליה מכל עבר. אני חושבת שזה גורם להרבה אנשים לאנטי.
פשוט אי אפשר לקחת יום אחד בשנה ולצפות שאנשים ירגישו עצובים ויחשבו רק על השואה. החיים לא עובדים ככה.