ספרי עיון: המוח – יצחק דרורי, אילן בכר, The Monopolist – מרי פילון
[חלק מפרוייקט ספרי עיון 2018: אזכורי כבוד]
פוסט שמשלב שתי ביקורות קצרות על שני ספרים מוצלחים.
המוח – יצחק דרורי, אילן בכר
הספר המוח הוא ספר אוטוביוגרפי של יצחק דרורי, אחד מראשוני הפושעים סלבריטאים בישראל. דרורי התפרסם בזכות שני מעשי שוד בנקים מתוחכמים, שכאילו יצאו מספר הסקיצות של אושן 11.
זה ספר מצוין. לדרורי יש כריזמה, אופי ויכולת כתיבה שיכולה להחזיק ספר ארוך פי שתיים. הוא אדם מאד (מאד) נבון, ובין השורות נותן אבחנות מרתקות על עולם הפשיעה הישראלי. על הסיבות לפשע, לפחות בדור שלו, ועל השוואה לפושעים מארצות אחרות. לי זה היה צוהר מרתק לעולם שאני לא מכיר.
הספר מספר את סיפור חייו של דרורי, מהילדות הקשה (אוי אלוהים, כמה קשה), ועד המשפטים שבאו בעקבות השוד וכניסתו לבית הכלא. למעשה, את הספר הוא כתב בבית הכלא. הנהלת הכלא אסרה עליו לכתוב, אז הוא נאלץ להבריח את המחברות (40 בסה"כ, בכתב יד צפוף) לעיתונאי אילן בכר, שישב והפך את זה לסיפור.
עד כמה שזה מגיע לפושעים, קל לחבב את יצחק דרורי. על פי הספר, את מעשי האלימות הקשים שלו הוא עשה בגיל צעיר. ככל שהוא הלך והתבגר, הפשע שלו הלך ונהפך יותר מוסרי. יותר רובין הודי. הוא טוען שהבין את הצער שהוא גורם בפריצות לאנשים פרטיים, ועבר להתמקד בארגונים גדולים.
הפשעים המתקדמים של דרורי לא היו אלימים בקטע של אדם פורץ לבנק עם אקדח. הם היו עדינים, מתוחכמים. שודים באמצע הלילה שלוקח 3 ימים לגלות אותם, והנדפק העיקרי לכאורה הוא הבנק עצמו. ומי מרחם על בנקים, אה?
הפשעים של דרורי היו כל כך מבריקים, שאי אפשר שלא להעריץ את האינטיליגנציה שלו. מיטב ההאקרים בעולם לא היו מצליחים ללמוד פריצה ברמה כזאת.
יותר מזה, על פי הספר, דרורי נדפק ע"י המדינה הרבה יותר ממה שדפק מישהו בחייו. קל לרחם עליו.
אבל אני חוזר ואומר "על פי הספר", כי חשוב לזכור שאין לנו אסמכתא להרבה מהאירועים שמתוארים שם.
ראשית, התיאור הוא על פי זכרונו של דרורי, וזכרון אישי של אדם הוא כלי גרוע מאד למציאת האמת. שנית, הסיפור עבר טלפון שבור, את הספר כתב בסופו של דבר העיתונאי אילן בכר.
שלישית, עד כמה שדרורי נראה מקסים, האמינות שלו לא ברורה. הוא בילה, ע"פ הודאתו, חלק גדול מחייו בלהכחיש במשטרה פשעים שהוא ביצע. ומי ששיקר עשרות פעמים בעבר, קשה להאמין לו. אפילו אם הוא כריזמטי ורהוט כמו דרורי.
זה רלוונטי לסיפור שמתרחש בימים אלו: עדותו של איציק אברג'יל בבית המשפט. היא נוגעת ללב ומרתקת, אברג'יל כריזמטי לא פחות מדרורי, קל להישבות בקסמי העדות שלו. רק שאנחנו לא יודעים אם היא נכונה. בסופו של דבר, היא עדות של אדם שנתן בשנות ה-90 הופעה בלתי נשכחת, כריזמטית ברמה היסטורית, אצל דן שילון. הופעה שהובילה לשיחרורו המוקדם מהכלא בעקבות לחץ ציבורי.
בספר של דרורי יש כמה אלמנטים שלאנשים שבקיאים בפלילים ברורים בטח, אבל אני לא הכרתי אותם.
נגיד, מוסדות המדינה לנוער. דרורי מתאר אותם כארגונים עם קסם של טירונות, שפשוט לא נתנו לו אפשרות להשתקם. כל מוסד כזה דחף אותו יותר לצד העברייני.
אותו הדבר לגבי בתי הכלא, אליהם הוא נכנס בגיל מבוגר. לא רק שהם לא עזרו לשיקום שלו, אלא הם אפילו תרמו להתדרדרות. הכליאה הראשונה בחייו הובילה אותו למפגש עם מיטב הפורצים בישראל. הוא עבר שם קורס מקיף לשיטות פריצה, שאותם הוא יישם ברגע שהתשחרר מהכלא.
לדרורי יש משנה, אני מניח עם הרבה אמת, שהרבה מהעוסקים בפשע מתדרדרים לשם בגלל מצב משפחתי בעייתי וטיפול לקוי של המדינה. זאת משנה שהוא מקדם גם בראיון נהדר בגוף ראשון:
אחד הדברים המרתקים בראיון, אגב, הוא שדרורי מסרב להכריז שלא יעשה עוד "מכה" אם יהיה בצרות כלכליות.
"ב-22 בדצמבר 2007", הרבה אחרי הראיון, "נעצר דרורי עם ארבעה מחבריו בחשד לפריצה לחנות יודאיקה. בזמן מעצרם, נמצא ברשותם ציוד פריצה משוכלל, ונראה כי היו במהלך שבירת קיר החנות. בעסקת טיעון גזר עליו בית המשפט שמונה חודשי מאסר בפועל בגין עבירה זו." [מקור]
The Monopolist – מרי פילון
המשחק מונופול הוא אחד השנואים בקהילת משחקי הקופסא המודרניים.
שאלתי הרבה שחקנים למה וקיבלתי הרבה תשובות.
– זמן המשחק הארוך. משחקים מודרניים קצרים בהרבה,
– המנצח, מי שהופך למונופול, מוכתב בדר"כ ע"י אלמנט של מזל בתחילת המשחק, שאחרי זה גדל כמו כדור שלג לפערים עצומים. בשפת משחקי השולחן קוראים לזה The runaway leader problem.
– שחקנים מאבדים סיכוי לנצח בשלב מוקדם, כי אין אפשרות להדביק את המונופולים שפתחו פער, ומאבדים עניין במשחק.
יש פה שתי אירוניות
אירוניה אחת היא, כפי שהספר The Monopolist חושף, שהמשחק מונופול הומצא ע"י אליזבת מגי כדי להסביר לציבור את הסכנות שבמונופולים. היא רצתה להראות איך מונופולים נוצרים ע"י מזל טהור, ולא ע"י יכולת. ואיך, מהרגע שמונופול נוצר, כמעט בלתי אפשרי להפיל אותו. לקח שכמעט כל אדם שאי פעם שיחקתי איתו את המשחק – כולל אני – השכיל לא לראות ולא ללמוד.
האירוניה השניה היא שהמנגנון הכל כך שנוא, הוא פחות או יותר המנגנון עליו כלכלה מודרנית מתבססת. כולם שונאים מונופולים, אבל אחת העצות הבסיסיות לסטארטאפ היא "תנסה להיות מונופול". אני לא בא להציע פתרון למערכת, רק להצביע על אירוניה שאחד המשחקים ההכי שנואים בעולם, הוא הבסיס למטרה שכמעט כל ארגון חדש שואף אליה.
הספר מתחיל ב-1973, כשראלף אנסבך, פרופסור לכלכלה מסן פרנסיסקו שם לב לעקרונות הבעייתיים של המשחק מונופול. הוא לא הבין שזאת ביקורת על השיטה, ויצר משחק "מתחרה" משל עצמו: אנטי-מונופול.
האירוניה, בפעם השלישית בפוסט הזה, הוא שהאחים פרקר, מונופול על משחקי קופסא באותה התקופה (שעכשיו נקנו ע"י הסברו, מונופול אפילו יותר גדול), תבע את ראלף אנסבך על הפרת זכויות יוצרים.
אנסבך, פרופסור עם זמן פנוי, החליט ללכת עם האחים פרקר ראש בראש, ולהוכיח שהוא לא הפר כלום. בדרך הוא עשה חקירה דקדקנית ברמה אקדמאית על מקור המשחק מונופול, וחשף את המקור הפתלתל של המשחק.
הספר נע בין שתי תקופות. האחת היא תחילת המאה העשרים. היא מתמקדת באליזבת מגי, ממציאת המשחק, הפילוסופיה האישית והכלכלית שלה, והקהילות הכלכליות המוזרות שהפכו אז את המשחק ללהיט לפני שהאחים פרקר הוציאו אותו לאור.
זה סיפור יפה, לא מעט בזכות דמותה של מגי. אשה חזקה, דעתנית עם חיים טרגיים למדי. האמירה העיקרית שלה הייתה:
"לימדו אותי איך לחשוב, לא מה לחשוב."
אמירה שכל אדם צריך לאמץ לעצמו, אבל רובנו לא עושים זאת.
דבר נוסף שרואים בסיפור הוא איך גדולה לא נוצרת יש מאין. הגירסא הראשונה של מונופול לא מאד מוצלחת כנראה. היא עברה במשך עשרות שנים בין קהילות, שיצרו גירסאות משלהן, עם שינויים קטנים, עד שנוצרה הגירסא הסופר פופולרית שאנחנו מכירים כיום.
רעיון טוב זאת התחלה. אבל צריך לשפר ולשייף אותו עשרות פעמים, ולראות איך אנשים מגיבים אליו, כדי שהוא יגיע לרמה מוצלחת בסוף. זה ההבדל בין כשלון (המשחק המקורי של מגי) לבין הצלחה (הגירסא שהאחים פרקר שיחררו, למרות שהיא פותחה ע"י קהילה ולאף אחד לא היו זכויות יוצרים עליה).
הסיפור השני הוא בשנות השבעים, ומתמקד במאבק של אנסבך באחים פרקר.
מאבק מכוער, כמו שמאבק משפטי במונופול ענק יכול להיות. הלקח העיקרי שלו הוא אף פעם לא להיכנס למשפטים מול ארגונים. כי גם אם תנצחו, זה יעלה לכם בבריאות, זמן, כסף וחלק גדול מחייכם. לקח עצוב; כולנו מסתמכים על המערכת המשפטית בשביל חיים הוגנים.
The Monopolist הוא ספר שאומר כמעט את המובן מאליו. הוא מבליט את כל הבעיות הידועות בשיטת המשפט, שיטת זכויות היוצרים ושיטת ה-legal persons. הרבה אנשים מסכימים עם הבעיות הללו, אבל בתכל'ס לאף אחד – כולל לי – אין שיטה טובה.
ספר עם סיפור יפה, פילוסופיה עדינה, והוכחה שהמציאות מעניינת יותר מכל דמיון.
אני אוהבת כשאתה כותב על ספרי עיון, ועשית חשק רב לקרוא את שניהם לכשאגיע לספריה מתישהו (נו, הקיץ ארוך…). מצפה לבחירות הבאות מהשנה החולפת.
תודה.