יומיות 26.02.2017: האקתון בלוקצ'יין בת"א, ניתוח מועמדי פרס הנבולה, דמי-כיס לאזרחים בפינלנד, ההמשך ללעולם לא-עולם ועוד
סופ"ש הבא, 3-4 במרץ, אני בהאקתון בלוקצ'יין בתל אביב.
יש בקהל משתתפים נוספים במקרה?
לינקים: משכורת אוניברסלית היא קונספט בו המדינה מעניקה דמי כיס לאזרחים.
נגיד, בניסוי שנעשה עכשיו בפינלנד, כל אזרח בין גילאי 25 ל-58 מקבל 500 יורו בחודש, לא משנה מה הוא עושה ומה מצבו הכלכלי.
המטרה פה ברורה: להילחם בעוני, בניירת ובביוקרטיה של כסף סוציאלי לעניים.
אחד הפרדוקסים שנתקלתי בהם בברלין, זה שלקבל את הכסף הסוציאלי, דורש המון ביוקרטיה, זאת הופכת לעבודה במשרה מלאה. אנשים נכנסים ל"מלכודת עוני".
אבל יש בעיות גם עם משכורת אוניברסלית. בברלין, מסיבות אנוכיות וקצת הומוריסטיות, התנגדתי לרעיון. זה מה שחסר לי; שכל עניי הבניין, שמבלים את כל ימם בלחגוג כל הלילה ולהפריע לי לישון, יישארו ככה לנצח.
אנשים אחרים מצביעים על כך שזה עול כלכלי עצום למדינה. יש גם פרדוקס בכך שעשירים מופלגים, כמו נוחי דנקנר הפיני, יקבלו 500 יורו בחודש. וכמובן השאלה הגדולה מכולם, האם זה מקדם עצלנות או יצירתיות?
ההסתדרות הפינית, בצעד מפתיע, הודיעה שהיא מתנגדת לעניין.
תמונה: זה גובורגר, מתוך ה-The Gorburger Show: תוכנית רשת על חייזר שמשתלט על תוכנית טוק שואו יפנית, הורג חלק מהאורחים, ומכריח את היפנים ללמד אותו על התרבות האנושית.
זאת קומדיית נונסנס, מה שמסביר למה עכשיו קומדי סנטרל קנו אותה לערוץ שלהם.
בסוף הפוסט תמצאו את הפרק הראשון.
פעם היו ביפן 44 אלף אולמות משחקי מחשב. זה המון. כיום יש 4,856. שזה פחות אבל עדיין *המון*.
בארה"ב כמעט כולם נסגרו, בישראל האחרון שראיתי פתוח הוא בקניון עזריאלי (עדיין קיים?) – והמקום היחיד בו חזיתי באולמות ארקייד לאחרונה הן עיירות נופש באנגליה.
כתבה מעניינת מנסה לענות על השאלה, למה אולמות משחקי מחשב עדיין פופולריים ביפן?
כמה סיבות. האחת היא שהם היו *ממש* פופולריים בעבר. הרבה יותר מאשר בארה"ב. אם הגיימר האמריקאי הסטנדרטי התחיל עם משחקי קונסולות בבית, זה היפני החל באולמות ארקייד.
השניה היא שהרבה חברות יפניות ארקייד. סגה, נקמו, טייטו או קפקום, מייצרות מכונות משחק, ובכך משאירות את השוק בחיים.
חוץ מזה, אולמות המשחקים תמיד נתנו משהו שאי אפשר להשיג בבית. בכך הם דומים לעולמות הקולנוע. הצעד הבא שלהם היא חווית מציאות מדומה מקיפה.
—————————
אחרי שפיליפ פולמן הודיע על המשך לטרילוגית חומריו האפלים, ניל גיימן עכשיו הודיע על המשך ללעולם לא-עולם המופתי.
לספר קוראים שבעת האחיות, על שם איזור (ותחנת מטרו) בלונדון. שזה סוג של רמז, כי לעולם לא-עולם המקורי מפורסם בכך שהוא האניש סמלים מפורסמים של לונדון.
גיימן מספר שלעולם לא-עולם נכתב בתור אצטלה לדבר על מצב ההומלסים בלונדון, והסיבה שהוא כותב את ספר ההמשך דווקא עכשיו, היא שהוא צריך אצטלה לכתוב את דעותיו על מצב הפליטים בלונדון והעולם.
שלושה פרקים מהספר כבר כתובים. כולי תקווה שנראה אותו ב-2018.
—————————
עונת פרסי המדע בדיוני והפנטזיה מתחילה עם הכרזת מועמדי פרס הנבולה! יאי!! איזה כיף איזה כיף!
יש חמישה מועמדים לפרס הרומן.
– Ninefox Gambit. כבר כתבתי עליו ביקורת פושרת.
– The Obelisk Gate. המשך לספר שיככב במועדון הקריאה שלנו עוד חודש.
– All the Birds in the Sky. ספר קצת סוריאליסטי ומאד פואטי. התחלתי לקרוא אותו, ולמרות שהיה נחמד, נטשתי באמצע.
– Borderline. שמעתי עליו דברים מאד חמים.
– Everfair. ספר מאד מקורי, בכך שהוא בודק היסטוריה אלטרנטיבית עם סטימפאנק בקונגו הכבושה ע"י הבלגים במאה ה-19. למרות אהבת המבקרים, הקהל בגודריד נתן לו ציונים נמוכים, אז אני מתרחק.
רשימה יחסית צפויה, עם כמה מחביבי המבקרים של השנה. המסקנה שלי ממנה הוא שכנראה ואראה את All the Birds in the Sky בהרבה רשימות פרסים השנה, כך שבסופו של דבר לא תהיה לי ברירה אלא לחזור ולסיים לקרוא אותו.
—————————
עשרים שנה ל-MAME, אמיולטר משחקי הארקייד ואחד מפרוייקטי הקוד הפתוח החביבים עלי. משהו שבאמת אין שום דבר רע לאמר אליו, ואין סיכוי שמישהו יעשה אותו בצורה מסחרית.
היו לפרוייקט 1600 תורמים במהלך העשרים שנה האלה. אחד מהם בדיוק סיים לתרגם את הקוד של משחק האטארי הגנוז Primal Rage II השבוע – מה שמראה על כוחה של הקהילה.
—————————
כמו שהבטחתי לפני התמונה, הנה The Gorburger Show:
לגבי אולמות משחק המחשב: דווקא במקומות כמו קוריאה ובעיקר כמו טייוואן נתקלתי באולמות של מכונות משחק, אבל לא של מחשבים. בטייפה למשל בהרבה שווקי לילה משלבים משחקים אולד סקול כאלו, כמו בירידים – קליעה למטרה, פינבול, זריקת טבעות ועוד ועוד. זה ממש בילוי משפחתי לערב, תוך כדי שמנשנשים ארוחת ערב מכל הדוכנים מסביב. יש שם דברים אדירים.