המדף הז'אנרי: The Rift – נינה אלן

Breaking: בפרס המד"ב הבריטי ל-2017, ה-BSFA, זכה The rift. כתבתי ביקורת על הספר לפני חודשיים, אבל… שכחתי לפרסם אותה. חיש קל מתוקנת הטעות, הביקורת לפניכם.

—————————

לפני כמה שנים הייתה פה ביקורת נלהבת על Some kind of fairy tale. סיפור פנטזיה מקסים ועדין על נערה שנעדרת למשך כמה עשרות שנים, ואז יום אחד לפתע חוזרת עם סיפור מפתיע: פיות חטפו אותי.

מאז חיפשתי ולא מצאתי משהו בסגנון, הספרותי, של Some kind of fairy tale.

לכן כשראיתי שרשימת ספרי המד"ב הטובים ביותר של 2017 של הגרדיאן כוללת את The rift, ישר קפצתי אליו. כי The rift מזכיר עלילתית את Some kind of fairy tale: נערה שנעדרת למשך כמה עשרות שנים חוזרת יום אחד וטוענת: חייזרים חטפו אותי!

423 עמודים מאוחר יותר אני יכול לסכם שאין שום דבר משותף בין שני הספרים.

כן, לשניהם נקודת פתיחה עלילתית דומה, וכן, שניהם בריטים להחריד. אבל בעוד שאחד מהם (Some kind of fairy tale) הוא יצירה ספרותית מיוחדת ויפייפיה, השני (The rift) הוא ספר סתמי משהו על יחסים בין משפחתיים בכלל ובין אחיות בפרט.

ציון Meh בסולם ניימן.

סלנה וג'ולי הן אחיות. הן היו קרובות בתור ילדות. אבל עם השנים התרחקו.

בגיל 16 הן כבר בקושי תיקשרו, כי הן היו סוגי נשים שונים. בגיל 17, הפסיקו לדבר. לא מתוך כעס, אלא בגלל שג'ולי נעלמה.

כן, ג'ולי יצאה יום אחד מהבית, ומעולם לא חזרה. המשטרה הייתה חסרת עקבות וחסרת אונים. ברחה? נחטפה? נהרגה בתאונה? מי יודע.

עברו 20 שנה, וסלנה שכחה מג'ולי. היא עובדת עכשיו בעבודה רגילה לגמרי בחנות תכשיטים, ומנהלת חיים ש"רגילים לגמרי" זאת לא התחלה של סופרלטיב עבורם.

עד שיום אחד היא מקבלת שיחה מפתיעה, שהולכת בערך ככה:
– היי סלינה, מה שלומך? זאת ג'ולי.
– ג'ולי?! אחותי שנעלמה? יפה יפה. איפה היית כל השנים?
– אני לא יכולה לאמר לך.
– טוב, לא נורא, זה גם ככה לא באמת חשוב. בא לך להיפגש לקפה?

האמת היא שג'ולי או שנחטפה ע"י חייזרים, או שהוזה קשות. זה לא נורא חשוב למטרות הספר, כי הוא בעיקר מתרכז בחזרה של ג'ולי לחיים של אחותה.

ו… תראו. אני באמצע שנות ה-30 לחיי. כבר קרה לי, כמה וכמה פעמים, שנפגשתי אחרי עשר-עשרים שנים של נתק עם אנשים שהיו מרכזיים בילדות ושנות הנוער שלי.

הפגישות תמיד נראו נהדר בראש. איזה, הן היו פנטזיה מטורפת בראש! איחוד מרגש של שתי נפשות זהות! אני אוכל להשוויץ כמה השתנתי! השתפרתי! הצלחתי!

במציאות כל הפגישות הללו היו אנטי-קליימקס רציני. פגשתי אנשים אחרים מהילדים שפגשתי. שאולי נראים דומה (לא תמיד), אבל מבחינת האופי הם לא חברי הנפש שהיו לי מפעם. משותפים ללילות בלי שינה בנסיון לפרוץ BBS-ים, הם הפכו לסוכני נדל"ן.

אבל עדיין, גם בפעם הבאה שההזדמנות לפגוש קול מהעבר תצוץ, זאת תהיה פנטזיה מרגשת בראש שלי. כי זאת פשוט סיטואציה אנושית נדירה.

The Rift כל כולו נוצר לתעד את הסיטואציה הזאת עבור שתי אחיות. כדי להוסיף רבדים, הוא מתאר מצב שהרבה קוראים מכירים: אחים ואחיות שהם התרחקו מהם לעת הבגרות, ופתאום בגיל ה-40 מחליטים שהגיע הזמן להדק את הקשרים המשפחתיים.

המד"ב ב-The Rift הוא תירוץ מוחלט לעלילה. הוא גם, וסליחה על הבוטות, מטופש בעליל.

החייזרים לא הגיוניים, כל מה שג'ולי עוברת או לא עוברת איתם מרגיש כמו איך שילדים בני 5 תופסים חייזרים, ולא איך ששז'אנר המד"ב תופס אותם אחרי מאה של ניסויים מחשבתיים.

הנקודה החיובית בספר, והסיבה שהוא זכה לכל כך הרבה תשומת לב באנגליה, היא שהוא מאד בריטי. אין ספק שזאת יצירה שלא יכלה לצאת מארה"ב או אוסטרליה.

מצד שני, The Rift הוא כל כך בריטי ורגיל, שאני לא מוצא שום עניין בגיבורות שלו. הן נשים רגילות לגמרי עם סיפורים רגילים לגמרי, ופאקים רגילים לגמרי באישיות.

עכשיו, אין לי משהו באמת נגד אנשים רגילים. רוב חברי הטובים הם אנשים רגילים כאלה. אבל כל אחד מהם נראה לי מיוחד. ואם תבקשו ממני, אוכל להסביר את הייחוד של כל חבר וחברה. אוכל לגרום להם להיראות האנשים הכי מיוחדים בעולם שעובדים כמוכרים בחנות בגדים. למה? כי זאת היכולת של חברים טובים: לתת לאנשים ייחוד.

אם נינה אלן ניסתה לתת לסלינה וג'ולי ייחוד, לא הצליח לה. גם אחרי 423 עמודים, התיאור הכי טוב שאני יכול לתת להן הוא "בחורות בריטיות נורמאליות".

אז זה לא ש-The Rift הוא ספר רע. הוא כתוב היטב, ויש בו כמה סצינות מאד בריטיות ומאד חביבות.

אבל הוא ספר רגיל מדי. ספר שמרגיש כמו הליכה לסופר, ולא כמו חווית קריאה עזה.

[The Rift – נינה אלן (אמזון). 423 עמודים, 2017]