המדף הז'אנרי: Zeroes – צ'אק ונדיג

יצא שקראתי השנה הרבה ביקורות על Zeroes, הוא ספר די מדובר. חשבתי שמן הראוי לסכם את כל הביקורות הללו במשפט אחד. הנהו: "ספר מתח על האקרים עם נגיעות מדע בדיוני".

רק מה, דעתי האישית על הספר קצת יותר מורכבת. חשבתי לסכם אותה בשני משפטים:

Zeroes הוא ספר שמורכב משני חצאים. החצי הראשון הוא שילוב בין קייטנת האקרים לבין Prison Break של האקרים. זה חצי מאד מאד מאד חמוד וגם קצת מותח.

החצי השני של Zeroes כולו אקשן של האקרים. הוא מאד מטופש. הדמות הרעה של הסיפור (שהוא נציג המד"ב בספר) יותר משעממת מהוראות השימוש של מיקרוסופט. הכל מועבר בצורה ג'נרית תוך כדי הקפדה על אפס מקוריות.

במה חטאתי שאני נתקל לאחרונה בכל כך הרבה ספרים עם חצי ראשון טוב וחצי שני רע?

המדף הז’אנרי: Zeroes – צ’אק ונדיג
[הספר באמזון]

פרוייקט מחקר אמריקאי סודי צריך האקרים שיעבדו בו. מה אתם חושבים שהם עושים? מפרסמים מודעה ושוכרים כמה האקרים white hat? מפתאום! הם עושים את המעשה המופרך הבא: משקיעים מאמצים בלתי-אנושיים לתפוס את כל ההאקרים הטובים בעולם, ומציבים בפניהם בחירה: או שתעבדו בכפייה בפרוייקט, או שתלכו לכלא.

לי נראה בליינד עדיף כלא על עבודות כפייה, אבל בספר ההאקרים בוחרים במחנה העבודה. שיהיו לי בריאים.

מהרגע שההאקרים נכנסים למחנה, הם מקדישים מרצם לשתי מטרות בלבד. האחת היא בריחה מהמחנה ופריצה של כל מה שיש שם (כאילו דאה, הם האקרים, מה ציפיתם?). השני הוא נסיון להבין מה מטרת הפרוייקט הסודי שהם עובדים עליו.

קשה לפספס עם הרעיון של טירונות האקרים (או prison-break האקרים). למה? כי האקרים זה פשוט קונספט מנצח בימינו (שחקן מספר אחת, האח הקטן) ויצירות בהם חבורת זרים מגובשת ליחידה אחת היו להיט מאז ומתמיד (12 הנועזים, prison break, התנגבות יחידים וכו'). כבר שנים שאני מתכנן לכתוב ספר פנטזיה על טירונות של חבורת בני אדם ומפלצות.

כל אחד מההאקרים וההאקריות של ונדינג הוא דמות נפרדת: עם שפה, רקע ואופי משלה. ונדינג משלב את כל החומרים האלה ביחד לעוגה טעימה ויוצר מהם יחידה אחת. החצי הראשון של הספר טוב.

רק מה? אז נופל ונדינג למלכודת של "הקהל רוצה אקשן!". מלכודת שגם ספרים וגם הוליווד המודרנית נופלים בהם בלי הפסקה. כאילו, כמה אנשים פה רוצים לראות קרב אגרופים בספר שלהם? טילים ויריות? משפטים כמו 'הוא ירה עליהם טיל מתוך הטנק' באמת מעלים לכם את האנדרנלין? כי לי הם גורמים לחשוב על פיצה.

יש מעט סופרים שיודעים לכתוב אקשן טוב. סקאלזי כמובן וגם סוזן קולינס או ברנדון סנדרסון. אלו אנשים שמצליחים לערב בין אקשן, דמויות ורגש. בסצינות שלהם אין "סתם" קרב אגרופים. יש שם משהו שמלא בגילויים ואירועים שתורמים לעלילה או מזעזעים את הקורא.

ואז יש את כל השאר. שאקשן עבורם זה סדרת משפטים גנריים. למה האנשים האלה מתעקשים לכתוב קטעי אקשן? למה הם מתעקשים להעמיס חצי ספר באקשן? הם חושבים על זכויות התסריט ההוליוודיות או משהו?

הרבה מהספרים הטובים בהיסטוריה האנושית לא כוללים ולו סצינת אקשן אחת. במה מדב"פ נבדל? נכון שאלו ז'אנרים שהחלו כסיפורי הרפתקאות – אבל היי, עברו איזה שמונים שנה.

החצי הראשון הטוב של Zeroes גורם לי לחשוב איזה ספר מצוין זה היה אם ליין העלילה היה ממשיך לספר השני. אם במקום בומבסטיות היינו מקבלים סיפור קטן יותר אבל גם מקורי ומהודק יותר. אבל זה לא קרה. אז כמו שאוהבים לומר אצלנו בישראל: חבל. חבל מאד.

נ.ב: שום מילה על אלמנט המד"ב של הספר. למה? כי זה ספויילר ענק. אבל בואו נגיד שזה לא משהו מקורי או מסעיר במיוחד.

[Zeroes – צ'אק ונדיג (אמזון). 437 עמודים. 2015]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting