מועדון הקריאה מפגש 37: Vicious – ו.א שוואב

[המפגש ה-37 של מועדון הקריאה]

ניסיתי וניסיתי, חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי ב-Vicious ולו פגם אחד. לסוגו, הוא ספר מושלם.

הוא מקורי, כתוב היטב, עם דמויות מצוינות ועלילה ברורה ומהודקת מהאות הראשונה עד האחרונה. לא השתעממתי לרגע; לא מצאתי אפילו שורה אחת שהייתי משכתב.

מה שמשאיר אותנו לדון בשאלה הפופולרית, מהו סוג הספר?

אז מבחינה עלילתית מדוברת בסיפור גיבורי על מורבידי מאד. אפילו יותר מדויק לקרוא לו "מקברי", כי זה סוג מורבידיות שקשור למוות. הגיבור(על) הוא אנטי-גיבור(על). הממ, איך לאמר בעדינות? זה לא בדיוק סופרמן נגד לקס לותר. אפילו לא באטמן נגד הג'וקר.

מה שלא פחות חשוב אבל, זה לאיזה גילאים מיועד הספר? ב-Goodreads החליטו שהוא למבוגרים, ובחיי שאין לי מושג ירוק למה.

כי תראו, כשמדברים על ספר מבוגרים, מדברים על מורכבות כלשהי. על ספר שמדבר על עבודה, מילואים, נישואים, פנסייה או הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כשספר למבוגרים מדבר על אהבה, הוא מדבר על אהבה מורכבת, בוגרת. כשספר לבני נוער מדבר על אהבה, הוא מדבר על אהבה קסומה, בתולית, של גיל 16.

ב-Vicious אין שום דבר מורכב. הוא פשוט וישיר כמו בוקס של פלויד מייוות'ר. הוא מעביר תחושה בתולית ומדהימה של קסם – אפילו אם זה קסם מקברי. הוא לא מעביר מסרים מורכבים, ולא יגרום לכם להרהר בו שעות אחרי הקריאה.

אם אתם אוהבים ספרי פנטזיה או גיבורי על לנוער, עם הומור אפל, כתיבה מעולה והמון מקוריות, Vicious הוא בשבילכם. אם אתם מחפשים ספר פילוסופי עמוק, דפדפו הלכה.

על ספסל הלימודים באוניברסיטה יושבים ויקטור ואלי. שני חברים טובים.

ויקטור מוכשר – אבל לא כמו אלי. יפה – אבל לא כמו אלי – ובעצם התכונה העיקרית שמגדירה את ויקטור היא, הממ, קנאה באלי.

אלי, לעומת זאת, הוא המושלם באדם: יפה, חכם וצדקן עד אינסוף. ואולי פה בעצם המסר של הסיפור: אל תבטחו באנשים מושלמים מדי! רוב הסיכויים שהם זוממים לרצוח אתכם למטרות נסויים מדעיים!

יום אחד מגלים אלי וויקטור שחווייות סף מוות, בתנאים מסוימים, מעניקות לאנשים כוחות על.

האם הם מפרסמים זאת וזוכים לתהילת עולם? או שמא הם עורכים ניסויים על עצמם ועל כל הסביבה ויוצרים סיפור גיבורי על מקברי בו כולם כמעט מתים כל הזמן וזוכים בכוחות על שהם על סף הקללה? הממ הממ הממ, אני לא יכול לגלות מחמת ספויילרים, אז ניתן לקורא הנבון לנחש לבד.

יצירות שאפשר להשוות אליהן את Vicious: המוות נאה לה (אבל עם פחות הומור), הסיוט שלפני חג המולד (אבל בלי שירים), סרטים של אולפני לייקה או קורליין של ניל גיימן (אבל בלי אווירת חלום).

במילים אחרות, ואני לא מנסה להעליב אף אחד, אלו יצירות שמנצלות מקבריות כדי להעלות את האיכות שלהן בכמה דרגות.

Vicious לוקח סיפור גיבורי על נחמד ומקורי, אבל לא יוצא דופן באיכותו, והופך  אותו ליצירה מאד ייחודית בעזרת כלי המקבריות.

האלמנט המיוחד השני ש-Vicious משתמש בו הוא שאין בו גיבור. יש בו אנטי-גיבור מול אנטי-גיבור יותר גדול. זה אולי נוהל סטנדרטי לג'ורג' מרטין, אבל קצת פחות סטנדרטי לספר לנוער.

המחיר ש-Vicious משלם בזה הוא שאי אפשר להזדהות עם אף אחת מהדמויות הראשיות. למרות שהן מוצלחות, הן לא כריזמטיות מספיק (כמו הג'וקר נגיד) כדי להיות אנטי-גיבורים שנחלום עליהם בלילה. דמות אחת היא סתם צדקן מעצבן, והדמות השניה היא יותר רגש נקמה שמתגלם בתור בן אדם, מאשר דמות עגולה.

לא שיש רע בסיפורי נקמה. הרוזן ממונטה קריסטו, קיל ביל והנסיכה הקסומה כולם מוכיחים שאפשר לעשות דמויות מדהימות שמונעות ע"י נקמה. אבל ויקטור של Vicious, דמות מאד מוצלחת באופן כללי, לא ברמת הכריזמה של שאר היצירות שהזכרתי.

דווקא בדמויות המשניות עושה רושם שו.א שוואב התפרעה. יש שלוש כאלה, וכל אחת מהן יותר נכנסה לי ללב מהדמויות הראשיות. למרות שברור שיש הבדל בין לכתוב דמות משנית כריזמטית, לבין לכתוב דמות ראשית אדירה.

הספר נע סביב עלילה שמתרחשת "עכשיו". אבל שוואב, סופרת מאד מושחזת, מזיזה את הפרקים סביב ה"עכשיו" הזה. בכותרת כל פרק כתוב מתי הוא מתרחש, "עכשיו", "לפני עשר שנים", "אתמול" או "לפני חמש דקות". אלמנט נהדר, שכשוברים אותו מקבלים בוסט דרמטי לעלילה.

לסוגו, כמו שאמרתי בתחילת הביקורת, Vicious מושלם. הוא ספר גיבורי העל המקברי לנוער הכי חף מפגמים שאפשר לכתוב. אם הדברים האלה מדברים אליכם, המלצה חמה.

נ.ב. ל-Vicious יצא המשך השנה: Vengeful. זאת למרות ש-Vicious סיפור סגור. טרם קראתי אותו, אבל עושה רושם שהוא סיפור חדש באותו העולם עם אותן הדמויות.

הקהל עף לגמרי על Vicious, שאפילו זכה בפרס ספר המדע בדיוני הטוב ביותר ב-2018 של Goodreads. פרס שהקוראים פה יודעים שאני אוהב במיוחד, כי כשזה מגיע לספרים אני סומך על טעם ההמון. צפו לביקורת בהמשך השנה.

[Vicious – ו.א שוואב, 366 עמודים, 2013]

נהניתם? יש מצב שתאהבו גם את הכתבות האלה..

4 תגובות

  1. ארני הגיב:

    סך הכל סיכום די מדויק, אבל אני לא חושב שהספר מתקרב למושלם, מהרבה סיבות, גם לא לסוגו.

    אלי וויקטור כמעט זהים. הקנאות הדתית של אלי, לא עוברת מאד אמין, וויקטור קצת יותר עגול, אבל עדיין, לא דמות מאד ברורה. גם דמות שמתלבטת יכולה להיות יותר מדויקת. למשל ההתנהלות שלו מול הדמות שעוברת ממקום למקום לא ברורה, דיאלוגים לא אמינים, איומים מיותרים. נזקוף לזכותו יופי של סצנת מוות.

    התכוונת התפרעה עם דמויות המשנה? זה נכון, הן הרבה יותר מעניינות היה יכול להיות עוד הרבה פיתוח שלהן, בטח אם הכיוון הוא טרילוגיה. הדמות עם הכי הרבה פוטנציאל היא האחות הגדולה, אבל אחרי התחלה מבטיחה, היא די מתבזבזת בכמה מהלכים לא מרשימים ומחוסלת בטריק די מטופש.

    מעברי זמן – קצת מעיק, אני חושב שהיה חסר קצת מתח בספר וזה הגימיק שהיא מצאה.

    אצלי הוא היה עובר בתור ספר טיסה חביב, מהיר וקליל, שאכן, לא משאיר שום רושם. הזכיר לי את לקסיקון טיפה, אולי the rook, די בטוח שלא אזכור אותו כמו שאני זוכר אותם.

    • ניימן הגיב:

      אכן, עם דמויות המשנה.

      אני לא יודע לאיפה היא הולכת עם זה. לקח לה 5 שנים להוציא ספר המשך, וזה לא שהסיפור היה באמת צריך המשך.

  2. tmak הגיב:

    ספר חביב, אבל באמת כזה שלא נשאר איתך ליותר מדיי זמן.
    מה שבאמת מעט מוזר הוא ששני הגיבורים הם כאלו שלא מאפשרים הזדהות, ככה שיש עוד יותר פוקוס על העלילה אבל בדומה לארני גם אני מצאתי את מעברי הזמן מעט מיותרים כי עם התפתחות הספר הפלשבקים לאחור נהיים פחות מעניינים.
    אם להשוות אותו ל The Oracle Year שהגעתי אליו גם כן דרך האתר, נהניתי הרבה יותר מהאורקל – כנראה בגלל עלילה ודמויות שתפסו אותי יותר, אף שגם הוא לא נותר עמך לזמן רב..

    • ניימן הגיב:

      התבלטתי בינו לבין האורקל למועדון הקריאה, אבל האמת היא שהאורקל – מבחינת נימוקים לאלמנט המד"ב שם – כל כך חסר (הוא אפילו לא מנסה!), שזה ממש איכזב אותי לקראת סוף הספר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *