חמשת הסיטקומים הישראלים הטובים בכל הזמנים

שלשום הסתיימה פולישוק. ישר החלטתי שאני חייב לבשר לאומה שהיא הסיטקום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אני חייב לבשר את זה היום, כי עוד שבוע הפרספקטיבה עלולה לשנות את דעתי.

חמשת הסיטקומים הישראלים הטובים בכל הזמנים
[מקור. CC]

סיטקום ("קומדיית מצבים" בעברית) היא סדרת קומדיה עם דמויות קבועות. יחסית לעם שחושב שהוא מצחיק יש לנו מעט מאד סיטקומים. יש הרבה תוכניות מערכונים (זהו זה, החמישיה הקמרית, ארץ נהדרת) והרבה סאטירה (החרצופים!) אבל לא סיטקומים.

פרס הספק
מוענק לסדרות שלא ראיתי.

ייסורי אפרים שמבוססת על ספר של אפרים קישון קיבלה מעמד מיתולוגי. כן, מה היא מיתולוגית אייטיז. שבט משה מספרת על מערכת עיתון לא מתפקדת. במסודרים, על עשירי ההייטק הצעירים הישראלים, לא יצא לי לצפות. ובטח יש עוד כמה שאני לא מודע להן.

יש גם סדרה עם כמה פרקים בודדים של רבקה מיכאלי שראיתי בכבלים בניינטיז ואהבתי כילד. אבל אני לא מצליח עכשיו למצוא את שמה.

אזכורי כבוד
למשרד הישראלית של עוזי וייל היה המון פוטנציאל, אבל וייל לקח אותה יותר מדי למחוזות ההזייה והביקורת (הדי שונאת) של החברה הישראלית, ואיבד את החן אוהב האדם של הגירסה האמריקאית. המסעדה הגדולה היא בונבוניירת אייטיז שקצת התיישנה כיום. שוטטות הייתה חביבה. למעצר בית של קיציס ופרידמן היה פרק אחד מעולה ("המתיחה") אבל הסידרה בגדול פספסה את הפוטנציאל שלה. זנזורי קצת מוקצנת מדי, לפרלמנט הייתה עונה שניה חלשה, ומשיח, סיטקום הרשת הסופר-מצליח ומאד חדש, לא מלוטש מספיק.

מקום חמישי: עבודה ערבית
עבודה ערבית

רציתי לבחור את המסעדה הגדולה למקום החמישי. זו סדרה שהתאהבתי בשידורים החוזרים שלה כילד, ושום דבר עכשווי לא יתעלה על זה. אבל ראיתי כמה פרקים שלה כיום. בסאם זועמוט, הטבח, עדיין שחקן מבריק. הקומדיה עדיין שם, אבל היא.. התיישנה.

עבודה ערבית לעומת זאת מודרנית ביותר. מבחינת תסריט היא שמרנית למדי, עם מצבים קומיים מאד סטנדרטים בכל קומדיה אמריקאית.

אבל כוחה מצוי בכמה אלמנטים אחרים. הפן הדרמטי, בעיקר בין מאיר לאמאל, מצוין. היא נותנת הצצה לישראליים לחיים של ערביי המדינה. והכי חשוב: היא הסידרה היחידה (למיטב ידיעתי) שמציגה זוג ערבי-ישראלי על המסך. בישראל של ימינו, זה מעשה יותר קיצוני מלהציג הומואים מתעלסים.

מקום רביעי: מ.ק 22
מק 22

סדרת סאטירה אנימציה למבוגרים על בסיס צבאי דמיוני. היא שודרה במשך עונה אחת בלבד ויש עשרה פרקים שלה. אז מה היא עושה ברשימה?

כי לדעתי, אם הסידרה הייתה ממשיכה לעוד עונה או שתיים היא הייתה הופכת לנכס צאן ברזל ישראלי. הכל היה שם: סאטירה נושכת, הומור מבריק, הווי צבאי מטורף ישראלי ואפילו בחירה אמנותית לא שגרתית: (כמעט) כל האיורים בסדרה הם בעזרת מצולעים, בלי קווים מעוגלים.

מ.ק 22 היא מה שקורה כשנותנים לשני כותבי קומדיה מחתרתיים ישראליים להגיע לפריים טיים (ירון ניסקי ודורון צור היו שותפים בסטיות של פינגווינים לפני הסדרה). יש שיגידו שהסדרה מוגזמת, אני חושב שהיא מבריקה.

ב – 2010, אגב, יצרו השניים סדרת אנימציה נוספת, Security 7. גירסא אמריקאית של מ.ק 22, המספרת את סיפורם של חיילי הצבא האמריקאי באפגניסטן. מישהו ראה?

מקום שלישי: רמזור
רמזור

אם מטרתה של הקומדיה הייתה רק להצחיק, רמזור הייתה לוקחת מקום ראשון אצלי. היא הסדרה היחידה ברשימה שהולכת לפי הסטנדרט האמריקאי: בדיחה כל עשרים שניות. גם אדיר מילר פשוט מצחיק אותי. אם זה במערכונים ישנים, סטנד אפ או ברמזור. יש לו הומור טוב לב כזה, שנוגע בנקודות הכי רגישות בחברה הישראלית, אבל עושה זאת בצורה נבונה, לא מבזה ואפילו אוהבת.

רמזור היא הסידרה שאני מוצא עצמי הכי מצטט. כי היא נוגעת בחיי היומיום הישראליים העכשווים.

אז למה הסידרה לא יותר למעלה? כי חוץ מלהצחיק, היא לא עושה המון. הדמויות בה, עד כמה שהן חביבות, לא מיתולוגיות כמו חנה מקרובים קרובים. פן רגשי ועומק כמו פולישוק וודאי שאין לה. היא "כולה" מצחיקה. שזה המון, אבל לא שווה מקום ראשון.

טריוויה: בטקס האמי הבינלאומי ב – 2010 בחרו בסדרה בתור הסיטקום הטוב ביותר. למרות שאני לא יודע מה זה אומר. ב – 2011, למשל, זכתה בפרס סדרת המצלמה הנסתרת הבלגית: Benidorm Bastards. צפיתי בכמה קטעים שלה, והרבה יותר מוצלחת מיגאל שילון היא לא.

מקום שני: קרובים קרובים
קרובים קרובים

שלושים שנה מאוחר יותר, והשידורים החוזרים של קרובים קרובים בערוץ 23 עדיין מצחיקים. וזה, רבותי, נס. עבור סדרה שנכתב ע"י שני אנשים (אפרים סידון וב. מיכאל), צולמה בשידור חי(!), והייתה הסיטקום העברי הראשון? נס.

כן, הקצב הוא קצב צב לעומת היום. כן, חלק מהפרקים משמימים. אבל יש גם כאלה, כמו המכונית, מחזה הנסיך הקטן, או זה עם המנעולים (שמות לא רשמיים) שמבריקים גם שלושים שנה אחרי.

סוד הקסם של קרובים קרובים טמון בדמויות ובשחקנים שלה. היפוכונדר, סוכן ביטוח תחמן והכוכבת הגדולה: דודה מגניבה.

מה שמדהים זה שלמרות ההצלחה לא היו לסדרה חיקויים, והיא בקושי השפיעה על סדרות קומיות אחרות. ככה זה אצל העמים הפרובנציאלים; שואבים השראה מהצלחות זרות, ומאלה שלנו מתעלמים.

מקום ראשון: פולישוק
פולישוק

בעונה השנייה של פולישוק יש סצינה מאד שקטה. השר פולישוק בוהה באקווריום בלשכתו. נכנסת הרל"שית שלו לחדר. הוא שקט ומופנם ('הוא עצוב', מסבירה המזכירה). אז הוא פונה לרל"שית ושואל, 'את אשה, את מבינה למה היא עשתה את זה?'.

זה היה הרגע בו הבנתי שאני מאוהב בסדרה. המשפט הפשוט, המאד יומיומי ולא מתוחכם הזה, חדר אלי בכמה רמות. ברמת הדמויות, שחשתי את כאבן אחרי שהתחברתי אליהן במשך עונה שלמה. ברמה האישית, הוא החזיר את הזכרון הרגשי שלי שנים אחורה. יש מעט סדרות שחדרו אלי ככה.

רמזור אולי זכתה בפרסים בינלאומיים, אבל פולישוק היא הסיטקום היחיד בסטנדרט בינלאומי שהופק פה. מדברים על כך ששמואל הספרי, היוצר, הוא פרפקציוניסט. עושה מחקר של שנים, ומגיש לשחקנים תסריט הדוק ומדויק.

הליהוק והבימוי מושלמים. ששון גבאי שחקן ענק, חנה אזולאי הספרי יוצרת דמות נשית חזקה, וגיא לואל, בתור קוזו, הוא אולי הדמות הקומית הטובה ביותר בסיטקום הישראלי בכל הזמנים. גם הדמויות השוליות פנטסטיות. אם זו המזכירה, ויקי, שקיבלה עומק בעונה השלישית, או המאבטח, ארז, שגונב לפעמים את ההצגה עם ניואנסים דקים ופרצוף ה'מה לכל הרוחות?!' מושלם.

פולישוק חכמה, אך מטופשת כשצריך. סדרת קומדיה שהייתה לפרקים גם דרמה איכותית. אמינה עם רגעים מספיק מטורפים כדי שהצופים יזכרו שזאת רק טלוויזיה. בעוד ארבעים שנה צעירים יצפו בה כדי לקבל תחושה אמינה של הפוליטיקה הישראלית, תחילת המאה ה -21.

——————–
אל תחמיצו את רשימת חמשת הסיטקומים הזרים הטובים ביותר שעלתה פה לפני שנתיים!

20 תגובות

  1. דביבון הגיב:

    מדכא לחשוב שזה כל תוצר הסטיקומים שלישראל יש להציע ששווה יזכור..

  2. יעל ר. הגיב:

    מצטרפת לדביבון. קרובים קרובים היה הסיטקום הדי יחיד שאהבתי, ולא מעט פרקים מחזיקים עד היום, שזה די מדהים. אבל למה אתה אומר שלא היתה השפעה על סדרות העתיד? או שזה רק מקרה שחלק ניכר מהסיטקומים הישראליים נראים כמו תוצר עבש מהאייטיז? (ע"ע סברי מרנן וכו')

    יש לומר שלא צפיתי בסדרות הקיימות היום. ערוץ 2 עושה לי מיגרנה.

    • ניימן הגיב:

      את פולישוק יש ברשת חופשי – ראיתי את הכל אונליין.

      ראיתי איזה פרק או שניים של סברי מרנן ואז הדחקתי אותו. אבל התכוונתי להשפעה יותר מוקדמת: בסוף האייטיז והניינטיז היה משהו דומה לקרובים קרובים?

  3. טוב, שתי סדרות חשובות בהיסטוריית הסיטקום הישראלי שעלו לי בראש כשקראתי את הפוסט:
    סלבס, שהיתה גם היא מצויירת, והיתה נהדרת, הנה דוגמה
    https://www.youtube.com/watch?v=UaTs57s12lg
    וחצי המנשה, של אפרים סידון, שהתכתבה קצת עם קרובים קרובים והיתה מעולה. הנה הפרק הראשון
    https://www.youtube.com/watch?v=kPmnCeA9z0M
    לא בטוחה שהפרק הראשון הוא מהמוצלחים, אבל חשוב להיכרות עם הדמויות. ממליצה

  4. אגב, גם החברים של נאור היה בסופו של דבר סיטקום די מוצלח, להפתעתי

  5. אוי, ואיך שכחתי את הסדרה המיתולוגית "כן, מה"
    https://www.youtube.com/watch?v=_w6pt01Rfx4
    למה להגיד שאנחנו לא יודעים לעשות סיטקומים?

    • D! פה הגיב:

      מצטרף ל-כן,מה

      מיתולוגיה אמיתית של האייטיז.

      בהקשר הזה אני פשוט מסרב לראות שוב את המסעדה הגדולה, שלא תלקח ממנה גדולתה בעידן של מהירות אחרת לגמרי.

      משיח לדעתי זו תת רמה. אולי צריך לצפות בעשרה פרקים כדי להכנס לעניין אבל אין שם כלום חוץ משימוש מצומצם בהכל. זה מספיק כדי שמישהוים ירצו לדבר על זה. לא יותר.

      ודרך אגב, פרובנציונליות והכל – אני לא צופה הדוק ורחב היקף של סדרות אבל גם במלון של פולטי של ימינו עוד לא נתקלתי.

      ובכל מקרה, פוסט מצויין וחשוב. מעלה על נס ובאוב ימי ילדות.

      • ניימן הגיב:

        מלון של פולטי של ימינו מבחינת האיכות? תראה, יש מצב שהסדרה הטובה ביותר נעשתה לפני שלושים שנה, אבל זה לווא דווקא מעיד על ירידה. כמו זה ששחקן הכדורסל הטוב ביותר אי פעם שיחק לפני 15 שנה, לא אומר שרמת הכדורסל ירדה מאז.

        ספציפית, אני חושב שגאווין וסטייסי הוא הסיטקום הבריטי הטוב ביותר שראיתי אי פעם – והוא נעשה לפני עשור פחות או יותר.

        למשיח יש אחלה רעיון לדעתי, אבל שתי בעיות. הראשונה היא בעיית עריכה, וכך מוצא עצמו משיח מברבר עצמו למוות, ופרק של ארבע דקות נמתח לעשרים. שנית, זה שלשחקן הראשי אין מספיק כריזמה כדי להחזיק תוכנית שלמה שבה 90 אחוז מהטקסט הוא שלו. אבל פונטנציאל יש שם.

        • D! פה הגיב:

          מסכים עם הדוגמא של הכדורסל.
          התכוונתי לומר שגם אותה אני לא בטוח שמי שמישהו משתדל לחקות אותה, כמו שביקשת לחקות את קרובים, קרובים.

          וחוץ מזה – הייתה בה איכות שאני ממעט להתקל בה היום. בקומדיות. בדרמות העולם מתקדם יפה אני חושב.

          אפרופו זה מזכיר לי את welcome to sweden שגירסה ישראלית שלה יכולה הייתה להיות ממש טובה, לדעתי. הפוטנציאל ענק.

          מה שלוקח אותי ל"פיני" שהייתה, עוד לפני משיח, קומדית אינטרנט עם פוטנציאל גבוה, ולא נמרחה לשום מקום. העונה השנייה כבר הייתה לטעמי פחות טובה. יותר נכון, לא הצליחה להתפתח ולפתח כלום.

          בעיית עריכה + שחקן ראשי (90% טקסט) בלי כריזמה = פוטנציאל? לא ברור לי

          אני ניגש להתעניין בגאווין וסטייסי

  6. ניימן הגיב:

    פוטנציאל של הדמות וה – settings. אני מדיין את משיח כמו הפרסומת שהוא עשה עכשיו:

    https://www.youtube.com/watch?v=t7Nq1qthQs4

    אני הולך לצפות בפיני (ששכחתי ממנה) וב – welcome to sweden (שלא הכרתי בכלל!). סיטקום שוודי?!

    • D! פה הגיב:

      הפרסומת נהדרת.
      שתי שאלות: א. מי כתב אותה
      ב. טוב, זו לא שאלה. ז מה שאמרת. זה מחזיק שלוש ארבע דקות מוצלחות. ככה היה הפיני בעונה הראשונה שלו.

      שוודי? סוג של קופרודוקציה, אבל מעניין וקצת שונה.

  7. יואב הגיב:

    הסדרה עם רבקה מיכאלי – אתה מתכוון במקרה ל"בטי בן בסט"? עם הקאצ' פרייז "דמעות חונקות את גרוני"?

  8. מיכאל הגיב:

    מבחן הציטוטים הוא מבחן חשוב, ובתחום הזה רמזור לוקחת בענק. אני לא מכיר סדרה שמתקרבת בכלל לכמות הפעמים בה רמזור מצוטטת בידי חבריי. המשפט "אה, זה בדיוק כמו הקטע הזה ברמזור"
    חזר שוב ושוב בשנים האחרונות אצלי, כך שלמרות שהסדרה לא מתוחכמת במיוחד,
    במבחן התוצאה היא עובדת ובגדול.
    חוץ מזה, מ.ק 22 צריכה להיות בשלישיה הראשונה לפחות. סדרה ענקית בקנה מידה בינלאומי.

    • ניימן הגיב:

      מ.ק22 ענקית. ענקית. אבל איך אפשר להכניס לשלישיה הראשונה סדרה שיש בה רק עשרה פרקים? תרחיב אותה לשלוש עונות ואני מעניק לה מקום שני.

  9. D! פה הגיב:

    קודם כל,
    חיפשתי את הפוסט הזה כדי להגיב בו שוב ורק אז קלטתי כמה מלא פוסטים כתבת מאז. אז! שבוע!
    כל הכבוד על הקצב. מקווה שאתה מחלים.

    ותכלס באתי להגיד תודה על גאווין וסטייסי – תענוג. לא יודע אם הכי טוב, אני גם רק בפרק ארבע – אבל פשוט תענוג. או תענוג פשוט.

    אז, תודה

    • ניימן הגיב:

      מחלים, אבל עדיין מחוייב להיות רוב הזמן בבית, וזה נותן המווווווווווון זמן לייצר פוסטים.

      שמח שאהבת את גאווין וסטייסי. זה הולך ומשתפר מפרק לפרק.

  10. בעקבות הפוסט הנהדר הזה, החלטתי להפסיק להיות סנוב ולראות את פולישוק (שלא היה לי אפילו מושג שזה עשוי להיות טוב). מזל שיש סטרימינג זמין ונוח במאקו של כל העונות (כל הכבוד להם על זה), כך שבשבועיים-שלושה האחרונים הייתי בעיקר על הסדרה הזו ושלקתי את כולה וממש עכשיו סיימתי את הפרק האחרון.

    סדרה מופלאה לגמרי! בקלות הסיטקום הישראלי הטוב ביותר, ואני מתפתה להכתיר אותה לסדרה הישראלית באופן כללי הכי טובה (שאני ראיתי לפחות, וזה באמת לא היה הרבה מדי). מבחינתי היא אפילו ברמה של של סדרות הפוליטיקה המוצלחות ביותר, ברמה הבינלאומית, ואף עולה על כמה פופולריות ומוערכות מדי (דוגמה אחת היא בית הקלפים, שאני מתעב ממש).

    למרות שהאירועים בפולישוק לאורך כל עונותיה יכולים להיחשב למופרכים לגמרי, משהו שם הרגיש לי מאוד אמין למרות (ואולי בעצם בגלל) ההגזמה הנלווית, בדיוק כמו הפוליטיקה הישראלית. כתיבה חדה, חסרת פשרות ומצחיקה (ומדכאת) להחריד.

    יש לי כמה בעיות עם העונה השלישית, שהרגישה לי קצת מנותקת מהלך הרוח שהסדרה הלכה איתה בשתי העונות האחרות. והיו שם גם כמה כיוונים שלא אהבתי והרגישו לי מלאכותיים (בעיקר, הרומן המוזר של פולישוק עם {-ספויילר-}, זה הרגיש לי מאוד זול וממש לא נחוץ לדעתי; וגם למעשה הסוף של פרק הפינאלה שהשאיר לי הרגשה חמוצה למדי של החלטה עצלנית). אבל מלבד כמה בעיות אלו, זו סדרה קרובה לשלמות, עם קאסט דמויות מצויין ושחקנים אדירים-שזה-לא-להאמין-בכלל! באמת, הכרתי לא רע את הרזומה של כמה וכמה מהשחקנים עוד לפני כן, אבל מרגע שנכנסתי לסדרה לא יכולתי לדמיין את האנשים האלה כדבר אחר מלבד הדמויות שהם שחקו.
    המון קרדיט מגיע לשמואל הספרי היוצר והכותב היחיד של הסדרה. כתיבה טלוויזיונית משובחת ומהנה בטירוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting