המדף הז’אנרי: המפלצת מן הכוכבים – רוברט הינליין

לפני שלוש שנים קראתי, שוב, את מנהרה בשחקים של רוברט הינליין. התענגתי על כל מילה שם, אבל התעצלתי לכתוב ביקורת לבלוג.

שבוע שעבר קראתי את המפלצת מהכוכבים של אותו רוברט הינליין.  כמו מנהרה בשחקים, גם הוא ספר מד”ב לנוער משנות החמישים של היינליין. יהיה ברמת הפשע שוב לא לכתוב ביקורת על הספר.

המפלצת מן הכוכבים יצא ב-1954. קראתי אותו לראשונה בתור נער צעיר, ובפעם השניה בתור אדם בשנות השלושים לחייו.

הספר היה מקסים ומהפנט בקריאה הראשונה, ונשאר “רק” מקסים בקריאה השנייה. אי אפשר לאמר שהוא “התיישן”, כי הוא לא היה חדש גם כשקראתי אותו לראשונה. אבל אני התבגרתי, ויש מאחורי קילומטרז’ של קריאת ספרי מד”ב. את הקסם הראשוני של הקריאה במפלצת מן הכוכבים אי אפשר לשחזר.

מומלץ? כן ולא. מומלץ כי זה ספר מקסים וקצר. סיפור על-זמני על ילד שמקבל חית-מחמד חייזרית. מצד שני, זה ממש לא הטוב ביותר של היינליין, אפילו לא ספר המד”ב לנוער הטוב ביותר שלו.

אז אם זמנכם קצר, ובא לכם לקרוא קלאסיקת מד”ב לנוער, תנסו את מנהרה בשחקים. הוא יותר עמוק ואיכותי.

מצד שני, אם כבר נהניתם ממנהרה בשחקים, או אם בא לכם סתם ספר חמוד וקצר, לכו על המפלצת מן הכוכבים.

במפלצת מן הכוכבים ג’ון תומאס סטיוארט ה-11 הוא בחור צעיר, רגע לפני האוניברסיטה. יש חברה, בטי, שהיא בלי שום ספק החצי הנבון, המעשי והמבריק מבין השניים. יש לו גם חית מחמד, לאמוקס.

לאמוקס הובא לכדור הארץ מכוכב אחר ע”י אבי-סבו של ג’ון תומאס סטיוארט. הוא היה אז גוש קטן וחמוד, אבל אחרי שלוש דורות הפך לגוש גדול וחמוד.

לאמוקס יודע לדבר. הוא אינטיליגנט מאד, בנוי כמו טנק, חזק כמו סופרמן, ועם זאת יש לו אישיות של כלב חמוד, נאיבי וצייתן. למרות השוני בין הספר, המפלצת מן הכוכבים הזכיר לי באווירה את Fuzzy Nation של סקאלזי [ביקורת]: עוד ספר feel-god עם חייזר חמוד.

המפלצת מהכוכבים הוא הספר השמיני, מתוך 13, בסדרת הינליין לנוער. אני חושב שההכי מפורסם בהם הוא גברים בחלל, בגלל הסרט.

כשהייתי צעיר סירבתי לקרוא ספרים ישנים כאלה. רציתי מד”ב מודרני, כמו המשחק של אנדר. בספריה תמיד התעלמתי מסדרת הספרים הלבנים של עם עובד, היא נראתה לי מיושנת.

יום אחד חברה של אימי העניקה לנו במתנה את ספריית המד”ב שלה, שכללה אוסף נבחר של קלאסיקות מד”ב ישנות. התעלמתי מהם בהתחלה, עד שברגע של שיעמום נטלתי ליד את מנהרה בשחקים של הינליין, ומאותו הרגע הייתי מכור.

ספרי המד”ב לנוער של היינליין נכתבו בין 1947 ל-1958, וצריך להתייחס אליהם ככאלה. הם מתקדמים חברתית יחסית לזמנם – במפלצת מן הכוכבים הדמויות הראשיות הן ללא ספק בחורה צעירה וגבר שחור – אבל הם לא מתקדמים יחסית לזמננו אנו. הינליין גם היה ידוע בתור שמרן מדיני, שלא לאמר מילטריסט. זה מן הסתם ניכר בספרים שלו.

אבל הינליין הבין איך כותבים ספרים לנוער:  בשילוב של פשטות ותיחכום. העלילות שלו מאד פשוטות וישירות, אפשר לסכם את רובן במשפט אחד. אבל הגיבורים שלו הם *אנשים* מלאי תיחכום, לא צעירים פעורי עיניים שמביטים בפליאה בכל חייזר חדש. אלו לא דמויות “אמיתיות” ועגלות, אבל אלו כן דמויות שכיף לקרוא.

המפלצת מהכוכבים, על כל 250 העמודים שלו, נקרא בכמה שעות. אי אפשר לאמר שהוא לא “התיישן”, כי ברור שזה לא ספר שיכתב כיום. כן אפשר לאמר שהוא הזדקן בחן.

13 ספרי המדע בדיוני לנוער של הינליין מספרים סוג של סיפור אחד גדול. למרות שהדמויות משתנות מסיפור לסיפור, כן יש שם עתיד אחד שהינליין בורא, לאט לאט.

אלו ספרים כיפיים וקלילים. קלאסיקה במיטבה. אז אם אתם מוכנים לסבול קצת את פגעי הזמן, ומוכנים לרגע לשפוט יצירה לא בעיניים זמניות, אלו ספרים מומלצים וכיפיים ביותר. מתאים בעיקר לטיסות או ימי מנוחה.

[המפלצת מן הכוכבים – רוברט הינליין, בערך 250 עמודים, תלוי בשפה ובהוצאה, 1954]

פורסם בקטגוריה מד"ב ופנטזיה | 2 תגובות

יומיות 09.06.2019: היכונו למהפכה החדשה על המדרכות, הפוגו החשמלי

בלובלין, דווקא בלובלין, נתקלתי באחת החצרות הפנימיות המקסימות שראיתי אי פעם.

זה קרה ברחוב Królewska 17. האמנית או האמן המסתוריים יצרו קסם בעזרת צבעים וזבל.

הם השתמשו בחציר וארגזי קרטון ריקים. מערימת סמרטוטים צבעוניים הם יצרו טורנדו ובאופק הציור שעל קיר החצר הם בנו ארמון מבקבוקים ריקים.

חוץ מזה, לובלין עיר קטנה ומקסימה.

1. תמיד זכרתי בחיבה את סדרת האנימציה מבוכים ודרקונים. עד שלפני יותר מעשור עשיתי מרתון שלה עם חברים, וגיליתי שאחרי גיל 18 היא מטופשת להפליא, ולא בקטע טוב.

הסדרה ירדה אחרי שלוש עונות, היות והרשת לא חשבה שהרייטינג שלה גבוה מספיק. כתוצאה מכך, הסדרה מעולם לא “הסתיימה”. מעולם לא הופק פרק בו הילדים חוזרים מעולם המבוכים ודרקונים למציאות שלנו.

אחד מכותבי הסדרה כתב ב-1985 תסריט לפרק הסיום שלה. התסריט הועבר לתסכית (2006), משם לקומיקס של מעריצים בפורטוגוזית (2010), וב-2015 אפילו תורגם לאנגלית.

רק שמרק אוונייר, אחד מיוצרי הסדרה ומי שכתב את פרק הפיילוט שלה, מעולם לא אהב את פרק הסיום הזה. הוא אפילו אמר שהלוואי שפרק כזה לא היה מופק (למרות שאם אתם אוהבים אותו, אז סבבה).

לא מזמן פירסם אוונייר הודעה מפתיעה. הסדרה הישנה עודנה פופולרית בברזיל, וחברת רנו ברזיל הפיקה “פרק סיום” (באורך דקה וחצי) שהוא גם פרסומת לרנו.

למרבה האירוניה התקציב של פרק הסיום של רנו כנראה גדול מתקציב של עונה שלמה של הסדרה. אבל הוא מרהיב ביופיו, לוחץ על בלוטות הנוסטלגיה, ואוונייר אומר שזה “אולי סיום יותר מוצלח מהקומיקס שהמעריצים מימנו”.

הסיום שהופק במימון מעריצים:

2. Google – my activity יספר לכם את כל מה שגוגל יודעת עליכם. חלק מזה אפשר לצוות על גוגל למחוק (מחקתי כל מה שאפשר). חלק מזה אי אפשר, וזה קצת קריפי.

3.הניו-יורק טיימס מתחיל בסדרת מאמרי מערכת מהעתיד. מאמרי דעות שכאילו נכתבו עוד 10, 20 או אפילו 100 שנה מעכשיו.

המאמר הראשון הוא מרב-אמן המד”ב טד צ’יאנג, והוא מדבר על השפעות חברתיות של שיפור אינטיליגנציה בעזרת עריכת גנים.

4. בטורקיה יש איזור שהתפתחה פה, עקב הגבלות גיאוגרפיות, שפה שמדוברת בעזרת שריקות.

למשפחה שלי, אגב, יש שריקה משפחתית. ככה נהגו אצלנו לקרוא לבני משפחה לצאת, כשבן משפחה אחר חיכה למטה.

5. פעם קראו לכל משחקי היריות בגוף ראשון במחשב, “העתקי דום”. אבל עברו 26 שנים מאז דום המקורי, ואף אחד כבר לא קורא למשחקים ככה.

אבל מדי פעם, כשבא לי משחק יריות מדהים, אני מוריד את דום ומשחק בו כמה שעות. העיצוב פשוט מדהים, למרות הגראפיקה המיושנת, ויש למשחק אווירה שאין כמוה.

עכשיו, שנים לאחר שיצא המשחק, מפרסם ג’ון רומרו, מעצב המשחק המקורי, את הפרק החמישי של דום: Sigil. בהתאם לרוח של דום, הפרק חינמי להורדה. הביקורות? מהללות. עושה חשק.

6. אהוד מימון ממשיך לסקור את המועמדים לפרס ההוגו. הפעם, הנובלטות.

7. מוסיף לרשימת הקריאה שלי את Magic for Liars של שרה גיילי, סיפור בלשי של קוסמים שקיבלה המון הייפ השבוע. פייר? נשמע קונספט נהדר.

8. אחרי האופניים החשמליים והקורקינט החשמלי, מגיעה עכשיו המהפכה החדשה: פוגו חשמלי.

באמת? באמת?!

9. רשימת  כל המשחקים שנעשתה להם גירסת קוד פתוח. וואי, יש המון כאלה. איזה כיף!

מצד שני, חברים שעושים קוד פתוח פה, לא בא לכם לעשות משהו משלכם במקום להעתיק קונספט קיים? מה לגבי יצירתיות?

10. 10 סדרות אופרות החלל הטובות ביותר אי פעם.

רשימה נהדרת, אם כי קצת מדאיג שלא קראתי את שני המקומות הראשונים ברשימה! יתוקן… ברגע שאמצא זמן לכך.

פורסם בקטגוריה יומיות | 2 תגובות

יומיות 03.06.2019: על ספרים ופענוח פשעים במאה ה-21

חוזרים ליומיות אקלקטיות אחרי שני פוסטים “רציניים”.

1. ספרים א’: הספר הבא במועדון הקריאה יהיה חוט של כסף של נעמי נוביק. פרטים ותאריך מדויק ינתנו בקרוב, אבל זה יהיה איפושהו בסוף יוני.

זוכרים איך בשליש הספר חשבתי שהוא נחמד ותו לא? אני חוזר בי. אחלה בחלה ספר ויופי של מועמד להוגו. סוף סוף יש לי למי להצביע.

2. עדכון ספרים ב’: התחלתי לקרוא מועמד נוסף להוגו, Space Opera של קתרין מ. ולנטה. ישר הפסקתי.

הכתיבה מאד אמנותית ומקושטת. זה בפני עצמו בסדר, רק שאלו קישוטים אמנותיים שאני לא סובל, ובאמת לא מסוגל להתמיד יותר משלושים עמודים איתם.

3. לגו מהמם ל-Stranger Things. הסדרה הכי אהובה עלי כנראה בעשור הנוכחי.

4. עדכון ספרים ג’ ואחרון: קראתי וסיימתי ביעף את I’ll Be Gone in the Dark. ספר עיוני בז’אנר הפשעים האמיתיים. אני לא חושב שאכתוב עליו בסיכום ספרי העיון בסוף השנה, אז הנה כמה מילים עליו, על פשע ועל טכנולוגיה.

מדובר בתיאור מחקרה של מישל מקנמרה. אישה שב-2006 ייסדה את האתר TrueCrimeDiary, ובדרך תרמה לפופולריות של אנשים שחוקרים מקרי פשע לא מפוענחים דרך הרשת.

מישל “גילתה” את קיומו של הרוצח הסדרתי המכונה Golden State Killer. למעשה, היא חיברה הרבה דברים ידועים, רצחים ומקרי אונס, לאדם אחד שהיה פעיל במשך הרבה שנים. הספר מתאר את נסיונותיה למצוא את הרוצח.

מפה “ספויילרים”. כלומר, עד כמה שאפשר לקרוא ספויילרים לאייטמי חדשות. אני חושב שמי שקורא את הספר אמור לדעת את הדברים האלה. אבל תדלגו לאייטם הבא אם אתם רגישים.

במשך 350 עמודים מתארת מישל את עבודת הבלשות שלה, והנסיונות שלה לפענח את זהות ה-Golden State Killer. לא נותר אלא להוריד את הכובע בפניה. זאת עבודת פסיפס, מלאת מחשבה, סבלנות והשראה. פשוט מדהים מה שמישל, ובעצם כל הקהילה שניסתה לתפוס את ה-Golden State Killer, עשתה.

מה שמבאס זה שהם נכשלו. כל עבודת המחקר הזה הובילה אותם פחות או יותר לכלום. ב-2016 מישל נפטרה מבלי שהרוצח נתפס. הספר פורסם בפברואר 2017 לאחר מותה.

באפריל 2017, חודשיים לאחר פירסום הספר, נעצר ה-Golden State Killer. הוא לא נעצר בגלל שכל הרמזים שאספה מישל הוביל מישהו אל הרוצח. הוא נעצר בגלל טכנולוגיה.

החוקרים העלו שאריות DNA של הרוצח לאתר GEDmatch, וקיבלו בחזרה רשימה של קרובי משפחה שלו שבחרו להעלות (בהסכמה) את ה-DNA שלהם לאתר. זה צמצם את רשימת החשודים למשפחה אחת.

עכשיו כל מה שנותר לעשות זה לבדוק מי מבני המשפחה חי באיזורי הפעילות של ה-Golden State Killer בתקופה המתאימה, ואז לקחת ממנו בעורמה דגימות DNA (לקחו מידית המכונית שלו ומניירות טישו שמצאו בפח האשפה של ביתו). הדרך מפה למעצר הייתה קצרה. הנה הסיפור המלא.

מחד, אני ממש שמח שתפסו אם האדם הזה, אפילו 40 שנה לאחר ביצוע פשעיו. מאידך, מבחינת הנרטיב, זה קצת מבאס.

בהקדשה לחלק מספרי פנדורין כתוב:

“לזכר המאה התשע-עשרה… שהפשעים בה בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם”

המחקר של מישל מקנמרה היה בחן ובטוב-טעם. להשתמש בשיטות DNA זה אפקטיבי – ושלשניה לא תחשבו שאני נגד להשתמש בזה – אבל בתור קורא, אין בזה לא חן ולא טוב-טעם. אלו שיטות ישירות ואפקטיביות.

מה גם שבדרך המשטרה לקחה, “בעורמה” דגימות DNA של כל מיני חשודים שבסופו של דבר הסתבר שהיו חפים מפשע. זה תמיד היה באותה הדרך: או מידית המכונית שלהם, או מפח האשפה. או שהשוטרים נפגשו איתם, והציעו להם כוס מים או סיגריה, ואז אספו מהשאריות את ה-DNA. בקטע פסיכולוגי לגמרי אני מרגיש לא נוח עם זה.

השיטות האלה הולכות והופכות לפופולריות יותר ויותר. רק השבוע נעצר חשוד ברצח כפול מ-1976 בגלל שיטה דומה. זה טוב לצדק, זה רע לסיפורת.

מצד שני, המאה ה-21 הביאה לנו את הפשע הדיגיטלי. וכרגע, הוא מבוצע ומפוענח בחן וטוב-טעם. יום אחד, כשאצא לפנסיה, אחקור את “פריצת ה-DAO” הפשע הדיגיטלי האהוב עלי מהשנים האחרונות.

5. כמה פשוט, ככה גאוני.

6. הבייט הלבן כתב פוסט על תנועת המייקרים ומגבלות הלמידה העצמית. יופי של הצגה לעולם המייקרים.

7. שלושה קולות קוראים מפסטיבל הפנזינים.

8. ב-20 למאי, אחרי שגוגל נידתה את Huawei משימוש באנדרואיד, חזיתי ש”יכול להיות ש-Huawei תיצור גירסת אנדרואיד משלה כתחליף לגוגל”.

הנה, עכשיו Huawei הודיעה שהתחליף שלה לאנדרואיד יצא בסוף יוני.

9. [תודה לפשוט יעל] אהוד מימון חולק מחשבות על פירסום סיפורים קצרים ספקולטיביים בעברית.

פורסם בקטגוריה יומיות | להגיב

מיכאל גרוסברג והשיטה הרציונלית

[ניימן: פוסט אורח מאת מיכאל גרוסברג. התרחש מעשה נדיר. נתקלתי בפוסט של מיכאל גרוסברג בפייסבוק, וכל כך התרשמתי שהרגשתי חובה לבקש רשות להפוך את זה לפוסט אורח בבלוג.

הפוסט דן בהארי פוטר והשיטה הרציונלית. פאנפיק הארי פוטר שנכתב ע”י אליעזר יודקובסקי לפני כמה שנים, ואט אט הופך ללהיט המונים. כמות המחמאות הלא הגיונית שהספר קיבל מחייב שאקרא אותו בעצמי בקרוב.]

אני חובב מד”ב/פנטזיה, אוהב לוגיקה ומדע, ואוהב מאוווד להתפלסף. כיום הקריאה שלי יותר מגוונת אבל בזמנו, בשנת 1998/9, כשהארי פוטר ואבן החכמים עוד היה ספר חדש שרק התחיל לעשות רעש, הייתי בגיל עשרים וקצת וקראתי בעיקר סייברפאנק ואופרות חלל.

את הארי פוטר קיבלתי לקריאה מחבר חובב פנטזיה, מתוך סקרנות לראות על מה כל הרעש. בזמנו, אני זוכר שלא התרשמתי במיוחד. העלילה נראתה מוכרת מסדרות BBC של החופש הגדול (המכשפה הכי גרועה, ספציפית) וספרים של רואלד דאהל, הכתיבה לא הרשימה במיוחד, העולם לא היה הגיוני, החידות היו… נו… חידות לילדים בני 11. אני כבר לא הייתי שם.

קראתי ספר אחד, אמרתי “אה”, המשכתי הלאה עם ניל סטיבנסון וברוס סטרלינג.

במשך השנים הבאות כמובן שהייתי מודע להערצה העצומה לסדרה, גם בקרב אנשים שנהיו חברים שלי אחרי שהתוודעתי לקהיליית החובבים המקומית, אבל בספרות אני לא טיפוס של סיכויים שניים. למה לנסות המשך למשהו שלא הכי אהבתי אם יש ספרים חדשים של סופרים שאני עף עליהם? אז המשכתי את חיי נטולי הפוטר, חוץ מהסרטים אותם ראיתי כשהגיעו לכבלים/לוויין (ולא ממש הבנתי מהרביעי והלאה).

ואז גיליתי את Less Wrong, או בשמו האמיתי, אליעזר יודקובסקי. תחת שם העט הזה, less wrong הקים אתר וקהילה מקוונת בנושא רציונליות, וגם פרסם כמה סיפורים פרי עטו.

אני נחשפתי אליו מתוך המלצה על סיפור בשם Three Worlds Collide, סיפור מדע בדיוני לא ארוך, מצחיק אבל גם מטריד ביותר, בנושא רלטיביזם מוסרי. הסיפור הזה, שאני ממליץ ולא ממליץ לכולם לקרוא (הוא *באמת* מטריד ועלול לגרום לכם לא להרדם בלילה מרוב מחשבות), עשה לי חשק לקרוא עוד.

התמזל מזלי ויודקובסקי התחיל בדיוק לפרסם עוד סיפור בהמשכים, והפעם פאנפיק של הארי פוטר. התחלתי לקרוא ונדלקתי. הנה מישהו שמבין מה כך כך דפוק בעולם הקוסמים הזה ומראה את כל הפגמים שרולינג יצרה בתיאור העולם. הרי אפילו בדבר פשוט כמו כמה חרמשים שווה כל אוניה היא נכשלה ויצרה יחסי המרה שכוללים מספרים ראשוניים לא נוחים לשימוש! הפאנפיק היה מצחיק ואם יש משהו שאני אוהב, זו פארודיה טובה.

אז קראתי… וקראתי… וקראתי. הפרקים הלכו והתווספו. הסיפור, שהתחיל בתור סאטירה על הארי פוטר, התחיל לסטות בצורה חדה ולקבל מאפיינים של סדרה אחרת לחלוטין: המשחק של אנדר. הטון נהיה יותר ויותר עגמומי. הארי שלו היה חרא קטן עם אופי מזעזע ושגעון גדלות. אבל המשכתי בגלל שאהבתי את הגישה של יודקובסקי לניתוח לוגי של עולם הקסם – עד שהגיע הפרק שבו איבדתי את האמון בו: הפרק בו הארי מצליח לעשות קסם שינוי צורה חלקי לחפץ.

שינוי צורה חלקי של חפצים הוא משהו בלתי אפשרי לפי החוקים של רולינג. אתה יכול לשנות חפץ שלם, אבל אתה לא יכול לשנות חלק מחפץ. הפיזיקה המודרנית אומרת שאין שום הגדרה משמעותית של ”חפץ“, ושכל חפץ עשוי מאטומים, שהם סוג של חפצים לכשעצמם. לפיכך, טוען יודקובסקי, קוסם בעל הבנה בפיזיקה אמור להיות מסוגל לשנות צורה באופן חלקי.

פוטר שלו מתאמץ… ואכן מצליח. וכאן איבדתי אמון בכל הרעיון. כי זה לא חוכמה להגיד ”רולינג טעתה“. אם אתה משחק בעולם שלה, אז החוקים שלה תקפים תמיד. ראיית העולם המדעית פשוט לא היתה אמורה לעבוד כאן.

אם אנחנו מקבלים שיש קסם, אז גם לקונספט של ”חפצים“ כן יש משמעות (כל מי שתכנת משחקי מחשב אי פעם יודע איך דבר כזה עשוי לפעול), ורציונליות *אמיתית* היא לקבל את זה, ולהבין איך זה עובד, כי בעולם המדובר, זו העובדה, עד כמה שזה לא מוצא חן בעיניו קונספטואלית.

ברגע שאיבדתי אמון בסופר, הפאנפיק עצמו הפך להרבה פחות מעניין. מה שנשאר, כשמוציאים את התכנים הרציונליים, הוא סיפור מדכא למדי, ודמויות הילדים, שהפסיכולוגיה שלהם בוססה על הילדים הבוגרים לגילם של המשחק של אנדר, היו לא נעימות לקריאה. וככל שהעלילה התקדמה גם נוספו רפרנסים לספרים הבאים, ספרים שלא קראתי. המשכתי עוד מתוך אינרציה, אני חושב שעד לאמצע הפאנפיק, ואז הפסקתי לעקוב אחרי פרקים חדשים שיצאו.

אבל משהו אחד נשאר לי מכל זה: סקרנות לגבי הספרים של רולינג. החלטתי לעשות מעשה ולנסות להמשיך עם הסדרה. לקחתי לי את אבן החכמים וחדר הסודות ובגיל מאוחר למדי (שנות השלושים המאוחרות), ואחרי הרבה מאוד ספרות פנטזיה בוגרת, התיישבתי לקרוא את הארי פוטר.

זה… לא היה הספר שזכרתי מלפני חמש עשרה שנה. גיליתי שכל מה שזכרתי בתור אלמנטים לא הגיוניים הם, בפשטות, מכוונים. העולם של הקוסמים הוא עולם-מראה עקומה, ולא רציונלי בצורה הכי מוקצנת שיש. יחסי ההמרה בין המטבעות השונים הם האינדיקטור הכי טוב לזה – לא יתכן שרולינג בחרה במספרים ראשוניים כמו 17 או 29 במקרה. זו פשוט סאטירה על מטבעות בריטים ישנים.

כמעט כל קסם וגימיק קסום היה לא-מועיל בצורה מכוונת, כמו המזכירן שמזכיר לך ששכחת משהו אבל לא מזכיר לך מה שכחת, או הסוכריות בטעמים הלא ממש צפויים. צפרדע השוקולד? אין מצב שזה לא רפרנס למערכון של מונטי פייתון על יצרן השוקולד. וכמובן שהדרך להגיע להוגוורטס היא לרוץ בשיא המהירות לתוך עמוד (ולקוות שבחרת בעמוד הנכון). וכמובן שכל בית הספר מלא בסכנות מזעזעות, במורים שלא במיוחד אכפת להם אם התלמידים יפצעו וימותו, גרמי מדרגות שעשויים להוביל אותך למותך בכל רגע, וכמובן שנצחון בספורט חשוב יותר מאיזו סכנה קיומית כזו או אחרת.

הארי פוטר לא צריך פרודיה, כי הוא בעצמו פרודיה על כל ז‘אנר הפנימיות הבריטי, על מערכת החינוך, ואלוהים יודע מה עוד. מה הטעם בלשפד את העולם הזה? באותה מידה אפשר לחפש את חוסר ההגיון בסרט ”טיסה נעימה“. משם המשכתי כמובן לספרים הבאים.

כמובן שככל שהתקדמתי בסדרה היא הפכה ליותר רצינית ובוגרת. הספרים השתפרו ומצאתי את עצמי קורא שעות בנשימה עצורה. את העלילה בגדול כבר ידעתי, אבל הפרטים, הכתיבה של רולינג, ראיית העולם ההומניסטית שלה (בניגוד לראייה הלכאורה הומניסטית אבל מאוד קשיחה ומוגבלת של יודקובסקי), הדמויות המוצלחות, הדרכים בהן העלילות נפתרו, וההומור שלה, קנו אותי לחלוטין. בסופו של דבר מתוך הקריאה של הארי פוטר והשיטה הרציונלית פיתחתי הערכה שלא היתה לי קודם דווקא לרולינג.

ויודקובסקי? אני עדיין מעריך מאוד את Three Worlds Colide, אבל כל עניין הרציונליות שלו הפך מהר מאוד לבלגאן אחד גדול של dude-bros שטופחים לעצמם על השכם, או יותר גרוע מכך (גגלו Roko‘s Basilisk).

המסר האחד שקיבלתי, בלי כוונה, מ-HPMOR הוא שרציונליות היא אחלה כלי, אבל היא רק כלי, ולא מטרה לכשעצמה. אמפתיה אנושית הרבה יותר חשובה ובסיסית, ואת זה למדתי דווקא מרולינג.

פורסם בקטגוריה מד"ב ופנטזיה | 5 תגובות

מוזילה נגד גוגל וכלכלת הפרסומות

מוזילה פירסמה הוראות איך להחליף את כרום בפיירפוקס בקלות. זאת פעולה אגרסיבית נגד גוגל, והצעד האחרון בסכסוך המתפתח בין שתי החברות.

איך הגענו למצב הזה? הסיפור ארוך וחלקים ממנו כבר נכתבו פה באתר. לטובת מי שלא עקב, אסביר אותו לאט לאט.

נתחיל מההתחלה. ב-2009 החזיק כרום של גוגל בפחות מ-5% משוק הדפדפנים. עשור מאוחר יותר, נתח השוק של כרום הגיע ל-66%. יותר מזה, חלק גדול מהמתחרים של כרום, כמו Edge של מיקרוסופט, אופרה או Brave, הם בעצם דפדפני כרום בתחפושת.

במילים אחרות, גוגל הפכה למונופול מוחלט בתחום הדפדפנים. כל שינוי שהיא עושה תופס אוטומטית גם בדפדפנים שמבוססים על כרום, והיא דה-פקטו קובעת את הסטנדרט.

היו כמה סיבות למהפך הזה.

סיבה אחת היא שפיירפוקס הפך לדפדפן לא יעיל למשך תקופה ארוכה. התופעה הזאת נעלמה מנסיוני בגרסאות האחרונות של פיירפוקס, אבל את הנזק למוניטין הוא כבר קיבל. סיבה שניה היא שכרום הוא דפדפן טוב. מהיר, חלק, נעים להשתמש בו.

הסיבות האחרות מוציאות את גוגל קצת יותר רע.

גוגל השתמשה במונופול שלה בטלפונים ניידים והכריחה משתמשים שיהיה להם דפדפן כרום על הטלפון. במקרים מסוימים, כמו הטלפון שלי, *אי אפשר* להסיר את כרום. האיחוד האירופאי קנס את גוגל ב-5 מליארד יורו על ההתנהגות הזאת.

יש גם סיבה קונספירטיבית. הרבה טוענים שגוגל גרמה לאתרים שלה לפעול לאט, או לא לפעול בכלל, על דפדפנים מתחרים. כדרכן של קונספירציות, קשה לאמת אותן.


[מקור, CC]

מהרגע שהתברר, איפושהו בחודשים האחרונים, שגוגל סיימה כמנצחת במלחמת הדפדפנים, היא הורידה את הכפפות והחלה בשורה של צעדים אגרסיביים אנוכיים.

חשוב לזכור שיש לגוגל שני עסקים משתלמים. האחד הוא מכירת פרסומות, והשני הוא איסוף המידע שלכם. שני העסקים קשורים אחד בשני, כי עולם הפרסומות כיום הוא עולם פרסונלי. אתם לא רואים פרסומת שמתאימה לאתר, אלא פרסומת שמתאימה אישית לכם.

כדי לדעת מה מתאים לכם, גוגל צריכה לדעת כמה שיותר מידע עליכם. כדי שתראו את הפרסומת, גוגל צריכה שלא תחסמו פרסומות.

הצעד הראשון של גוגל היה לא לאפשר התקנת חוסמי פרסומות על כלום באנדרואיד. אם פרסומות מפריעות לכם, אין לכם סיבה להשתמש בכרום באנדרואיד.

הצעד השני של גוגל היה לתמוך בטכנולוגיה שהיא פיתחה, בשם amp. זאת טכנולוגיה של אתרי אינטרנט פשוטים ומהירים. מעשית, כמעט כל התוכן ב-amp מגיע אליכם מגוגל, ולא ממי שכתב את התוכן. גוגל אוהבת את זה גם כי זה נותן לה עוד מידע עליכם, וגם כי דפי amp נוצרו עם מקום מובנה לפרסומות.

כמו שזה עובד כרגע, הדפדפן מראה לכם שהתוכן מגיע מגוגל ולא מהיוצר המקורי. אלו עקרונות שקיפות בסיסיים של הרשת. מה שגוגל רוצה לעשות זה להעביר תקן בשם Signed HTTP exchanges” ולשנות את זה. אם התקן יתקבל, אתם תקבלו תוכן משרתי גוגל, אבל לא תוכלו לדעת את זה. השלכות הפרטיות די ברורות.

הנה הסבר יפה וקצר על הצעת התקן של גוגל. הוא לא פשוט, כי אי אפשר להסביר בפשטות תקן טכני.

העניין הוא שיש דרך וצורה להעביר תקנים. זה כולל דיון ארוך של כל גורמי השוק. גוגל התעלמה ממנו, והחלה לממש את התקן בכרום לפני שהוא עבר. מוזילה, בצעד חריג, סימנה את ההצעה בתור Harmful. ההצעה היחידה כרגע שמוזילה מסמנת בסימון הקיצוני הזה.

——————————

הצעד שגרם להסלמה הנוכחית בין שתי החברות הוא הכרזה של גוגל השבוע על שינוי שיטת התוספים לכרום.

השיטה החדשה לא תאפשר להתקין חוסמי פרסומות בכלל, גם לא על כרום במחשב הביתי. אגב, יהיו כאלה שיוכלו לחסום פרסומות, מי שמשלם עבור גירסת ה-enterprise של כרום.

בהערת אגב צריך לציין שמוזילה עבדה די קשה כדי התוספים לפיירפוקס יהיו תואמים לתוספי כרום, וזה בטח מתסכל מאד כשיש שינוי חד צדדי כזה.

המפתח של חוסם הפרסומות שנחשב לאמין ביותר כיום בשוק, uBlock Origin, הגיב על העניין.

מילה על חוסמי פרסומות. פעם כולם התקינו adblock plus, אחרי זה עברו ל-uBlock, וכיום התקן הוא uBlock Origin.

הטענה שראיתי היא שחוסמי הפרסומות שכבר לא פופולריים, שינו את דרך הפעולה שלהם עם הזמן. במקום לחסום את כל הפרסומות, הם החלו לחסום רק את אלו של מפרסמים שלא שילמו להם. זה שילוב בין שקר בפירסום לבין פרוטקשן. קשה, קשה להרוויח כסף בעולם בלי לשבור מוסריות.

יש דיון מעניין על כלכלת הפרסומות של האינטרנט כבר הרבה זמן. הרי אנשים כיום לא מוכנים לשלם על כלום באינטרנט, ואם אתרים או חברות לא ירוויחו מפרסומות, ממה הם כן ירוויחו?

לכן אני דווקא בסדר כשאתרים אומרים לי שאו שאבטל את חוסם הפרסומות, או שלא אוכל לראות את התכנים שלהם. אלו התכנים שלהם, וזכותם להתנות את זה בכך שאסכים למודל הכלכלי שלהם.

אותו הדבר אפשר לאמר על הצעד של גוגל. זה בסדר לעשות מוצר עם גירסה חינמית של פרסומות, וגירסה בתשלום בלי פרסומות. בעיקר כשיש אלטרנטיבה, פיירפוקס.

הבעיה היא באיך שגוגל מממשת את זה. ראשית, הם צבועים. גוגל חוסמים בעצמם פרסומות של אתרים שהם החליטו שעדיף לא להראות לאנשים. הם גם עושים בעיות עם לגשת לאתרים שלא בנויים בסטנדרט הנכון לדעתם, ומקדמים אתרים “נכונים” כמה שיותר. הצעדים שלהם עם כרום לא נראים כמו מודל עסקי בריא, אלא כמו נסיון כוחני להשתלט על הרשת.

שנית, המימוש של טכנולוגיית הפרסומות בעייתית. גם אם נתעלם מכך שלחשיפה בלתי פוסקת לפרסומות יש השפעה שלילית על החיים, הצורה בה פרסומות עובדות כיום דורסת כל בדל פרטיות שיש לכם. תוספי חסימת הפרסומות הם תוספי פרטיות.

אפשר לעשות פרסומות שלא מפרות את פרטיות המשתמש, והאמת היא שאפשר לעשות אותן בקלות ככה שחוסמי הפרסומות לא יחסמו אותן. אבל הן פחות יעילות, ובכל בחירה בין מה טוב לכם לבין מה טוב לחברות הפרסומות, גוגל בוחרת את האופציה השניה.

הבעיה השלישית היא שבדרך להשגת האינטרס שלהם, גוגל חוסמים תוספים נוספים. בכרום באנדרואיד אי אפשר להתקין אף תוסף, ובגירסא החדשה של כרום למחשב הרבה תוספים יפסיקו לפעול.

גוגל, אגב, מציינים שהם עושים את זה בשביל יעילות. הרבה מהתוספים האלה כתובים רע ומכבידים על הדפדפן. פיירפוקס סובל כבר שנים מאנשים שמתקינים תוספים לא יעילים, ואז מאשימים את מוזילה שפיירפוקס עובד לאט (למרות שהאשמה בתוספים). אבל קשה לקבל את אותנטיות הטיעון הזה של גוגל. כי למה הם מרשים למי שמשלם כסף להתקין תוספים?

מתחילת 2019 אני מנהל ניסוי בו אני מנסה לנתק את גוגל מחיי. אני בתהליכים של לנטוש את ג’ימייל (לכן הבלוג עבר לאימייל אחר), אין לי גוגל על הסלולרי ואני משתדל להשתמש כמה שיותר ב-Duckduckgo בתור מנוע חיפוש.

זה לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך אתגר וספורט, והאמת היא שאני נהנה מהתהליך.

אבל גם אם לא הייתי בתוך הניסוי הזה, הייתי עוזב את כרום בשביל פיירפוקס אחרי הצעד הנוכחי של גוגל. זכותם לדרוש תשלום על פרסומות. זכותי לדרוש פרטיות ולא לצפות בפרסומות. חוץ מזה, שמוזילה חברה הרבה יותר חביבה.

פורסם בקטגוריה טכנולוגיה | 4 תגובות

יומיות 29.05.2019: Doom דו-מימדי

מפגש הבלוג השני התקיים שלשום בערב.

בדומה למפגש הקודם, היה קטן ומצוין. הדאנסינג קאמל התגלה כהרבה יותר מתאים לאירוע כזה מאשר קפה ז’ולי מהמפגש הראשון.

הרגע הדרמטי של הערב היה כשאנשים התחילו לשיר בקולי קולות בדאנסינג קאמל. מסתבר שזה ערב קריוקי של המקום. נאלצנו לצאת להמשיך לדבר בחוץ.

תודה לכל מי שבא! תשלחו מייל אם בא לכם לשמור על קשר. מקווה לעשות את זה פעם נוספת בסתיו.

1. מיקרוסופט הכריזה על Ion, מערכת זהות מבוססת ביטקוין. זה מעניין, מעניין מאד מאד.

זיהוי זאת הדרך של אתרים ואפליקציות לדעת מי אתם. פעם הזדהנו בעיקר עם אימייל. אחרי זה עברנו לשיטה השנואה עלי, והמאד לא בטוחה, של זיהוי דרך סמסים ומספרי טלפון. מאוחר יותר הגיעה השיטה האפילו עוד יותר שנואה עלי – כן, אני במוד קרבי היום – של זיהוי דרך פייסבוק או גוגל (אין פרטיות ויש תלות בחברות הללו).

בשנים האחרונות התפתח תקן DID, קיצור של: Decentralized IDs. נכתבו הרבה מילים עליו ופותחו כלים, אבל בתכל’ס אף אחד כמעט לא משתמש בו.

אחת הבעיות של תהליכי הזיהוי העיקריים ברשת היא שהם ריכוזיים. מי שמנפיק את הזהות הוא גם מי ששומר עליה, ומאמת אותה מול שירותים שונים. במילים אחרות, גוף אחד עושה הכל וזה מאד תלותי ובעייתי.

DIDs מבזרים את התהליך. זה אומר שמיקרוסופט אולי תפיק לכם את אמצעי הזיהוי, אבל היא לא תשמור אותו עבורכם, וגם לא תהיה מעורבת בתהליך ההזדהות שלכם מול גוף אחר.

אגב, זה בדיוק מה שקורה עם תעודות זהות פיזיות כיום. המדינה מנפיקה אותן, אתם שומרים אותם בעצמכם, וכשאתם מראים את תעודת הזהות למישהו הוא מסתכל רק בה, ולא מתקשר למדינה כדי לספר שבאתם אליו. כל תהליכי הביזור של האינטרנט הם נסיון לעשות גירסה דיגיטלית לדברים שעובדים פיזית כבר מאות שנים.

איך תפעל המערכת של מיקרוסופט? אני לא באמת יודע, כי לא קראתי את מסמכי האפיון. אבל ע”פ התיאור האימות של הזיהוי ישתמש בביטקוין, מה שאומר שמיקרוסופט לא תוכל לשנות בקלות אמצעי זיהוי שהיא הנפיקה לכם. קשה לדעת בלי לקרוא מה מידת הפרטיות של המימוש הזה, אז אני לא מגיב בנושא.

זאת פעם ראשונה שארגון גדול יוצר שירות זהות מבוזרת.

אבל מה שיותר מסעיר אולי זה השימוש בביטקוין. כי תמיד נשאלת השאלה, למה ביטקוין או בלוקצ’יין טובים? מי משתמש בזה? למה צריך את זה? זהויות מבוזרות יכולות להיות התשובה.

2. טוב, אני מאוהב ב-Doom 2D: גירסת דו מימד למשחק האגדי דום.

3. יצאה הגירסה הראשונה של דפדפן Tor לאנדרואיד.

אני לא יודע כמה אנשים מודעים לזה, אבל הדארקנט עובר שבועות קשים. משטרות בצרפת, גרמניה, הולנד, ברזיל וישראל עצרו אנשים שהיו מעורבים במסחר הלא חוקי בדארקנט.

השווקים שהמפעילים שלהם לא נעצרו עברו מתקפה קשה, והרבה מהם עדיין לא זמינים. יש שקוראים לזה “הימים האפלים של הרשת האפלה”.

אין לי מה לעשות בדארקנט בימים כתיקונם, אבל דווקא המתקפה הזאת גרמה לי להסתכל שוב מה יש שם. אז מעבר לסמים, סמים ועוד סמים, אין לצערי הרבה.

אבל כן יש כמה דברים מעניינים. כמו Dread, פורום דיונים תואם reddit לדארקנט (שגם לא עבד תקופה ארוכה עקב התקפות). יש גם את Torum, פורום אבטחת מידע.

אם אתם מתעניינים באחד הצדדים הכי אזוטריים שיש לרשת להציע כיום, תבדקו את dark.fail ואת DarknetLive. שני מקומות שמתעדים את מצב האתרים הבולטים בדארקנט.

4. אוסף של מוצרים למי שרוצה לעשות פרוייקטים ממוחשבים ללבישה. מה שנקרא באנגלית, Wearable computing.

האמת היא שאני מת על ז’אנר ה-wearable computing ושם את זה פה כדי שאזכור לעשות פרוייקט כזה בעתיד הקרוב.

5. 13 ספרי וסדרות פנטזיות אופטימיים. כי יש כרגע מספיק פסימיות בעולם.

6. המבורגר הפרופסור הסודי בתל אביב פותח סניף שנראה כמו תחנת ממכר סמים של המוסד. טיים אאוט מדווחים:

“אחרי שתשיגו את הקוד היומי (באמצעות שליחת וואטסאפ למספר 051-5050145) תקבלו כתובת ותגיעו ללוקיישן שבו תמצאו קיר לבנים שחור, עם צוהר קטן ובתוכו מוכר עוטה מסיכה. אחרי שתמסרו את ההזמנה, ההמבורגר יוגש אליכם מחלון נוסף בקיר, בלי להשאיר ראיות.”

7. יצאה גירסה חדשה לכלי פריצת הסיסמאות האגדי, John the Ripper. זה הכלי להשתמש בו אם אובדת לכם סיסמא.

פורסם בקטגוריה יומיות | 5 תגובות

מועמדי פרס גפן 2019

התפרסמו המועמדים לפרס גפן 2019.

לא קראתי כלום מספרי המקור, וחבל. אנסה לקרוא בקרוב. יש משהו מומלץ במיוחד?

הסיפורים הקצרים כולם מגיעים מספר אחד: היה יהיה 2018. עוד רחוקה הדרך לאמר שיש פה קהילה פעילה של יוצרי סיפורים קצרים ספקולטיביים.

בספרים המתורגמים ישראל היא אי. חוץ מארטמיס ומקור ראשוני, כל השאר הם ספרים שלא כיכבו יותר מדי בפרסים בעולם. שיהיה ברור, זאת מחמאה! אם פרס גפן היה העתקה של פרסים בינלאומיים, לא היה בו טעם. העובדה שהוא מייצג איזשהו טעם ומבחר מיוחד שנוצרו בישראל היא נקודה לזכותו.

הרשימה:

ספר מקור
– לב המעגל – קרן לנדסמן, הוצאת כנרת זמורה דביר
– קללת המלאכים – קולו של איש חי מת – דנה פינס, הוצאת אופיר ביכורים
– שלושה ימים בספטמבר – רון יניב, הוצאת יניב
– אפרת דמשק אפרת – איתיאל ארנון, הוצאת כנרת זמורה דביר
* אפוקליפסה של חג – ישי (אישי) רון, הוצאת גרף

סיפור קצר מקור
– הדרקון האחרון שלי – רותם ברוכין, פורסם בהיה יהיה 2018
– זולגות המראות מעצמן – קרן לנדסמן, פורסם בהיה יהיה 2018
– הר הצופים – לילי דאי, פורסם בהיה יהיה 2018
– עלייתו של ישראמן – נמרוד איזנברג, פורסם בהיה יהיה 2018
– היום אני שלשום – ריקה גרציאני-טייכהולץ, פורסם בהיה יהיה 2018

מד”ב מתורגם
– ארטמיס – אנדי וויר, הוצאת הכורסא, תרגום: דידי חנוך
– מקור ראשוני – אן לקי, הוצאת סיאל, תרגום: עמנואל לוטם
– והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד, הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: יעל אכמון
– איש שוכב וחולם – לביא תדהר, הוצאת מודן. תרגום: טל ארצי
– נקסוס: ליבה – ראמז נעאם, הוצאת יניב, תרגום: דידי חנוך

פנטסיה מתורגם
– בת אודין – סירי פטרסן, הוצאת סיאל, תרגום: יונתן בר
– חוק ומסג – ברנדון סנדרסון , הוצאת אופוס, תרגום: צפריר גרוסמן
– כשהתירס לוחש – לורה רובי, הוצאת עוץ, תרגום: יעל ענבר
– שוק הגובלינים – כריסטינה רוזטי, הוצאת עוץ, תרגום: גילי בר-הלל סמו
– הגורל של הרוצח – רובין הוב, הוצאת אופוס, תרגום: צפריר גרוסמן

נוער מתורגם
– עיר הזמן – דיאנה ווין ג’ונס, הוצאת עוץ, תרגום: ענבל שגיב-נקדימון
– חנות הספרים של המכשף הרשע – דיליה שרמן, הוצאת עוץ, תרגום: יעל אכמון
– ספר האבק – סירת מבטחים – פיליפ פולמן, הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: יעל אכמון
– תולדות הלבנה 3 – קרס – מריסה מאייר, הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: יעל אכמון
– מגנס צ’ייס 3 – ספינת המתים – ריק ריירדן, הוצאת כנרת זמורה דביר, תרגום: יעל אכמון

פורסם בקטגוריה מד"ב ופנטזיה | 2 תגובות