המדף הז'אנרי: The Slow Regard of Silent Things – פטריק רות'פוס

כבר ארבע שנים מחכים חובבי הפנטזיה לספר המסיים של טרילוגיית קוטל המלכים. שני הספרים הראשונים הפכו לקלאסיקה מידית, ואת פטריק רות'פוס לאחד מסופרי הפנטזיה האהובים בעולם. בעברית, אגב, הספר הראשון נחל כשלון והשני בכלל לא יצא.

והנה, בספטמבר, הוציא רות'פוס ספר חדש. רק שזה *לא* הספר המסיים של הטרילוגיה, אלא סתם משהו אחר. הדעה הכללית בפורומים הייתה ש"תגידו חבר'ה, מה הוא עושה הפסיכופת הזה? למה הוא כותב ספרים אחרים במקום לסיים את הטרילוגיה?!"

פה לא נגמרות המוזרויות.

הספר החדש (שהוא בעצם נובלה בעטיפת ספר) לא כולל ולו דיאלוג אחד. אין בו עלילה או אקשן. בפתח דבר מפציר רות'פוס בקוראים *לא* לקנות את הספר ("הוא לא דוגמא מייצגת לכתיבה שלי"), ובסוף דבר הוא מתנצל על הספר המוזר ומנסה להסביר איך קרה שהוא יצא לאור.

עם היד על הלב: הוא צודק. The Slow Regard of Silent Things הוא מופת של כתיבה משעממת.

בשני הספרים של קוטל המלכים יש דמות שולית: קוראים לה אאורי (Auri). היא גרה במחבוא מתחת לאוניברסיטה, ובלי שום ספק קצת לא שפויה בדעתה. מה שנקרא, הקטר נוסע אבל אין נהג.

The Slow Regard of Silent Things מתאר שבוע טיפוסי ביותר בחייה של אאורי. החברים היחידים שלה הם חפצים. אירוע השיא של השבוע הוא שמונה עמודים של בישול סבון (וסליחה על הספויילר מראש). אין דיאלוג. אין עלילה.

פטריק רות'פוס רואה בספר תיאור של אדם שבור. הוא טוען שאנשים שבורים יזדהו איתו (אם יהיה להם סבלנות לשבעים עמודים של כלום). הוא טוען שהוא נתן לעצמו לעוף עם השפה הפואטית.

הסיפור נכתב במקור כמין סיפור מגירה. אבל אז כל מיני אנשים, כולל המוציא לאור של רות'פוס, ראו אותו ואמרו, "זה מוזר, אבל אני אוהב את זה. בוא נוציא לאור!". שבתרגום לעברית זה, "חתום על זה הכוכב שלנו פטריק רות'פוס!. אנשים קוראים כל שטות שהוא כותב. בוא נוציא לאור!".

מה שהכי מדהים אותי, זה שיש לספר ביקורות חיוביות. כולל ג'ו וולטון (בעלת הטעם המשובח), שאפילו החלה קריאה מודרכת שלו.

הייתי במפגש עם פטריק רות'פוס השבוע (פירוט בקרוב). הוא דיבר שם על הספר. הוא הסביר, למשל, חלק משמות החפצים. לכל אחד יש מדרש שם שלוקח כמה דקות להסביר, ואז אפשר לדון בו עוד קצת.

אין לי ספק שכל שורה בספר נהגתה במחשבה מרובה. אין לי ספק שיש בו רובדים אישיים לרות'פוס ושהטקסט יקר לליבו. רק שכל הידע הזה טוב ויפה תיאורטית. בפרקטיקה, השתעממתי עד תנוכי האוזניים.

נהניתם? יש מצב שתאהבו גם את הכתבות האלה..

4 תגובות

  1. עודד הגיב:

    אני דווקא אוהב את הספר הזה מאוד.

    לטרילוגיה של רות'פוס נחשפתי רק לא מזמן. למעשה, כמעט וודאי שקראתי את הפוסט שלך עליה עוד ב2012, אבל איכשהו זה לא שקע. ברגע שנגעתי נתפסתי וקראתי ברצף את שני הראשונים. זו הפעם הראשונה מזה מספר שנים שממש היה קשה לי לחכות כל יום לרגע שבו אתפנה להמשיך לקרוא.

    בעיני הגדולה של הספרים שלו היא הכתיבה הפואטית במפגיע (קטעי הפתיחה והסיום של הספרים הם דוגמא בולטת). העלילה אמנם ברובה סוחפת והדמויות בחלקן הגדול מעניינות. וסיפור ההתבגרות כתוב היטב, אבל זה בעיני לא העיקר. לכל אורך שני הספרים הראשונים הרגשתי שאת הספרים הללו כתב מישהו שמרגיש כל מלה ושהסיפור אצלו לא חשוב יותר (אם גם לא פחות) מבחירתן של מיטב המילים במיטב סדרן.

    במובן הזה הספר החדש לא אכזב ואף התעלה, במובנים מסויימים, על קודמיו. אני קראתי אותו לא כספר פנטזיה, או סיפור עלילתי, אלא כפי שאני קורא שירה. מתוך התמסרות לקצב, לתמונות ולתחושות. אני לא יודע להחליט אם "נהניתי" מהספר. אני לא בטוח שהנאה היא המטרה האמיתית של הקריאה בו. אני בטוח שהוא גרם לי להרגיש בחוזקה ולהרגיש כמו חריר הצצה אל עולם מוזר ומקופל על עצמו.

    • ניימן הגיב:

      אני ממש שמח על התגובה שלך, כי רציתי לשמוע דעה חיובית עליו (בעברית).

      קלטת במדויק מאד את הכוונות של רות'פוס. במפגש השבוע הוא גם התייחס אל הספר כאל שירה. הוא אמר שבדר"כ הוא הוא עוצר את עצמו מ"להתפרע" עם השפה, כדי לא להרחיק קוראים מהעלילה שלו, אבל שבמקרה הנוכחי הוא הלך עד הסוף עם הכתיבה כפי שהוא רוצה אותה.

      מעבר לכך נשאר לי רק לקנא שאתה אוהב את הספר. נראה לי שלמי שמתחבר אליו, זו חווית קריאה מאד חזקה.

  2. יוסי הגיב:

    אשמח לדעת איך השם של הספר מתורגם .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *