[הפוסט הזה החל בתור אייטם יומיות שהתארך יתר על המידה. הוא מבוסס על שני פוסטים מצויינים של סקוט אהרונסון.

הנושא הזה היה טריגר לעצבים לקוראי הבלוג בעבר. אז להגיב בכיף, אבל בבקשה, תגובות עם תוכן. בלי תגובות ‘העולם השתגע כבר אסור לאמר כלום כיום’, זאת לא המטרה]

— התפלספות —
החודש בזבזתי את החיים על ויכוח סמנטי סוער בטוויטר: האם אירוע מסוים (לא נכנס לפרטים) היה “ביטול העסקה”, כמו שאני תיארתי אותו, או “תיקון העסקה”, כמו שתאר אותו החבר איתו דיברתי.

האופציה הראשונה, “ביטול העסקה” מאשימה את הצד ששינה את העסקה בכך שהתנער מהסכם, בעוד שהאופציה השניה, “תיקון העסקה”, מחמיאה לאותו הצד על תיקון הסכם פגום.

בסופו של דבר הגענו לפשרה על ניסוח מסורבל שמתאר את האירוע בלי לשפוט אותו. “צד א’ שינה את העסקה עם צד ב’ בכך שבמקום סכום מסוים היא תכלול סכום אחר”. זה נכון טכנית, ולא כולל פרשנות.

מה אנחנו לומדים פה? ששמות חשובים. שם אחד ‘ביטול’, שם את האירוע באור שלילי, בעוד ששם אחרת, ‘תיקון’, מציג את אותו האירוע בדיוק באור חיובי.

אבל לפעמים שמות לא חשובים, אלא הכוונה. בגלל זה המילה ‘דביל’ יכולה לשמש בעברית גם בתור כינוי גנאי וגם בתור כינוי חיבה. או המילה dummy באנגלית.

כוונה זה דבר מהותי בשפה. גם בדוגמא הראשונה שהבאתי, הבעיה היא לווא דווקא בחירת השמות, אלא העובדה שהבחירה משקפת כוונה ברורה של מעניק השם.

באוירה הזאת, בואו נלך לנתח בעיות שמות לועזיים ואת הכוונה של מי שהעניק אותם ומי שמשתמש בהן.
— סוף התפלספות —

לפני כמה חודשים קיבל סקוט אהרונסון, פרופסור למדעי המחשב שמתמחה במיחשוב קוונטי, אימייל מהעורכת שלו ב-Nature. היא כתבה שלדעתה צריך להחליף את המושג quantum supremacy במשהו פחות פוגעני לנשים ומיעוטים. מאוחר יותר בדצמבר הוא נשאל על הנושא שוב, בסשן שאלות ותשובות של כנס Q2B. התשובה שלו בשני המקרים הייתה זהה.

אהרונסון מחד טוען שזה שקהילה של מדעני המחשב, עם מגוון צבעי עור ומגדרים, משתמשת במושג quantum supremacy, מראה שאין דבר מהותי רע במילה supremacy. שזה צעד הכרחי כדי לנער ממנה את המשמעויות הגזעניות שנוספו לה לאחרונה.

מאידך הוא טוען שהאלטרנטיבות או לא מדויקות מדעית מבחינת מה שהן מתארות, או שגרועות באותה המידה מבחינה מילולית.

מה זה quantum supremacy? זה מצב בו מחשבים קוונטיים מבצעים חישובים שמחשבים רגילים לא יכולים לחלום עליהם. המילה supremacy מדויק פה כי היא מתארת במדויק את המצב: מחשבים קוונטיים עליונים על מחשבים רגילים, כמו שמחשבים רגילים עליונים על מחשבון.

האלטרנטיבה המובילה, quantum advantage, לא מספקת את אהרונסון. “יתרון” זה דבר יותר חלש מ”עליונות” ולא מתאר נכונה את המצב.

אלטרנטיבות אחרות או שסבלו מאותה בעיה, נגיד “quantum ascendancy” או “quantum inimitability”, או שהן בעיות פוגעניות מילולית כמו האפשרות הקיימת, נגיד “quantum dominance” או “quantum hegemony”.

משם הסיפור התפתח לפירסום ב-Nature, שקרא לאנשים להשתמש במושג “quantum advantage” כי supremacy הוא מושג “אלים, ניו-קולניואליסטי וגזעני”.

במקביל ד”ר שרה קייזר, התחילה שרשור טוויטר שמבקר את התשובה של אהרונסון בכנס Q2B.

Asked Scott Aaronson about the use of the term supremacy during the AMA at #Q2B19 and am really disappointed with his response. He believes it's still an "open question". He didn't like the term advantage because it didn't "capture" the meaning of the term. 1/

— Dr. Sarah Kaiser (@crazy4pi314) December 13, 2019

מהצד השני של המתרס גם תססו העניינים.

ה-WSJ פירסם טור דעה שלעג לויכוח, טען שהמין האנושי הגיע ל”quantum wokeness, וכמו החתול של שרודינגר, אנחנו באותו הזמן גם מבריקים וגם טיפשים להפליא”. לויכוח גם הצטרף סטיבן פינק, חוקר במדעים קוגנטיביים ופובליציסט מדעי, עם טור ידעני לגבי המשמעויות הבלשניות של השם והשינוי.

This sounds like something from The Onion but actually appeared in Nature: "Supremacy is for racists — use ‘quantum advantage’" https://t.co/rzIQzDVb7M

— Steven Pinker (@sapinker) December 16, 2019

הדעה של אהרונסון בדיון קצת מורכבת. מחד, לא ממש איכפת לו באיזה מילה הוא משתמש, כל עוד המשמעות שלה ברורה, אז מבחינתו לשנות כדי לסיים את הפארסה.

מאידך, יש לו חשק להמשיך להשתמש במילה, כדי “לא להיכנע לגזענים שניכסו אותה לעצמה”. הוא גם חושש שמדובר במדרון חלקלק ובויכוח שלא ייגמר לעולם. באיזה מילים מותר להשתמש ובאיזה לא.

כבר בפתיל הטוויטר המדובר הופיעה דרישה עתידית נוספת, להפסיק להשתמש בשם ancilla qubit. למי שלא יודע, ואני לא ידעתי, ancilla qubit זה סוג של קיוביט מתחום המיחשוב הקוונטי.

מה הבעיה במילה ancilla אתם שואלים? או. מסתבר שברומא המשמעות של ancilla הייתה שפחה, מפה גם מגיעה האנגלית “ancillary”. מסופקני אם מי מהמשתמשים במונחה ancilla qubit ידע את זה, וכל מה שעשה הקמפיין הזה הוא להעלות באוב משמעות שלילית שנשכחה מזמן.

Maybe should have mentioned ancilla too. I keep forgetting about that too.

— Ammar H (@Bord_n) December 13, 2019

כשאני מספר על זה לאנשים בפולין הם עונים לי “צרות של העולם הראשון”. בפולין יש צרות רציניות יותרמאשר שם תואר של מושג מדעי.

אבל זה מעלה טענה גדולה שלי בויכוח, שלא ראיתי בדיונים האמריקאיים: זה דיון לכאורה נגד ניאו-קולוניאליזם, שהוא בעצם מאד קולוניאלי בעצמו.

כי white supremacy בגלגול הנוכחי שלה היא תנועה חזקה בארה”ב, ארצות דוברות אנגלית ואולי כמה ארצות מערביות אחרות. היא לא משהו שהגיע לפולין (בה גם ככה כולם לבנים, והם גם ככה סובלים מרגש נחיתות לעומת שאר אומות העולם), וגם בישראל – בעוד שיש גזענות – המושג white supremacy  הוא לא תנועה פופולרית עד כמה שאני יודע. כל כך לא פופולרית שאפילו אין לי מושג מה התרגום הנכון של זה לעברית (ואנא, אל תגידו לי בתגובות. עדיף שלא אדע).

אז מה שיש פה זה אמריקאיים – או אנשים בינלאומיים שחיים בתרבות אמריקאית – שמנסים לכפות על כל העולם לשנות מילה בתחום בין לאומי, בגלל המשמעות האמריקאית שלה, מתוך כוונה להגן על העולם מפני ניאו-קולוניאליזם, ולא רואים את האירוניה עושה להם פגע וברח בעין.

אבל את הדרישה לשינוי quantum supremacy אני עוד מבין, אם כי לא מסכים, את הסיפור הבא אני כבר בכלל לא מבין.

מדובר בכנס NIPS, ראשי תיבות של Neural Information Processing Systems. ב-2018 שונה השם ל-NeurIPS, ומה שמעניין אותנו זה לא השינוי עצמו – כי באמת מה איכפת לנו – אלא הסיבות לכך.

בקצרה: השם NIPS הזכיר לאנשים מסוימים את המילה Nipples, פטמות. מה שגרם לכך שסטודנטים בכנס שיחקו משחקי מילים סקסיסטיים עד שהגיעה דרישה לשינוי השם. את הסיפור המלא אפשר לקרוא אצל סקוט אהרונסון, יחד עם כל השערוריות מסביב.

בניגוד לסיפור ה-quantum supremacy אני לא חושב שיש פה דוגמא מודרנית למשמעות מילים, אלא סתם מה שאני קורא תרגיל חינוכי גרוע.

ראשית, המילה NIPS לא הזכירה לי פטמות, אלא דווקא את המילה Nip, שמשמעותה לקטוע (אחד הביטויים האהובים עלי הוא nip it in the bud, כלומר, לקטוע אותו באיבו). שנית, פטמות זה איבר שיש לכל בני האדם מכל המינים.

[אורן מעדכן בתגובות עם טיעון נהדר בעד השינוי: “אני גם חשבתי כמוך לגבי NIPS, אבל אז הסביר לי חבר אמריקאי שאם מחפשים את המילה הזו בגוגל תמונות מה שמקבלים זה לא מאמרים אקדמיים אלא המון תמונות של פטמות, אז כנראה הבעיה היא לא רק סטודנטים שמתבדחים על זה.”]

אבל מה שהכי חשוב, זה שאין בעיה בשם עצמו, אלא בזה שאנשים עשו בדיחות על השם. ברגע שאוסרים עליו, זה נכנס לקטגוריית חוקים שאני לא אוהב.

למה אני מתכוון? יש חוקים שאוסרים על פעולה כי היא שלילית בפני עצמה (נגיד, לגנוב). אבל יש חוקים שאוסרים על פעולה לא בגלל שהא שלילית, אלא בגלל שהיא מפריע לאוכפי החוק בדרכם למצוא פעולות שליליות. רוצים דוגמא? יש מקומות בהן אסור להסתובב עם פנים מכוסות ברחוב. לא כי לכסות פנים זאת פעולה שלילית, אלא כי זה יפריע למשטרה למצוא גנבים.

אותו הדבר פה. השם NIPS סבבה לגמרי. הוא לא מילה שלילית. מה ששלילי זה שסטודנטים השתמשו בו בשביל לייצר בדיחות סקסיסטיות.

מעבר לעקרון הזה, אני גם מאמין שזאת מלחמה אבודה וצעד חינוכי שגוי. סטודנטים תמיד ימצאו משהו להשתמש בו בשביל בדיחות מיניות. לנסות למנוע את זה, זה כמו למנוע מבני נוער לדבר על סקס. נו, בהצלחה. תגידו לי איך זה עובד בשבילכם.

כמרצה, יש לי תכונה קצת מוזרה. אני נמנע כמה שיותר משמות ומנסה לאמר את התיאור של הדברים בזמן ההרצאה. גם כי יש אנשים שמתקשים לזכור מה המשמעות של שמות, ואני בא לקראתם. וגם כי מזמן שמתי לב ששמות מובילים לדו-משמעות או לבלבול. כמו ששני המקרים שמתוארים בפוסט מראים.

בנתונים היבשים יש 1,152 עמודים ב-Pandora’s Star, אבל זאת חייבת להיות טעות. לקח לי שנה לקרוא את הספר ואני משוכנע שהוא כולל 5,000 עמודים, אם זה לא יותר.

תופתעו, זאת לא העלבה, אלא מחמאה. Pandora’s Star הוא אחלה ספר ומאד נהניתי ממנו. אבל זה כן אמור לתאר איך מרגישה חווית הקריאה בספר, כמו התמכרות לפרק היומי של אופרת סבון בלתי נגמרת.

Pandora’s Star הוא הראשון מבין צמד ספרי Commonwealth Saga. מדובר באופרת חלל ענקית, מוגזמת, גדולה וגרנדיוזית. צמד ספרים שלוקח ברצינות גם את המילה ‘אופרה’ וגם את המילה ‘חלל’.

בכוכב פנדורה יש מאות דמויות ואלפי שנים של אירועים. יש פה קשת עלילה אחת גדולה שמקיפה את כל הסדרה, והמוני תתי-עלילות ועלילות משנה. למעשה, במאה העמודים הראשונים שלו לא פוגשים אף דמות פעמיים.

אף אחד לא מסיים ספר של 1,152 ואומר ‘פסדר, נחמד’. זה או שסיימתם, ממש נהניתם והמשכתם לספר השני בסדרה. או שהתעייפתם אחרי מאה עמודים, החלטתם ש”פיטר המילטון הוא קשקשן, מי נתן לו רשיון מקלדת?!”

לא נהניתי מהספר בקטע של יצירת מופת, אלא בקטע של גילטי פלז’ר טהור. הוא עשיר, יצירתי וכתוב נעים. ספר ששואב אותי לייקום אחר, עם עלילות גדולות מהחיים.

האם להמליץ עליו או לא? קשה לאמר. אבל אני כן ממליץ על הניסוי הבא.

תתחילו לקרוא את הספר. אחרי 50 עמודים אתם נהנים?  מעולה! יש עוד כמה אלפי עמודים בדיוק באותו הסגנון. 50 העמודים הראשונים גורמים לכם לפהק? תפסיקו תיכף ומיד! פיטר המילטון לא מתכוון להשתנות.

לכבוד כתיבת הביקורת קראתי את הכריכה האחורית של הספר. היא מספיילת לגמרי, ואני ממליץ להימנע ממנה. לכן אתחיל מההתחלה ואפסיק בערך בעמוד עשר של הספר. באמת שלא צריך יותר מזה.

השנה? איפושהו בעתיד הקרוב. חללית אנושית ראשונה עומדת לנחות על מאדים. קפטן וילסון קימה, אדם עם שם של אסטרונאוט ורצינות תהומית, מתכוון לשאת נאום היסטורי.

פתאום בקשר מישהו מחניק גיחוך. “מה זאת החובבנות הזאת?” חושב וילסון לעצמו, “צריך לנזוף בפרחח!” הוא מתחיל לנאום, ואז מישהו אחר אומר בקשר “שייא אללה, כמה הוא מפטפט הסבא הזה?”.

“רגע”, חושב וילסון לעצמו, “זה לא קול של מישהו מהחללית שלנו”. צינה עוברת בעצמותיו. “מי אתה! תזדהה!”.

מולו מתגלמים שני בחורים צעירים עם חליפות חלל חובבניות מעשה בית. “היי, מה קורה?” אומר אחד מהן בחיוך.

כך מתחיל כוכב פנדורה, עם ההמצאה הכי גדולה בהיסטוריה האנושית של הספר: חורי תולעת. שני הממציאים הצעירים ניצלו את המכונה שבנו בסלון ביתם כדי להגיע למאדים יחד עם החללית היקרה, והפכו את כל הרגע לביזארי.

עוברים כמה מאות שנים קדימה. שנת 2380, האנושות יישבה כוכבים רבים בחלל בעזרת חורי התולעת. באותו הזמן גם פותח מדע הצערת הגיל, ותוחלת החיים עלתה משבעים לאינסוף שנים.

מפה העלילה חותכת לסיפור בלשי, ואז לסיפור מסע בחלל, ואז לבינה מלאכותית, ואז לחייזרים, ואז.. נו, הבנתם, נכון? כוכב פנדורה עוסק בכל תת-תחום אפשרי של המד”ב..

די ברורה הכוונה של המילטון. הוא המציא את חורי הטבעת כדי שיישוב החלל יהיה הגיוני והעלילה תהפוך ל”אופרה”. הוא המציא את תהליך ההצערה כדי שהדמויות יוכלו להשתתף בסיפור בן מאות שנים.

המילטון ידוע בתור “הטיפוס הזה, שכותב ספרי מד”ב בן אלפי עמודים”. הוא בריטי, ואני מדמיין אותו בתור בריטי אקצנטרי שחי במקום קטן שנראה כמו כפר של הוביטים, ובמשך עשרות שנים קם כל בוקר, ועוסק בתחביב הבריטי האקצנטרי שלו: כתיבת אופרות חלל בנות אלפי עמודים.

יש עוד אלמנטים שגורמים לספר להרגיש בריטי. הוא איטי, לכן קראתי אותו פרק-פרק במשך שנה שלמה. עושה רושם שהוא לא ממש מנסה להתמסחר. זה מה שהסופר רוצה לכתוב, והוא לא מנסה להיות פופוליסט או לקלוע לטעם הקהל.

החסרון של הספר הוא שלמרות שהמילטון מאד מנסה לכתוב כל מיני דמויות מלאומים וגזעים שונים, בסופו של דבר כולם נשמעים בריטים ללא יוצא מהכלל. הוא כן מצליח להבדיל בין כתיבת נשים לגברים, אבל כשזה מגיע לתרבות די ברור שההשפעה שלו היא ממה שיש לאי הבריטי להשפיע.

מצד שני נסלח לו על זה, כי בשורה התחתונה כוכב פנדורה הוא ספר מהמם בעושרו. מהמם.

כמה סיפורים יכול בן אדם אחד להמציא? כמה עלילות? כמה דמויות? איך הוא מצליח לעקוב אחרי זה? איך הוא מצליח לחבר את הכל לספר אחד הגיוני? מרוב השתאות שכחתי להוריד בפניו את הכובע.

כוכב פנדורה הוא לא ספר עם שיאים אדירים. הוא ספר שנבנה לאט, ומתפתח לאט. ממש מתאים להעביר איתו חורף קריר מול האח. זה עוד דבר שגורם לו להרגיש כמו אופרת סבון: רק עם שיאים רגשיים קטנים אפשר לסחוב קוראים לאורך כל כך הרבה עמודים. שיאים גדולים מדי היו מעייפים אותי רגשית באמצע.

יש לפיטר המילטון עדת מעריצים אדוקה שתקרא את כל מה שהוא יוציא. הרבה סופרים היו רוצים להיות כמוהו, לטוות עלילות חסרות גבולות שגורמות לתשעת הסרטים של מלחמת הכוכבים להרגיש כמו מלחמה אזורית זוטא.

אני לא מצטרף לגמרי לעדת המעריצים של המילטון. כוכב פנדורה לא הימם אותי בתור יצירה ספרותית. אבל הוא כן ספר נעים, ספר שנטלתי ליד דווקא בימים היותר קשים, כי ידעתי בדיוק מה הוא יחזיר לי.

כבר התחלתי לקרוא את ההמשך של הספר, ואם ההיסטוריה תחזור על עצמה תמצאו עליו ביקורת בבלוג עוד שנה מעכשיו.

[Pandora’s Star – פיטר המילטון, 1152 עמודים, 2004]

יום א’ בוורשה, מה שאומר שניימן היה בשוק!

המציאה השבועית: טנדר של מוצרי אוכל הודי עם פגם באריזה. קניתי צ’אטני נענע, ממרח ג’ינג’ר, מנגו משומר, מלא חלב קוקוס וקופסא ענ-קית של לימון משומר. יאי!

1. לפני כמה שנים נתקלתי במנוע למשחקי מחשב בשם Godot. סיפור לי שהוא מנוע קוד פתוח עם קהילה גדולה שבונה משחקים נהדרים.

מאז ישנו סעיף ברשימת ה-TODO שלי: לנסות לבנות פרוייקט על Godot. טרם ברור אם זה אי פעם יקרה. Godot הוא כלי מקצועני, ואני חובבן שמחפש משהו קל ומהיר. לפרוייקטים הקטנים שלי יש כלים פשוטים (אך מוגבלים) בהרבה, כמו Phaser או GDevelop.

Godot התחיל כמנוע של שני מפתחי משחקים ארגנטינאיים. לאחד מהם קוראים “אריאל מנצור”, האם זה אומר שהוא במקור “משלנו”? העסק של השניים הצליח מבחינת לקוחות, אבל פחות הצליח כלכלית. לא ברור אם זה בגלל שהם לא טובים עם כסף, או בגלל – כמו שהם טוענים – שהם מארגנטינה. מקום בלי יציבות כלכלית או פוליטית.

ב-2014, רגע לפני שהם סגרו את החברה, פירסם הצמד את Godot והקוד שלו לציבור. לאחר מכן פנה כל אחד פנה לעיסוקיו השונים.

Godot נבנה במקור לשימוש הפרטי שלהם, ולא לשימוש הציבור. הוא לא היה מאד נוח, ולכן הם התחילו לקבל הרבה תלונות על באגים ושימושיות.

בזמנם הפנוי – כי כזכור, לכל אחד מהם הייתה עבודה במשרה מלאה – הם תיקנו את הבאגים ושיפרו את המנוע. קהל המשתמשים הלך וגדל, אבל הם מעולם לא חשבו להפוך את הפרוייקט למקצועי.

ב-2016 השתנו פתאום הדברים. הם התחילו להבחין שיש אנשים ש*מרוויחים* כסף מ-Godot, וזה לא הם. כבר אמרתי שהם לא משהו בעסקים? אנשים קיבלו הרבה כסף על היותם “מומחי Godot”, ואחרים יזמו פרוייקט מימון המונים לכתוב Tutorials ל-Godot.

יוצרי גודות Godot הבינו  שאולי הבייבי שלהם יכול לכלכל גם אותם. הם פתחו עמוד ב”פטריאון”, אתר שמאפשר למשתמשים לשלם סכום קבוע למפתחי פרוייקט כדי שהם יוכלו להמשיך לעבוד עליו. מהר מאד הם הגיעו ליעד השכר החודשי שלהם, ומאז הם ממשיכים להגדיל אותו.

כיום Godot מכלכל ארבעה אנשים במשרה מלאה. יש לו קהילה ענקית, שם טוב, ויש אפילו כנסי Godot שמפתחי המוצר לא יוזמים ולא מרוויחים מהם – כי כמו שכבר הבנו, הם ממש, אבל ממש, גרועים בעסקים.

אתם מוזמנים לקרוא את סיכום העשור של הפרוייקט, או יותר טוב, להינות מה-Showcase של משחקים שנעשו בעזרת המנוע.

2. עשרת ספרי המתמטיקה הפופולריים האהובים על איאן סטיוארט. למי שלא מכיר, סטיואראט הוא מתמטיקאי מפורסם ואפילו כותב מדב”פ מפורסם: הוא חיבר יחד עם פראצ’ט שלושה ספרים שמבוססים על עולם הדיסק.

3. רשימה אדירה(!), מפורטת ומנומקת של ספרי המדב”פ הכי טובים בעשור החולף.

במבט ראשון עושה רושם שהם לא פספסו כלום, אבל במבט שני The Expanse, כנראה הסדרה האהובה עלי בעשור החולף, לא שם, אז הם כן איכשהו הצליחו לפספס משהו.

עוד נפקדים: ברנדון סנדרסון או פונדה לי.

4. מהעשור הזה לעשור הבא: 25 ספרי המדב”פ ש-Tor.com הכי מצפים להם ב-2020.

תזכרו שעורכי המגזין מקבלים ספרים לקריאה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהם יוצאים לאור, כך שהרשימה מבוססת על נסיון כנראה ולא על ניחוש.

5. כל פעם שאני חושב ש”לא יכול להיות מוזר יותר” מגיעים אנשים מאסיה ומוכיחים לי אחרת. המילה האחרונה בבידור הדרום קוריאני היא “ASMR animations”: אנימציה שמיועדת יותר לתת גירוי תמונה וקול מוכר ומרגיע מאשר באמת לספר סיפור. ויקיפדיה בעברית מספרת ש-ASMR הוא מונח מוכר, ויצירות ASMR הפכו לסנסציה אינטרנטית לפני כבר עשור.

המלכים של סצינת ה-ASMR הקוריאנית הם Doggie Corgi. זאת סדרה של סרטוני אנימציה על כלום. באחד יש שעה של כלבים יוצאים לטיול ברחוב, באחר יש כלב יושב ליד האחו וציפורים שעוברות ליד החלון. כולם צבעוניים ומרגיעים. כולם מיועדים לדור שעובד יותר מדי, מקבל יותר מדי גירויים, החיים שלו משתנים כל הזמן וכל מה שהוא רוצה זאת תמונה נעימה שתרגיעה אותו בשעות הפנאי.

אתם יכולים למצוא את כל הסרטונים בערוץ. בפוסט לא בא לי לשים סרטון של שעה על כלום, אז קבלו טריילר בן 3 דקות על כלום כדי להבין מה הקטע.

6. הנה סיפור מחמם את הלב והנשמה.

ריק ברוסטר, שתמונת הפרופיל שלו בטוויטר היא ריק מ’ריק ומורטי’, כתב ב-1994 משחק מחשב בשם “חליל הזהב 4: חליל האלמוות”. הוא היה בן 12 אז, והמשחק שיצר היה אפילו יותר מטורלל ודמיוני מסדרת ריק ומורטי.

אחרי זה הדיסק הקשיח שלו קרס והוא איבד את הכל. אבל לפני שזה קרה, הוא שלח לבן דוד שלו, בצד השני של ארה”ב, דיסקט עם עותק של המשחק.

מתישהו בהמשך הוא שלח לבן דוד הודעה אם יש לו עדיין את המשחק? הבן דוד לא ענה, אז ריק הניח שהמשחק אבד. לכן הוא ממש הופתע לקבל פתאום, לפני קצת יותר משבוע, שורה של טוויטים שתהו, “האם הוא המחבר של חליל הזהב 4?

לא ברור בדיוק מה קרה ואיך המשחק קם לתחיה. הניחוש של ניק הוא שאותו הבן דוד העלה את המשחק ל-BBS. לכו תדעו למה.

הוא התגלגל בספירת ה-BBS-ים, והגיע לידיו של מישהו בשם Frostbyte בלוס אנג’לס. לא מזמן נרכש ארכיון Frostbyte שכלל כמה מאות דיסקטים. עכשיו העלה רוכש הארכיון את Frostbyte Shareware Collection ל-Archive.org, אנשים התחילו לנבור בו, ותוך כמה זמן מצאו את המשחק.

אתם יכולים לשחק במשחק, או לראות מישהו משחק בו ב-Twitch (דקה 5:20).

הסיפור השלם, מלא בפריטי טריוויה ונוסטלגיה, נמצא בטוויט הזה:

Here's the story of a game I made in 1994, when I was 12, that somehow — like some kind of lost, drunken cat — finally found its way home on Christmas Eve after 25 years.

THE GOLDEN FLUTE IV: THE FLUTE OF IMMORTALITY

cc @Macaw45 and @textfiles pic.twitter.com/V1fKBiB6wX

— Rick Brewster (@rickbrewPDN) December 26, 2019

7. אני רוצה לחלוק סיפור קטן שקרה לי שנה שעברה. צפיתי, במקרה או שלא, בכמה תוכניות בישול שהמשימה בהן הייתה צ’יפס. המתמודדים טיגנו את הצ’יפס המושלם והיפה בעולם.

התוצאה הייתה שתוך שבועיים אכלתי 4-5 פעמים צ’יפס, קיבלתי צרבת והעליתי במשקל. זה מאדם שאוכל צ’יפס בערך פעם.

מה שאני רוצה לאמר פה זה לא שאני אדם חלש, אלא שאני אנושי. ובתור אדם אנושי, אני רגיש למניפולציה, כמו כולם. אם מישהו ידע שליד העבודה שלי יש חנות צ’יפס, ויתחיל לשתול סרטוני צ’יפס, או סתם להתחיל לדבר איתי כל הזמן על צ’יפס, כנראה שהתוצאה תהיה שאוכל שם הרבה. ככה זה בני אדם.

נזכרתי בזה בגלל עוד כתבה על כמה-סלולריים-מרגלים-אחרינו, הפעם של הניו יורק טיימס. זאת כנראה הכתבה הגדולה מסוגה.

העיתון רכש מידע על מיקום של מליוני אמריקאיים במשך תקופה מסויימת. הוא הצליח מזה לדעת מי מהם ביקר באחוזת פלייבוי, מי הלך לראיון עבודה למרות שיש לו עבודה, ומי עובר כל יום ליד חנות צ’יפס ואף פעם לא קונה.

ברור לי שרוב הקוראים יודעים כמה הסלולרי עוקב אחריהם. ברור גם שחלקם היו מעדיפים שזה לא יקרה, אבל לא קל להתחמק ממעקב כיום. בטח לא אם אתם רוצים חיים נורמאליים.

8. כתבתי לפני עשרה ימים על Contract for the web: מין יוזמה מוזרה להציל את האינטרנט שלא ברור מה המשמעות שלה.

מה שחיזק את דעתי היה שהראשונים שחתמו עליה הן גוגל, פייסבוק ומיקרוסופט, למרות שהן החברות נגדן אמור להיכתב מסמך כזה. עכשיו גיליתי ש-Wikimedia, שעושים בין השאר את ויקיפדיה, גם לא חתמו. הסיבה? לא ברור מה המשמעות של המסמך, והן לא בקטע של בזבוז זמן. סחטיין.

יומיות שנכתבות מקונגרס ההאקרים של CCC. כי צריך לעצור לנשום.

1. העברתי היום הרצאה בקונגרס על פרוייקט אלמונית. הזכרתי פה את הפרוייקט בעבר, אבל אם לכם לראות את ההרצאה הקצרה מתחילה ב-7:10 דקות, הנה לינק ישיר):

היא לא טכנית בכלל. ותזכרו – שהמצלמה מוסיפה חמש קילו והמיקרופון מוסיף 300 גרם של מבטא ישראלי.

אגב, תודה לכל מי שעקב אחרינו בטוויטר. ולכל מי שיש לו טוויטר ולא עקב: בא לכם לעשות follow? זה יעזור כשנבקש מימון. הנה הטוויטר שלנו.

2. כשמתמטיקה, אינטרנט ורשתות חברתיות נפגשים, נוצרים דברים מעניינים. הסיפור הבא כנראה לא יכל להתקיים במאה ה-20.

הוא מתחיל עם שלושה פיזיקאיים שכתבו מאמר. המאמר לא כלל מתמטיקה מתקדמת, אבל למרות זאת הם השתמשו בזהות מתמטית שהם לא מצאו איזכור שלה בשום מקום אחר.

הזהות המתמטית היא בתחום של אלגברה ליניארית. קורס שנה א’ בתארים של מתמטיקה, מדעי המחשב ומדעים. כל הזהויות הבסיסיות בתחום היו אמורות להיות ידועות כבר במאה ה-20. לכן הפיזיקאיים הופתעו לא למצוא את הזהות שהם גילו.

כדי לוודא הם כתבו לטרנס טאו, המתמטיקה המוביל – וללא ספק הפורה – של דורנו.

טרנס טאו הוא מכונת עבודה. שעתיים אחרי שהוא קיבל את האימייל, בבוקר בחודש אוגוסט, הוא כבר ענה לאימייל שלהם. הוא כתב שלמרבה הפתעתו הוא מעולם לא נתקל בזהות, וצירף לא פחות משלוש הוכחות שונות לה.

איזה תותח, באמת.

שבוע וחצי מאוחר יותר פירסמה החבורה מאמר בן 26 עמודים על הנוסחא. אבל פה לא מסתיים הסיפור. כי באמצע נובמבר כתבו במגזין Quanta על המאמר, ופתאום טרנס טאו והפיזיקאיים החלו להיות מופצצים בהודעות.

תוך זמן קצר הם גילו שהם לא הראשונים שגילו את הזהות, אלא הראשונים שנתנו לה מסגרת וחשיבות משלה. מהר מאד הם מיפו את כל האזכורים של הזהות. המוקדם ביותר ב-1966, אם כי כבר ב-1934 היה מאמר שהזכיר זהות מאד דומה.

המאמר שלהם נכתב מחדש כך שהוא יזכיר את כל הגילויים הקודמים של הזהות. החוכמה הקולקטיבית של האינטרנט שוב ניצחה.

3. תמונת הטבע של השנה מראה שני עכברים “מתאגרפים” בתחנת רכבת תחתית בלונדון, אבל שאר המועמדים לא פחות יפים.

[רגע הפסקה — עובר מיקום…. אוקי, שאר הפוסט נכתב ממועדון טכנו של הקונגרס, מלא במוזיקה רועשת, אורות ועיצוב מהמם. למרבה הפלא אני לא היחיד שיושב במועדון ועובד על הלפטופ. ככה זה קונגרס האקרים]

4. WT.Social היא רשת חברתית חדשה שמיועדת ל”מיקרו עיתונאות וחדשות” ומנסה להילחם בפייק ניוז. בדר”כ אני פוטר כאלה דברים כ”עוד שטות של מישהו שמנסה להתעשר”, אבל WT.Social היא מקרה נדיר של משהו שאשכרה יכול להצליח.

בואו נתחיל מנתונים: בתחילת נובמבר היו ברשת 1500 חברים, עכשיו כבר יש 400 אלף. יש לכך שתי סיבות. האחת היא שאת הרשת הקים ג’ימי ויילס, אחד ממקימי ויקיפדיה. מוניטין זה דבר שמאד עוזר ברשת.

הסיבה השניה היא שהקונספט אחלה, העיצוב האחלה, הממשק אחלה וזה בכלל נראה כמו אחלה של רעיון וביצוע. המטרה של הרשת היא לתת אייטמים של חדשות ודעות, אבל עם רפרנסים. כלומר, לנסות להימנע מפייק ניוז. הם עושים בעיקר ע”י עבודת גולשים שאמורים לבדוק אמינות של כל מאמר בפלטפורמה. ככל שלגולש יש יותר מוניטין, ככה הדירוג שלו יותר נחשב.

פתחתי יוזר ב-WT.social, בעיקר בשביל לקרוא אבל אולי בעתיד גם לכתוב. תרגישו חופשי לעקוב אחרי.

5. מזל שיש את גוגל כדי להחזיר לי את האמונה שרוב הרשתות החברתיות החדשות מיותרות. עכשיו הם מציעים להוסיף רשת חברתית ל-Google Maps. זה אומר שתוכלו ל”עקוב” אחרי מדריכים מקומיים, ההמלצות והעיסוקים שלהם.

6. ההאקרים בקונגרס מציגים פרוייקטים שונים. הפרוייקט הכי מוזר שראיתי הוא “סימולטור חזיר”. זה אומר שמישהו עמד על ארבע ולבש קסדת מציאות. דרך הקסדה היה נראה לו שהוא חזיר בדיר, והוא ניסה להימלט מהאיכר יחד עם שאר החזירים.

זה מוזר, זה הזוי ואני בהחלט לא ממליץ לעשות את זה בבית.

באותו הטון: פרות שלובשות קסדת מציאות מדומה מניבות חלב טוב יותר.

7. האם השנה הכי רעה לחיות בה הייתה 1939? 1918? 1349 (המגיפה השחורה)? לא ולא, ההיסטוריון מייקל מק’קורמיק גורס שהשנה הכי גרועה הייתה דווקא 536.

שנה בה התחיל העשור הכי קר ב-2300 השנים האחרונות (הטמפרטורה בקיץ הייתה ממוצע של 2 מעלות). שנה בה היו מגיפות, ערפל כבד כיסה חצי עולם והאימפריה הרומית המזרחית התחילה ליפול.

במילים אחרות, כנראה שעדיף כבר היה להיות מצרי בעשרת המכות מאשר מישהו שחי ב-536.

סחבק בברלין, וב-27 נוסע לקונגרס של ССС בלייפציג. מישהו מהקוראים מתכוון להגיע? שלחו מייל אם כן.

הנה מה שכתבתי על הקונגרס שנה שעברה.

1. אהבתי לקחת רכבת במקום מטוס עוד לפני שזה נעשה טרנדי בגלל איכות הסביבה. זה תענוג לבלות יום בתוך רכבת שועטת באירופה, כל עוד יש מקום ישיבה.

ברכבת אפשר לעבוד, ברכבת אפשר לשוטט. ברכבת אפשר לפגוש אנשים חדשים, והכי חשוב: ברכבת אפשר לעשות בינג’ לסדרות.

אז ברכבת מוורשה לברלין, שש שעות אם אתם רוצים לדעת, עשיתי בינג’ לעונה השישית של סיליקון וואלי ונהניתי נורא.

אחד מתתי העלילות המשניים באחד הפרקים נקרא Techtics, הלחמה של המילים Tech Ethics. בסדרה אחד הבליונרים הלא מוסריים שניצלו את כל העולם מראש חברת ההייטק שלו, מתחיל את תנועת ה-Techtics. הוא כותב שורה של עקרונות “יענו אתיים” חסרי משמעות, וגורם לכל החברות לחתום עליהם.

נדמה לי שאפשר לצפות בשלוש הדקות של Techtics בלי להכיר את הסדרה:

מפה הדברים נעשו קצת מוזרים. כי יום אחרי שידור הפרק הכריז טים ברנרס-לי, האיש שהמציא את הווב, על Contract for the Web, ממש גירסת העולם האמיתי ל-Techtics.

Сontract for the Web, בואו נקרא לו “חוזה לאינטרנט”, בא להציל את הרשת מאיום חסר תקדים. הוא כולל תשעה קודי התנהגות ו-76 תת-קודים. הם מיועדים ל”ממשלות, חברות מסחריות ואזרחי העולם”. חתמו עליו כבר פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט, ואחרים.

ראשית, נשאלת השאלה, מי בדיוק מאיים על האינטרנט? כי אני לתומי חשבתי שאלו פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט שכאמור חתמו ראשונים. שנית, נשאלת השאלה, מה הערך של החוזה?

התשובה פה, בדיוק כמו בסיליקון וואלי, היא “אין לו שום ערך”.  אתם מוזמנים לקרוא כל אחד מהסעיפים שם ולראות שהם מנוסחים בצורה מסורבלת ומעורפלת, ולא מחייבים אף אחד מהחותמים לשום דבר.

מזמן לא חיקתה המציאות בצורה כל כך מדויקת סדרת סאטירה.

2. טים ברנרס-לי הוא לא היחיד שרוצה “להציל את האינטרנט”, גם סשה כהן ברון רוצה, והוא נשא על זה נאום מפורסם בליגה נגד השמצה.

רק שחקן יכול לנאום במשך 25 דקות ולרתק את כולם/ אני תמיד מקנא ביכולת הזאת. אפילו חשבתי לקחת בעבר קורסים למשחק כדי להשתפר.

הנאום המבריק של כהן ברון צודק ולא צודק. הוא צודק כשהוא מתאר את הבעיות. תיאור הקיים הוא תמיד החלק היותר קל בכאלה נאומים. מצד שני, הוא מפשט וכנראה טועה בפתרונות שהוא מציע.

הפתרונות של כהן-ברון הן שהחברות הגדולות יפעילו סוג של צנזורה. עכשיו, זה מאד נכון שצריך צנזורה. הרי באמת אי אפשר לתת במה לכל אדיוט, שקרן וסלפן על פני האדמה. מצד שני, הרשיון לצנזורה הוא גם כלי שנוצל לרעה במשך ההיסטוריה. מה, פייסבוק תקבע מהי אמת ומהן אמות מוסר?

יותר מזה, הדרישה החוקית לצנזורה תהרוג סופית את התחרות בחברות הללו. הרי זה המון כסף לעשות צנזורה טובה: צריך כלים אוטומטיים, צריך אלגוריתמים, צריך לשכור המון אנשים שיצנזרו ידנית. ואם גם ככה זה קשה להתחרות בפייסבוק, זה יהיה פי מאה יותר קשה עם הדרישות הללו.

אין לי פתרון טוב, ואני בטח לא קורא להמשיך את המצב הנוכחי של המערב הפרוע של הדעות, אבל אני כן מנסה להציג את הצד השלילי של פתרונות הקסם שמוצעים.

3. יש נסיונות אחרים להציל את האינטרנט, חלקם יותר טכניים. הכי רציני מביניהם הוא SOLID של אותו טים ברנרס-לי מסעיף 1.

העקרון של SOLID די פשוט: בואו נפריד את המידע שלנו מהאתר. זה אומר שלכל אדם באינטרנט יהיה “ספק מידע” משלו – אתם תוכלו גם להיות ספקי המידע של עצמכם. כשתשתמשו בפייסבוק, או אינסטגרם הם לא יחזיקו את המידע שלכם בעצמם, אלא יקחו אותו מספק המידע שלכם.

בשביל זה צריך בעיקר תקנים מקובלים. תקן אחד יקבע באיזה פורמט יהיה המידע, כדי שכולם יוכלו להשתמש באותו המידע. תקן שני צריך לאמר איך לגשת למידע.

SOLID כולל רעיונות קצת דומים לשיטת ה-Link של הווב, כי בכל זאת ברנרס-לי המציא את הווב, ואנשים נוטים למחזר רעיונות לאורך חייהם. רעיון חמוד, בואו נראה אם זה יוצא לאור בלי שהמידע של כולם יוחזק בידי ספקית מידע אחת ענקית.

4. האמת היא שגם הפרוייקט העיקרי שאני עושה עכשיו, אלמונית, מהווה סוג של אלטרנטיבה למודל הרשת.

כתבתי עליו קצת בעבר, ובשבועות הקרובים אכתוב קצת יותר. אבל בינתיים, בא לכם לעקוב אחרינו בטוויטר? אנחנו מתחילים לחפש מימון והגדלת מספר העוקבים יכולה לעזור בזה.

5. אתם מוזמנים להוריד, להדפיס ולקפל כדי ליצור בעצמכם את צעצועי הנייר המקסימים הללו.

6. 28 הספרים האהובים על בוינגבוינג ב-2019. וואו, איזו רשימת קריאה אדירה.

7. הפיינליסיטים בפרס האשליה האופטית 2019. זה החביב עלי:

נכנסתי לקטע של אשליות אופטיות מאז שקראתי את הספר (הנהדר) אשליה אופטית של טלי שרוט.

8. שני מפתחים כתבו מחולל שמייצר מכונות מזל אוטומטיות. כל מה שצריך לעשות זה לתת לו “נושא”, ומשם הוא לוקח תמונות לבד מהרשת ויוצר מכונת מזל מותאמת במיוחד לנושא.

בהתחלה הם עשו את ידנית, אחרי זה הם פשוט אמרו לאלגוריתם לקחת את הנושא מהטרנד החם ביותר בגוגל. 1500 מכונות נוצרו ככה והשניים עשו ימבה כסף. מה שנקרא, כמות עדיפה על איכות.

הרצאה מצחיקה נורא, אתם יכולים לצפות בה פה.

9. עכברוש העיר מעלה סיכום שמישהו היה חייב לעשות: סיכום עשור בפאבים בתל אביב. שני חלקים, מסודרים לפי א’-ב’.

עוד רגע אסע לחג המולד בברלין, אך לפני זה, שני הגיגים על וורשה.

[מבט מלמעלה על אגם פצפון בקור]

וורשה של השווקים
בסתיו גיליתי לי שבשוק אולימפיה, דווקא בשוק מכל המקומות, קל לי לחשוב בבהירות.

זה קרה בטעות כמובן. באחד מימי א’ – השוק מתקיים רק בימי ראשון – הייתה לי בעיה בעבודה עם דדליין לוחץ לפתרון. בעשר בבוקר העבודה הייתה תקועה. לקחתי הפסקה והלכתי לשוק לקנות ירקות.

איפושהו, בין דוכן העגבניות לדוכן מלפפונים, פתאום הרגשתי שהתת מודע רומז לי שהמוח מצא פתרון לבעיה. הפסקתי לקנות והתחלתי לשוטט. חצי שעה הלכתי לאט בין הדוכנים, קצת מסתכל, הרבה חושב. הראש שלי מזמן לא היה כל כך בהיר. בסוף השיטוט היה לי פתרון מלא בראש.

האמת היא שחשבתי שזה מקרה, שהתת מודע היה מאותת לי על פתרון גם אם הייתי רואה סרט באותו הזמן. אבל שבועיים אחרי, שוב יום ראשון, המקרה חזר על עצמו בוורסיה קצת שונה. שוב עשיתי קניות בשוק, ופתאום הבנתי שאני בשיא הריכוז והבהירות. שוטטתי בערך שעה, עובר בין הדוכנים, מסתכל בלי כוונה מיוחדת, וחושב.

התחלתי לפתח לוז יום א. קמים בשבע בבוקר, ברבע לשמונה מגיעים לשוק, ואז משוטטים בו לפחות שעתיים וקונים מצרכים לכל השבוע. אני מגיע עם שני תיקים גדולים וריקים, ויוצא כששניהם מלאים וכבדים.

לאט לאט התחלתי להבין שהשוק לא רק משתנה משבוע לשבוע, אלא גם משעה לשעה.

בשבע בבוקר מגיעה אשה עם עשרים כיכרות לחם שאפתה בבית. בשמונה הכיכרות כולם נמכרים ומחליף אותה אדם בטנדר עם גבינות צרפתיות שתוקפן פג אתמול. לפעמים מגיע זקן עם צרורות פטרוזיליה מהגינה, או איכרה עם בקבוקי חלב שחלבה מוקדם בבוקר מהפרה. הם לא נשארים כל היום, אלא עד שנגמר המלאי.

בנובמבר הייתה עונת פטריות היער. עשרות אנשים מילאו כל פינה שלו, אוחזים סלסלות עם עשרות סוגי פטריות שמעולם לא ראיתי. חלקן צבעוניות, חלקן ענקיות, כמעט בגודל של מטריה.

מה שיפה בפטריות יער זה שהן השריד הכמעט אחרון לדברים שאפשר לקנות רק בשוק. בחנויות לא תמצאו אותן, כי אי אפשר לגדל אותן בחוות. הן גדלות בטבע, נאספות ביד, ואם זה אי פעם ישתנה העולם יאבד עוד חתיכה קטנה מהקסם שלו.

הפטריות גדלות בכל מקום, לו יכולתי להבדיל ביניהן הייתי קוטף בעצמי. הן גדלות בחצר האחורית שלנו, בדשא מתחת לגלגלי האופניים, ועל גזעי העצים ברחוב.

בתחילת דצמבר, כשהטבע נכנס לבצורת בת חמישה חודשים בפולין, מכרו בשוק בעיקר פטריות מיובשות, שימורים ביתיים וריבות.

אבל באמצע דצמבר החלו לפתע לצוץ דוכני פרי ההדר.

המון המון תפוזים וקלמנטינות. לא בגלל שזאת העונה, הרי הפירות האלה לא גדלים אף פעם בפולין, אלא בגלל שהם היו נחשבים ללוקסוס בזמן הסובייטי. אבל דצמבר וחג המולד זה זמן הלוקסוס, והמדינה ייבאה אותם אז בשביל להדגיש זאת. יש הרבה אנשים, בעיקר מבוגרים, שמבחינתם ריח חג המולד הוא ריח התפוזים.

וורשה של הלכלוך
לפני שבועיים נכנסתי להתקלח, פתחתי את המים החמים, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, אבל כל מה שיצא זה מי קרח. הטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 2 מעלות, ולהתרחץ במים קרים לא הייתה באמת אופציה. בלי ברירה עשיתי משהו שלא עשיתי שנים: חיממתי מים בקומקום והצלחתי לעשות מזה מקלחת.

אחרי זה סיפרו לי שהבעיה הייתה במרכז למים חמים בוורשה. מסתבר שכל המים בעיר מגיעים מאותו המקום. באותו היום לא היו מים גם לחברים בדרום העיר וגם לאלו בצפון. הם חזרו מאוחר בלילה.

בעיות תשתית הן דבר נפוץ בוורשה. למשל, יש זיהום תמידי בחורף, גיליתי שהוא מגיע מארובות של בתים פרטיים ישנים. הניחוש הוא שהם שורפים זבל כדי להתחמם. או הייתה פעם אחרת שצינור המים ברחוב התפוצץ, ובמשך 48 שעות לא היו מים בדירה. העירייה הביאה מיכלית מים למען התושבים, שמילאו בה ג’ריקנים גדולים לקחת לדירה.

אבל השיא היה בספטמבר. צינור ביוב גדול התפוצץ והחל להישפך לנהר הויסלה בצפון העיר. הרגיעו אותי שהזיהום מוגבל לצפון וורשה ולא יגיע לאיזור שלי, אז שכחתי מזה.

אבל שבועיים אחרי זה עשיתי טיול אופניים לחוות הדלעות באיזור, וכשחציתי בדרך את הגשר מעל נהר הויסלה בצפון העיר, הופתעתי לגלות שהוא הומה אדם. מסתבר שהמוני אנשים הגיעו לשם בסופ”ש כדי לצפות בתיקון צינור הביוב. הנה איך שזה נראה מלמעלה:

הגיעו לשם משפחות שלמות והניחו כסאות. מישהו זריז הבין את הפוטנציאל והתחיל למכור שם קפה וסנדוויצ’ים.

תרבות אורבנית זה משהו מטורף.

הוזמנתי ליומולדת 80 של אשה פולניה. תלוי לה בסלון ציור החמניות של ואן גוך, ולכן שילמו ל”אמנית עוגות” שתיצור עוגת החמניות.

אמרו לי שזה נעשה בעבודה יד.

אכלתי את הפרחים, הם עשויים ממרציפן.

1.  ביומיות הקודמות דיברנו אורח החיים המילניאלי ועל “מיהו מילניאל”. בתגובות התפתח דיון האם אני – או אנשים אחרים – כן או לא מילניאליים. זה גרם לי להבין שטעיתי. אפילו טעיתי פעמיים.

פעם אחת  טעיתי כשאמרתי שאני לא מילניאל. אני לא חושב שזאת קטגוריה קשיחה שאתם או שייכים אליה או לא. פעם שניה טעיתי כשכאילו תקפתי את המילניאל, כאילו הם כולם אדם אחד עם התנהגות אחת שאני מוצא שלילית.

את הטעות שלי הבנתי לא רק מהדיון בתגובות, אלא גם מהמשפט “OK Boomer” שפרח באינטרנט ב-2019. למי שלא יודע, OK Boomer זה מה שאנשים צעירים אמורים לאמר לאנשי דור ה-baby boomer כשהאחרונים נוזפים בהם על אורח החיים המודרני שלהם. בתרגום חופשי לעברית זה יהיה “פסדר, בומר”, או – ראיתי איפושהו – “פסדר, תש”חניק”.

לא נורא מעליב אותי שמעליבים את אנשי דור ה-baby boomer, כמו שלא מעליב אותי אם יורדים על דור ה-X, דור ה-Z או המילנייאלס. אני פשוט לא רואה עצמי כ”שייך” לאף אחד מהדורות הללו – למרות שע”פ ההגדרות אני חייב להיות שייך לבדיוק אחד מהם.

הנטיה לשייך כל אדם לקטגוריה ספציפית היא – לדעתי – תופעת לוואי של פוליטיקת הזהויות. עכשיו, פוליטיקת הזהויות היא לא דבר חדש. היא התחילה בשנות השבעים, כבשה את הקמפוסים האמריקאיים בשנות השמונים (למדתי את זה מספרים של נעמי קליין) וכבשה את המיינסטרים בעשור האחרון.

בבסיסה הרעיון של פוליטיקת הזהויות מאד חיובית. היא נותנת למיעוטים – אתניים, מגדריים או אחרים – את הזכות להכריז על עצמם בלי להיות מופלים.  שזה יופי טופי ובא לתקן הרבה עיוותים חברתיים.

אבל הבעיה של פוליטיקת הזהויות מתחילה כשרואים את כל העולם דרך המשקפיים שלה. זה משפט שנכון אגב לכל אידיאולוגיה אגב. כמאמר המשפט המפורסם, “מי שמסתובב עם פטיש, שלא יתפלא שכל העולם נראה לו כמו מסמר”.

בפוליטיקת הזהויות יש לזה שתי השלכות. השלכה אחת היא להכריח את כולם לשפוט אותך ע”פ הזהות שלך. כלומר, זה לא מספיק שאפשר להכריז בלי השלכות שאתם שייכים למיעוט זה או אחר, עכשיו גם צריך שכולם יכירו ויכריזו שאתם חלק מהמיעוט הזה (ראו עניין שמות הגוף). זה כולל אנשים שלא ממש רוצים להתייחס אל אחרים כאל אוסף הזהויות שלהם.

ההשלכה השניה היא הנסיון להגדיר, בכוח לפעמים, את הזהות של כל אדם בעולם.

בברלין כל הזמן מנסים לסווג אותי “יהודי, ישראלי, סטרייט, מזרח תיכוני” (מה שקצת אירוני, כי בישראל אני לבן, ובברלין מזרח תיכוני, שזה משהו אחר מלבן). השיוך הקשיח הזה לקטגוריות מתאים לאנשים מסוימים, אבל לא מתאים לאחרים.

לכן החלטתי שאני לא מיליניאל ולא שום דור או שום קטגוריה אחרת. מקסימום קטגוריית הניימנים.

באותה המידה אשתדל מעכשיו לא לזלזל בפוסטים בקטגוריות כמו מילניאליים או בייבי בומרים. אנשים קצת יותר מורכבים מהקטגוריה אליה הם שייכים.

2. האין זה נהדר לערבב ציורי שמן עם תרבות מחשבים? למכירה באיביי ב-2,500 דולר.

3. 100 הקומיקסים הטובים ביותר של המאה החולפת. רשימה לא מיינסטרימית ומאד מסקרנת.

4. ספרי המדע הפופולרי הטובים ביותר ב-2019.

אני רוצה לקרוא שם את הכל! הכל! מספר על רגשות בעלי חיים, דרך אחד על אצות, ההיסטוריה של אלמנטיים כימיים או ספר על חיי הסקס של פינגווינים. בעצם, את האחרון קצת פחות מעניין אותי לקרוא.

5. כנס מאורות מתקיים בחנוכה ובינתיים מתחיל להעלות לרשת טעימות מפרוייקט “סיפורים על הקצה” שלו. הסיפורים יעלו בכל יום ראשון, רביעי ושבת ב-20:00 בערב.

סיפורים על הקצה, מן הקצה בפרויקט הסיפורים של מאורות. הסיפורים יעלו בכל יום ראשון, רביעי ושבת בשעה שמונה בערב.
הסיפור הראשון בפרויקט הוא סיפורה של יעל פורמן, "הארץ בקצה הארון", והוא סיפור מופלא על עולמות שילדים מגלים, בדידות ומשפחה. https://t.co/CXQfHGe9hk pic.twitter.com/XEYE8gdF8h

— Meorot כנס מאורות (@Meorot) December 8, 2019

6. הוענקו פרסי גודרידס לשנת 2019, כולל הקטגוריות מד”ב, פנטזיה, קומיקס, מתח ובלשי, אימה, הומור, עיון ועוד מליון דברים אחרים.

נוספו 50 ספרים לרשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.

7. כשאתם קונים משהו, אתם לוקחים בחשבון האם וכמה הוא קריפי? האם הוא משדר ליצרן איפה אתם בכל שניה של היום? האם הוא מצלם ומקליט אתכם באופן סודי, ואז נותן לזרים להסתכל על זה?

יש כאלה שלא איכפת להם מכאלה דברים, ויש כאלה שאיכפת להם, אבל קשה לברר את הדברים האלו מראש. במיוחד בשבילם הוציאה מוזילה את מדריך הקנייה השנתי שלה.

8. בצער רב אנו נאלצים לדווח שמג’יק ליפ, החברה שהייתה אמורה לעשות מהפיכה בעולם המציאות המדומה והמועצמת, כרגע לא ממש מצליחה. הם מכרו עד כה 6,000 מכשירים – שאפילו במושגים של הבלוג הצנוע הזה זאת לא כמות גדולה. בטח לא לחברה שהושקעו בה מליארדי דולרים.

ייתכן שהסיבה היא המחיר הגבוה, 2,300 דולר. אם כי היה הגיוני שיהיו מספיק אנשים אמידים בעולם שיוכלו להוציא את הכסף הזה על צעצוע נוצץ בלי למצמץ. או אולי זה עניין שיווקי? הרי קשה מאד לדעת בשביל מה צריך מג’יק ליפ כיום. אם אני קונה את זה, מה אני עושה עם זה?

כך או כך, מדובר באכזבה. ההערכה הראשונית הייתה של מליון יחידות במחיר הנוכחי, אחרי זה הורידו לכמות של מאה אלף, ובינתיים אפילו לא מתקרבים לעשרת אלפים.