נגנז בגנזך 26.04.16: טור ולא טור, בעיקר מסעות, רואנדה, השטר של אלתרמן, נוודים ולאן נעלמה המיניות?

[נגנז בגנזך הוא טור שבועי שאוסף פוסטים ישראליים מהשבוע החולף. הוא נכתב בעזרת פורטל הבלוגים העברייםגנזך הרשתתעשו לבלוג לייק]

הערת הכותבת: זה טור ולא טור. כמו החתול המפורסם: עד שלא תסיימו לקרוא אותו, לא תדעו אם הוא חי או מת.

נגנז בגנזך 26.04.16: טור ולא טור, בעיקר מסעות, רואנדה, השטר של אלתרמן, נוודים ולאן נעלמה המיניות?

איכשהו בשבועות של אבל וירטואלי אני פחות מוצאת את המוזה לכתוב. השבוע למשל, זה היה פרינס.

אל דאגה: הטור כולל כמה לינקים שמצאתי מעניינים. רק מה ששונה בטור הזה משאר הטורים, הוא שאכתוב עליהם בתמצות. החלטתי להרחיב (או לחפור) על נושא אחר.

הראשון הוא סיפור בריחתה המרתק של אישה מרואנדה. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. מלאכת מחשבת שלקחה אותי למסע מטורף.

אני תוהה מה אני אוכל להוסיף לכל המילים שהיא כתבה ולמילים הרבות שאחרים כתבו (יש עוד לינקים בהמשך).

אולי במקום זה אוסיף מסע קטן משלי?

איך קובעים שמשהו אכן מסע? הוא חייב להיות קשה? האם הכרחי שיישארו סימנים פיזיים? האם חייבים לעבור מנקודה א' לנקודה ב'? חובה להתחיל איפשהו ולסיים במקום חדש שאנחנו לא מכירים או לא ביקרנו בו בעבר? ומה אם זה בעצם מסע הביתה?

(הטור נכתב במהלך נסיעת של חמש שעות לעיר הכי דרומית בארץ)

האם מסע חייב להיות לבד? מסע ארוך נחשב יותר ממסע קצר? אני באמת שואלת.

פעמיים שלוש בשבוע אני יוצאת לרוץ בפארק. כמה קילומטרים, גג 40 דקות. אותו מסלול, אותם עצים, אותם ברחשים שלפעמיים נכנסים לי לעין. טקס שהפך להיות משהו כל כך אישי, הכי קרוב לפולחן דתי שיש לי (הכניסו כאן בדיחת הכי קרוב לסקס).

לפעמים, בסוף הריצה אני הופכת לזמן קצר לבן אדם אחר במקום אחר. את הפעם האחרונה סיימתי במה שבחרתי לראות כשדה עצי תות (שדה זו מילה חזקה לתאר את המציאות). קטפתי חופן בצבע ארגמן בורדו, ושלחתי תמונה שלהם לחבר בנוואדה. תותי העץ יצאו למסע, אני חזרתי מאחד. כולם מרוצים. בערך.

יש מסעות שאנשים אחרים רוצים שתצאי אליהם. זה לא בהכרח דבר רע, כי לפעמים צריך דחיפה. אם זה מסע ספונטני למדינה אחרת בהחלטה של הרגע עם בן אדם שרק הכרת. או מסע למקום שביקרת בו אינספור פעמים, אבל יש שם מישהי שרוצה שתבואי ומישהי קטנה שמכירה אותך כל פעם מחדש ומשפחה של אנשים שאת אוהבת.

יש גם מסע שהוא יותר קבוע. כל שאר המסעות דווקא מסיחים אותך מהדרך הראשית הזו. מסע מייגע של לקום בבוקר, לשתות קפה, לצחצח שיניים, ללכת לעבודה ולהפריע למסעות של אנשים אחרים. לחלקם לעזור להתקדם ואת חלקם לעכב רק קצת. לגנוב איזה שלט או תמרור מכוון מהמסע שלהם כדי שיטעו בדרך וכך תוכלו לצעוד קצת ביחד.

זה מסע מעגלי שמסתיים כשהולכים לישון וקמים שוב באותו מקום בדיוק. אבל משהו ברמה האטומית טיפ טיפה שונה. זה מסע מיקרוסקופי שקשה לראות בעין בלתי מזוינת.

יש מסעות שמישהו מתחיל אותם איתך כי לא היית יוצאת אליהם לבד. אבל אז הוא בורח. זה נשמע רע אבל לפעמים יוצא מזה רק טוב. מישהו מביא אותך לנקודת התחלה בקצה השני של העולם ואומר לך שזה הכי רחוק שהוא יכול, ואת נשארת לבד. אז אחרי האלימות העזה שאת רוצה לגרום לו והכאב הפיזי שאוחז בך, אחרי הנשימה הזו והלילה הראשון, קורה משהו והמסע מתחיל.

דרך אגב, זה קורה לא רק במדינות רחוקות מעבר לים. זה יכול לקרות גם כאן בארץ.

מישהי שהתרגלת אליה, שהייתן מתעוררות כל בוקר ביחד ופתאום זה לא קורה יותר. גם במקרה הזה, אחרי כל מיני מסעות התמודדות אינדיבידואליים שלרוב כוללים בריחה מהמציאות וחומרים משני תודעה, אורזים תיק (גם מטאפורי וגם לא) ויוצאים מהדלת לטראק חדש. להשוויץ בצלקות החדשות במקומות בגוף שלא נגישים לכל אחד.

אז יש מסעות שצריך לעשות יותר מפעם אחת, יש מסעות שלא זזים מהספה, יש מסע שיורד בו גשם ויש מסע במדבר שמשאיר עקבות זמניות בחול ויש מסע שמתחיל בדף ריק ונגמר באמצע מש…

(ויש מסע שיש בסופו חתונה. מזל טוב איימישבוי!)

282328029_0bc892636c

1. סיפורו של השטר החדש שסופר בכישרון על ידי גיא חג'ג'.
2.  סרטון קצר מהמם על מסעות ונוודים (שתורגם במיוחד לעברית).
3. מאמר על יופמיזם מושרש בעיתות מלחמה באנגלית אבל המסע לגרסה המקומית ממש קרוב וקצר.
4. רשימה של 100 ספרים ש"כולם צריכים לקרוא", אני לא מאמינה ברשימות מהסוג הזה אבל זו דרך טובה לגלות דברים חדשים.
5. אנחנו מתכננים מסע שורשים משפחתי לסלוניקי אולי בגלל זה מצאתי את הטור הזה מעניין.
6. וגם משהו קצר על מיניות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting