מחזל”שים אחרי שבועיים באירלנד. *פיהוק*.

1. מיקרוסופט ממשיכה לדחוף את ה-holoportation. זאת טכנולוגיה שמאפשרת ל”שדר” דמות תלת מימד שלכם למציאות מדומה של מישהו אחר.

תראו את הדמו פה, ותגידו לי שזה לא מלהיב, למרות האיכות הירודה.

גל ההתלהבות האחרון הגיעה מדמו קצת פחות מרשים לטעמי. סגנית מיקרוסופט, ג’וליה ווייט, יוצרת דמות קטנה של עצמה, שמדברת יפנית, ובכך מדגימה שילוב עם תרגום שפה בזמן אמת ופגישות עסקים.

הפוטנציאל לאי-הבנות אינסופי.

כמו כל ז’אנר המציאות המדומה, כמות היישומים כל כך גדולה, שהחברות לא יודעות לאיפה להתחיל לקחת אותו. שימושים משרדיים? חברתיים? בידור? בישול? הופעות חיות מדומות בסלון הביתי?חוק 34 אומר שהיישומים הראשונים יהיו לפורנו, הימורים וצבא, לווא דווקא בסדר הזה.

כל טכנולוגיות ה-XR המדהימות הן כרגע נחלתם של משוגעים לדבר. אבל מתישהו הם יגיעו לכל חדר שכור בישראל. מתי? כשהטכנולוגיה תעבור “אנדרואידיזציה”. היא תהפוך לפתוחה, ויהיו מאות חברות שמייצרות מכשירים במחירים ואיכויות שונות, ואלפי מפתחים שמותחים את גבולות הז’אנר.

2. Adventuron היא קונסולה דמיונית ליצירת משחקי הרפתאות מבוססים טקסט פשוטים. הם טוענים שתוך 30 דקות אתם יכולים ליצור משחק ולפרסם אותו. מי רוצה לאתגר אותם?

היוצרים פירסמו “משחק לימוד”: Excalibur. שיחקתי בו ממש הרגע, ופתאום כל מה שאני רוצה לעשות זה לכתוב משחק הרפתקאות לבלוג!

השגות קטנות: קשה להאמין שהם תומכים בעברית (אז אין משחק לבלוג, סמיילי עצוב). גם אין להם showcase שמראה את כל המשחקים שכבר יצרו עם המנוע.

זה מצטרף ל-Pico-8: עוד קונסולה דמיונית למשחקי מחשב.

Pico-8 כבר די וותיק. הוא מנסה להיות סוג של אטארי לדור הנוכחי. יצאו לו כבר כמה עשרות משחקים (תראו פה, ופה), חלקם ממש מהנים ואני משחק בהם ברגעי השעמום בחיים.

3. קצת עברית.

– ב-Himandshe התחיל להתפרסם מצעד העשור של האתר.

“נכון, עוד מוקדם והעשור עדיין לא הספיק להסתיים, אבל מאחר וכבר עברנו יותר מחצי שנת 2019 אני מרשה לעצמי להקדים ולהוציא כבר עכשיו את מצעד העשור הפרטי שלי. מה גם שהחומרים של 2019 מרגישים לי חדשים מדי בשביל שאוכל להכניס אותם בתוך רשימה של אלבומים שעשו איתי כברת דרך ארוכה יותר.”

– הרוכב לאוטובוסים כתב פוסט חובה על קורקינטים חשמליים.

– Noob מציגים: משחקי מחשב שתורגמו לעברית.

4. באקמינסטר פולר היה “אדריכל, מהנדס, ממציא, פילוסוף ואיש רוח וחזון אמריקאי” (כך מויקיפדיה).

ב-1975 ישב פולר וחיבר 12 הרצאות תחת הכותרת “כל מה שאני יודע”, שמסכמות את, נו, כל הידע שלו בעולם. האוצר הזה הוקלט, שויף דיגיטלית, ומצוי עכשיו לצפייה חינם ברשת. הנה החלק הראשון.

5. הרבה זמן חיכו למערכת הפעלה מבוססת מציאות מדומה, ועכשיו זה מגיע.

Xrdesktop הוא פרוייקט קוד פתוח מבוסס לינוקס שיוצר מערכת הפעלה חלונאית במציאות מדומה. הממשק עוד לא נוח, השלטים לא מתאימים לשום דבר חוץ ממשחקים, והחומרה עדיין לא בשלה.

אבל הפוטנציאל, הוא הפוטנציאל! להוראות התקנה.

לקריאה נוספת, Simula הוא מערכת חלונות במציאות מדומה.

6. הכרזה: גיליתי את הספר מסע מסביב לשולחן של דליה למדני, ואני מתכוון לקרוא אותו בהקדם האפשרי.

מדובר בספר על קשר בין אוכל לתרבות והיסטוריה, וזה נשמע מרתק. הוא הראשון מבין טרילוגיה מתוכננת של ספרים על הנושא, השני בהם, ‘מסע מסביב למזווה’, יצא ב-2016.

מסע מסביב לשולחן יצא לראשונה ב-2014 בהוצאה עצמית של 100 עותקים. מאז יצאו למרבה השמחה עוד מהדורות, יותר מסחריות. ככה מתגלגל חלום.

7. ב-1959 שיחרר מגזין מאד שיר שכאילו הושר בידי דמות הדגל של המגזין: אלפרד אי. נוימן.

What, Me Worry? הוא כאילו האנטיתזה המוחלטת, תקופה בה כולם דואגים כל הזמן, לגבי הכל.

כזכור, המגזין נסגר לאחרונה לאחר יותר מ-65 שנה.

8. אחד הדברים שאהבתי בסרט (המצוין) על אנדרה הענק, הוא התיאור איך התאבקות מבויימת הפכה מאוסף ענק של סצינות מקומיות פופולריות, אבל בלי הכרת מיינסטרים, למפלצת הענק של ה-WWE כיום.

דברים דומים התרחשו בתחומים אחרים, סנוקר, נגיד, היה ספורט עממי עם גיבורים שצמחו מהפאבים. בסרט על אלכס היגינס, הגיבור העממי האגדי של סנוקר, אפשר לראות את המשבר שלו כשהענף עבר מאוסף חובבנים אובסיביים, למכונות אנושיות שהתמקצעו בסנוקר מאז גיל צעיר, ולא הותירו להיגינס סיכוי.

ספורט אלקטרוני בדרך לשם. הוא עדיין לא נחלת המיינסטרים – ערוצים “רציניים” לא משדרים אותו, אבל הוא כבר אוסף אדיר של ליגות ואירועים מוזרים בכל העולם. הפרסים  שווים מליוניים, והתמקצעות היא רק עניין של זמן.

ההסתייגות היחידה שלי היא שמשחקי מחשב משתנים כל הזמן, והתמקצעות בהם תהיה קשה יותר מאשר בענף כמו סנוקר, בו המשחק נשאר סטטי.

הטרנד עכשיו, נגיד, הוא Fortnite. אכן, באליפות העולם ב-Fortnie זכה בן נוער ב-3 מליון דולר בפרס הראשון, ונער בן 15 זכה ב-1.25 לירות שטרלינג.

תוך כמה שנים יקבלו התחרויות האלה כותרות ב-ynet? עשור, כשמי שעוקב אחרי זה עכשיו יהפוך לעורך מוביל? שני עשורים? כך או כך, בסוף זה יגיע למיינסטרים. השלב הבא תהיה הפטריוטיות המקומית כשנערים ישראליים יזכו במקום השלישי.

9. יוצר הפאזלים ג’ף אולפנסקי חבר לסופר הישראלי לביא תדהר ליצור פאזל מדע בדיוני אינטרקאטיבי, Svalbard. רעיון אדיר, בואו נראו מי מהקוראים יצליח לעבור בו כמה שלבים.

10. יותר משבעים יישומים למציאות רבודה. הדמיון שלי כל כך עף על התחום הזה.

שבתי מדאבלין, אחרי חמישה ימים בוורלדקון 2019. הם היו נ-ה-ד-רים!

וורלדקון, למי שלא יודע, הוא כנס המדע בדיוני והפנטזיה העולמי. הוא רץ מאז 1940. יש אנשים שלא מחמיצים אף מפגש כבר חמישים שנה, לא משנה באיזה מדינה או ייקום הוא מתקיים.

וורלדקון עוסק בספרי מדע בדיוני ופנטזיה, לא בסרטים, לא סדרות ולא בקומיקס. שלא תגיעו בטעות לאירוע הלא נכון.

אני אוהב ספרים יותר מכל דבר אחר בעולם, נדמה לי שהאתר הזה מדגים זאת היטב. וורלדקון כאילו נברא עבורי.

אחרי ההקדמה הזאת, אפשר לענות על השאלה, איך היה בוורלדקון!?

1. וורלדקון כולל שמונה אירועים שרצים בו זמנית החל מ-9-10 בבוקר ועד כמעט 2 בלילה. האירועים כוללים פאנלים, הקרנות, הצגות, הופעות, kaffeeklatsch (אירוע בו יושבים 10 אנשים עם סופר לקפה), או אירועי חתימות.

בערבים התכנים הופכים פרועים יותר:ריקודי פילקים speed friending (כמו ספיד-דייטינג, רק בלי הדייטינג), המון מסיבות וגם הרצאות על אירוטיקה ומדב”פ, בלי צחוק.

הרצאות, אגב, אין כמעט, וזה חבל. פאנלים אולי מכניסים יותר משתתפים לתוכניה (זאת המטרה), אבל הם באיי-פאר פחות מעניינים מהרצאות. בטח בתרבות האנגלוסקסית, בה אסור למשתתפים להתווכח אחד עם השני, אלא כולם חייבים להסכים על הכל.

אפשר לחוות את וורלדקון דרך הפאנלים. אפשר לחוות אותו דרך מפגשי סופרים. אפשר לחוות אותו דרך שלל המסיבות – אבל כדי לראות איך אני בחרתי לחוות את וולדרקון, נצטרך לחזור ליום הראשון בכנס, שעה 10:00 בבוקר.

2. 10:00 בבוקר, סיימתי את ההרשמה לכנס. קבוצת הוואטסאפ “ישראליים בוורלדקון 2019” שלחה אותי לקומה השלישית של הכנס לקנות כוס קפה. מצוייד בקפה התיישבתי באחד השולחנות הגדולים, ואמרתי ‘שלום’ למי שישב בכסא ליד.

הוא התברר כאדם נורווגי שלא מסוגל להסתכל בעיניים בזמן שיחה. דיברנו כמעט שעה, על איזה ספרים אנחנו אוהבים, או אירועי מדב”פ בנורווגיה. הוא סיפר על ז’אנר ספרותי חדש שגילה לא מזמן: LitRPG, והוסיף “יש על זה פאנל עכשיו! רוצה לבוא?” באתי.

3. הפאנל היה על הז’אנרים: LitRPG, GameLit ו-Isekai.

אלו ז’אנרים שקמו רק בשנים האחרונות, ורוב האנשים בעולם טרם שמעו עליהם.

GameLit ו-LitRPG הם ז’אנרים של סיפורים שמתרחשים בתוך משחק מחשב או משחק תפקידים. לא ברור באמת מה ההבדל בין השניים, גם הפאנל עצמו לא ידע, אז כרגע נתייחס אליהם בתור שמות נרדפים.

Isekai זה אותו הדבר, רק ביפנית. מנחת הפאנל טענה שזה ז’אנר שכבר הפך למיינסטרים ביפן, בניגוד לאחיו המערביים שבקושי מקבלים הכרה.

רעיון הז’אנר עלול להישמע מוזר בהתחלה, אבל יש כמה דוגמאות פופולריות אליו. למשל: שחקן מספר אחת [ביקורת], הוא LitRPG קלאסי: העלילה היא על איך הגיבור מתחרה במשחק מחשב.

לסדרה Community גם יש פרקי LitRPG פרופר: נגיד, פרק משחקי התפקידים, או הפרק בו כל הדמויות נכנסות למשחק מחשב.

שלושת היצירות שהזכרתי הן מהאהובות עלי בשנים האחרונות, כך שיש מצב שאני חובב LitRPG ואפילו לא ידעתי זאת. הספר שהפאנל הכי המליץ עליו הוא The Crafting of Chess. סקופ: הספקתי לקרוא אותו במהלך הכנס, ובקרוב יהיה עליו מפגש מועדון קריאה.

4. עדיין ביום הראשון, שעת אחה”צ מאוחרת. מפגש עם ישראליים הוביל אותי לפאנל על HopePunk. עוד ז’אנר שלא הכרתי!

HopePunk הומצא רק ב-2017, בתור קונטרה לספרות ה-Grimdark ששולטת בעולם כבר יותר מעשור. אם Grimdark מתארת עולם עתידני מדוכא ואפל, HopePunk אמורה לתאר עולם עתידני שמח ופנקיסטי.

הפאנל עצמו היה לא משהו. די ברור שהמשתתפות עצמן לא הסכימו על מה זה HopePunk, אבל במקום לייצר איזה דיון עירני בנושא, פשוט כל אחת אמרה את דעתה והשאירה את הקהל מבולבל בטירוף.

נקודת אור: ג’ו וולטון השתתפה בפאנל [ביקורת על Among Others]. היא גם מצחיקה, גם מבריקה וגם עם מבטא בריטי כבד. וולטון הציגה עצמה בתור: “אחת שקוראת הרבה”, והקהל התפוצץ מצחוק. למי שלא יודע, וולטון מפרסמת פוסט חודשי של רשימת קריאה שלה. היא כוללת 30-40 ספרים בחודש.

הצעה שלי לאירוע חי “ג’ו וולטון קוראת ספר בזמן שהקהל מסתכל בה” נדחתה.

5. זה היה וורלדקון שלי: מעט מאד תיכנונים, הרבה מאד אנשים. 90% מהזמן דיברתי עם כל מי שלידי. בשאר הזמן הלכתי לאירועים שנקלעתי אליהם במקרה.

לנשף המסיכות, נגיד, הלכתי רק כי מישהו הביא לי כרטיס כמה דקות קודם. להרצאה על אן מק’קפרי הגעתי כי דיברתי שעה ארוכה עם אחת המשתתפות שם.

6. המשתתפת שדיברתי איתה היא אווה אלסיגה, מחברת אופרת חלל שקיבלה הרבה שבחים. ישבנו שעה ודיברנו על הא ודא, והיא הייתה מאד (מאד) נחמדה.

היא לא היחידה: דיברתי עם סופרת אוסטרלית, סופר בריטי ועוד המון אנשים שפירסמו ספרים וסיפורים קצרים.

וורלדקון הוא כנס בו ג’ורג’ מרטין מסתובב חופשי באולמות ולוחץ לכולם את הידיים, ג’ון סקאלזי אורח רגיל, ופונדה לי, אלילת הבלוג החדשה [ביקורת על Jade City], מבלה שעה בלובי הכנס, ומדברת עם כל מי שרק רוצה להחמיא לספרים שלה.

7. בערבים יש בוולדקון מסיבות. אם כי קצת מצחיק שאותה המילה מתארת את מסיבות וורלדקון ואת המסיבות של תל אביב או ברלין.

זה עובד בוורלדקון ככה: כל מקום שרוצה לארח את וורלדקון בעתיד, צריך לארגן שורת מסיבות בה הוא כאילו “משחד” את המצביעים. הם מביאים אוכל ושתייה מהמקום שמועמד לאירוח, וכאילו מראים את התרבות למי שלא מכיר.

אז קיבלנו וויסקי סקוטי, גבינות צרפתיות (יאמי!), דברים מסין וניו זילנד. היה טעים.

המסיבות מתרחשות בחדרים קטנים, ממש מזכיר מסיבת בית. הגיל הממוצע הוא 50 ככה, אז אל תצפו למשהו פרוע. זה בעיקר כולם הולכים ומדברים עם כולם, וזה תענוג ענק וגדול.

נשארתי יומיים רצוף עד שבעטו אותנו החוצה ממרכז הכנסים.

8. היו בוורדלקון כמעט שבעים ישראליים רשמיים, ועוד כמה ישראליים לא רשמיים כמוני (נכנסתי לסטטיסטיקה כגרמני). זה הופך אותנו לאחת הקהילות לא-דוברות האנגלית הכי גדולה [עדכון: תיקנו אותי שלא, פשוט ישראליים בלטו לי לעין], אם לא הגדולה ביותר. שזה פשוט מדהים בהתייחס לגודל המדינה.

ב-2027, אגב, יש מחשבה אולי שישראל תגיש מועמדות. הלוואי, אבל זאת תוכנית עדיין בלי שלד.

9. עתיד: וורלדקון הבא יהיה בניו זינלנד וזה רחוק מדי. שנה אחרי זה הוא יגיע לוושינגטון, ולא בטוח אם אצליח להגיע עד ארה”ב. ב-2022 והלאה טרם ידוע.

אבל במקום לחכות כמה שנים לכנס דומה, אנסה אולי למצוא תחליף הוגן באירופה. אולי את EasterCon הבריטי, שאמור להיות כמו וורלדקון, רק יותר קטן. אולי את ReunionCon בהולנד בקיץ הבא.

את וורלדקון סיימתי מלא המלצות קריאה, עשיר בחוויות, נלהב מעולם המדב”פ, ומלא מוטיבציה לקרוא – ואולי גם סוף סוף ליצור בעתיד הקרוב.

אם אתם אוהבים ספרי מדב”פ, אם הפינה האהובה עליכם בבלוג היא המדף הז’אנרי, ואם אתם אוהבים גיקים שחיים בתוך ספר, תשקלו להשתתף בוורלדקון, EuroCon או אחד מאירועי הספרים הגיקיים האחרים. זאת חוויה קסומה.

הקדמה: אנוכי בוורלדקון 2019 בדאבלין, אך הרקע למטרופולין מגיע מוורלדקון 2017, הלסינקי.

השם “וולטר ג’ון וויליאמס” שב ועלה בשיחות בוורלדקון בהלסינקי, וכל פעם נאלצתי להודות שלא קראתי ולו ספר אחד שלו. אחת המטרות לקראת בדאבלין הייתה לקרוא משהו של הבחור.

לא קל לבחור ספר אחד של וולטר ג’ון וויליאמס. הוא הגירסא הקודמת של רוברט ג’קסון בנט (טרילוגיית עיר של מדרגות [א’, ב’, ג’] ו-Foundryside [ביקורת]). לשניהם שם בעל שלושה חלקים, ושניהם כותבים ספרים, שכל אחד מהם בעל סגנון ותת-ז’אנר אחר.

וויליאמס כתב פנטזיה, סייברפאנק, אופרות חלל, היסטוריה אלטרנטיבית וספרים שסתם לא ברור מה הז’אנר שלהם.

מטרופוליטן הוא אחד היוקרתיים שבספריו. הוא קיבל מועמדות לפרס הנבולה, וההמשך שלו היה מועמד גם לנבולה וגם להוגו. כלומר, זאת צמד יקיר המבקרים – והיי, אני מבקר!

ביקורת: אנחנו חיים בעולם הולך ומתגבש. ככל שהעולם יותר מגובש, כך קשה יותר לשנות אותו.

למה ארה”ב הפכה לאימפריה? הרבה סיבות, אבל אחת מהן היאשהיו בה שטחים רבים ליצור בהם ערי ענק חדשות. סין נמצאת בתהליך צמיחה מסחרר כבר כמה עשורים, כי היה לה מקום לצמוח מסין הכפרית לסין העירונית. עכשיו, כשסין כבר ברובה עירונית, הצמיחה נעצרת.

צריך ריק לצמוח לתוכו, ואם אין ריק, הצמיחה כמעט נעצרת.

הערים האלה, המטרופולינים, הולכות וגדלות, וארצות שלמות מאיימות להפוך לגוש דן. צפופות, תקועות, ומשימה פשוטה של הקמת רכבת קלה בהן הופכת לפרוייקט משתק.

כמובן שלעולם לא נהפוך לגוש דן אחד גלובלי.יש מדבריות שאי אפשר לגור בהן. צריך משאבים לכלכל מטרופולין ענק, חוות ואנרגיה. אין לנו מספיק כזה בעולם כדי ליישב את כולו.

אבל אז בא וולטר ג’ון וויליאמס, ושאל: מה היה קורה לו היה לנו מלאי עצום של אנרגית קסם אדיר ולא מזהם? קסם שיכול ליצור אוכל יש מאין?

וויליאמס ענה: היינו הופכים למטרופולין אחד ענק. תקוע ואיטי, בו איש לא יכול לזוז מהמקום אליו הוא נולד בחיים.

מטרופוליטן הוא ספק ניסוי מחשבתי, ספק סייברפאנק, ספק ספר “פנטזיה קשה” (עוד הגבלה ל-Foundryside של רוברט ג’קסון בנט). זה ספר מיוחד. קשה לעיכול בעמודים הראשונים, אך מתגמל ככל שמתקדמת ההקריאה.

אם תשאלו אותי, מטרופוליטן הוא מדב”פ כמו שהז’אנר צריך להיות. הוא בורא עולם דמיוני, ואז מספר סיפור שיכול להתרחש רק בעולם הזה.

זה לא ספר פופוליסטי ולא page-turner. אבל אם אתם מחפשים רעיונות במדב”פ שלכם, או אם אתם מחפשים סיפור טוב וכתיבה איכותית, תקחו את מטרופוליטן ליד. רק תהיו מוכנים שזאת קריאה קצת איטית.

אייה עובדת ציבור עיר חובקת עולם שכולה ביוקרטיה.

החיים של אייה תקועים, היא לא תתקדם בעבודה עד שמישהו בדרגה למעלה ימות. העולם תקוע, כל האנרגיה הקסומה בו מוקדשת לשימור הקיים.

ואז מגלה אייה מאגר אנרגיה קסומה לא רשום, והכל משתנה.

זאת הגבלה נהדרת לחיים. רובנו היינו במצבים תקועים, כשאי אפשר היה להזיז שום דבר. חלקנו נמצאים בהם עכשיו.

תמיד עולות המחשבות, איך אפשר להשתנות? והתשובה היא שלפעמים כמעט בלתי אפשרי להשתנות בתוך מערכת קיימת. אבל מהרגע שמתווסף גורם חיצוני חדש, שינוי לא רק נעשה קל — הוא גם כמעט בלתי נמנע.

הדבר החוקי שאיה אמורה עם מאגר האנרגיה החדש שמצאה היא להסגיר אותו לרשויות. אבל כמה אנשים בעולם יכולים לגלות את מה שאמור לשנות את חייהם, ופשוט להגיש אותו תוך כדי הקרבה עצמית למישהו אחר? אייה רוצה חתיכה לעצמה, והחתיכה שהיא לוקחת מפרה את שיווי המשקל של העולם כולו.

הרבה ממטרופוליטן חג סביב הנושא של אנשים וכוח. אנשים בסיפור – וגם במציאות – משלים עצמם לחשוב שהמקריות שזימנה להם כוח היא גורל. הם לפתע רואים עצמם “אנשים גדולים”, למרות שלא עשו כלום גדול. הם מסתכלים על שאר בני האדם מזלזול מלמעלה, כעל נמלים העובדות בפרך.

יש יותר מדי אנשים שמקבלים לפתע כוח, וזה חושף את כל הכיעור באישיותם. פליז! אל תהיו כאלה.

אני חוטא כמובן למטרופוליטן. הוא לא רק סיפור רק על כוח, הוא סיפור על הרבה דברים. על אורבניות –  היפה והמכוער בה. על מערכות ביוקרטיות מסועפות. על מהפיכות ומקורן, והאם הן טובות או רעות?

הדמויות במטרופוליטן נהדרות. מהמפכנים הגדולים, ועד מערכת היחסים העדינה והשבירה בין אייה לבין זוגה.

גם הכתיבה של מטרופוליטן נהדרת. זה ספר שהצליח ליצור סגנון מיוחד משלו, כמעט פואטי, ועדיין להישאר משויף וידידותי לקורא.

שני חסרונות בולטים לספר. האחד הוא כמות הזמן שלוקח להיכנס לעולם. וולטר ג’ון וויליאמס מנחית אתכם פנימה, ונותן לכם להבין מה קורה על ידי רמזים. קצת רימיתי פה למען האמת: למדתי מהאינטרנט על עולם הסיפור ונכנסתי לספר מהר יותר.

החסרון השני הוא שהעלילה פשוט לא מותחת. היא שם, היא מעניינת, אבל היא לא ספר מתח. לא הדרתי לשניה שינה מעיני כדי לדעת מה קורה בעמוד הבא. זה ספרשהוא יותר מאיר שליו מאנדי ווייר: הוא לא נועד לרתק, הוא נועד להיכתב חכם.

הפועל היוצא של ספרות איכותית היא שהיא לא קוראת לקרוא את המשכה. האם יש לוויליאמס משהו חדש לאמר בהמשך? לא דחוף לי לקרוא את ההמשך של מטרופוליטן, כמו שלא היה לי חשוב לקרוא את ההמשך של החטא ועונשו, לו היה אחד כזה.

מבחינת וולטר ג’ון וויליאמס עצמו, מטרופוליטן בהחלט עשה את העבודה. הוא סיקרן אותי לגביו. אנחנו עוד נשמע את השם בבלוג בשנה הקרובה.

[מטרופוליטן – וולטר ג’ון וויליאמס, 359 עמודים באנגלית, 339 עמודים בעברית, 1995]

פעם אמרה לי מוזיקאית, שפופ מזרחי הוא לא באמת מוזיקה מזרחית. הוא פשוט פופ רגיל עם קישוטים מזרחיים.

אותו הטענה יכולה להיאמר על Trail of Lightning. הוא הגיע כמועמד לפרס ההוגו 2019 בתור נציג ספרות הפנטזיה האינדיאנית. אבל בתכל’ס? הוא פנטזיה אורבנית רגילה עם קישוטים אינדיאניים.

Trail of Lightning מציית לכללי הנרטיב הפנטזיה האורבנית, בלי להחמיץ אף אחד מהם. אילו היה ספר אינדיאני “אמיתי”, היה שואב נרטיבים וצורות כתיבה מהמסורות האינדיאניות. מבחינתי ספר אינדיאני פנטזיה אמיתי צריך להיות סיפור שיכול להתרחש רק ברקע שמורת אינדיאנים ותרבותם.

אם תקחו את Trail of Lightning, תשנו את גיבורת הסיפור מ”לוחמת מפלצות אינדיאנית” ל”בלונדינית לוחמת בערפדים”, ותעבירו את העלילה לפרבר אמריקאי קלאסי, הוא יעבוד בלי שום בעיה.

באקלים הנוכחי של פרס ההוגו מתים על הדברים האלה, סיפורים מערביים עם קישוטים מתרבויות אחרות.

כל זה לא אומר ש-Trail of Lightning הוא ספר רע! חלילה. הוא ספר מעולה לז’אנר הפנטזיה האורבנית אליו הוא שייך. אפילו אחד הטובים שקראתי.

הבעיה היא שזה ז’אנר שאני לא מתחבר אליו באופן כללי. כך שלהמליץ על הספר בחום אני לא יכול. אבל אם אתם אוהבים פנטזיה אורבנית, יש מצב שכן כדאי שתבדקו אותו.

אלו שמות ספרי הפנטזיה האורבנית שקרא ניימן בשנים האחרונות:

– הארי דרזדן (1-5, ביקורת על 1-3).
– קייט דניאלס [1-2, ביקורת]
– הספריה הבלתי-נראית – ג’נביב קוגמן [ביקורת]
– ליבריומאנסר – ג’ים סי. היינס [ביקורת]
– Heroine Complex – שרה קון [ביקורת]
– Borderline – מישל בייקר [ביקורת]
– The Shambling Guide to New York City – מור לאפרטי [ביקורת]
– עיר של עצמות – קסנדרה קלייר [ביקורת]

לא מעט, אה?

הדעה שלי על רובם זהה: חיבבתי את היצירתיות, אבל לא עפתי על היצירה.

כמעט באף אחד מהם לא המשכתי לקרוא את שאר הסדרה. יוצאי דופן הם:
– הארי דרזדן, שם ניסיתי חמישה(!) ספרים, בגלל שכולם אמרו שזה משתפר בהמשך (זה לא).
– קייט דניאלס, כנראה הסדרה היחידה שאשכרה נהניתי ממנה, אם כי לא בעוצמה גדולה.

התבנית של הפנטזיה האורבנית מאד נוקשה: גיבור או גיבורה שהחיים התנכלו אליהם. לפעמים יש להם הומור עצמי, לפעמים מרירות עצמית. הם תמיד זאבים בודדים, עם כמה סיידקיקים טובי לב שמוכנים לסבול אותם. העלילה תמיד כוללת מפלצות ואיגודים מרושעים.

לעומת זאת, הקישוטים של הפנטזיה האורבנית יצירתיים להפליא. אטלנטה דיסטופית, סופרים קוסמים, גיבורים עם הפרעות אישיות – או במקרה של Trail of Lightning: רקע אינדיאני של שבט הנוואחו.

מגי היא אשה לוחמת צעירה משבט הנוואחו. העולם עבר איזו דיסטופיה של מים, ועכשיו חזרו המפלצות לעולם.

הסיפור מתחיל כשילדה צעירה נחטפת בידי מפלצת, ומגי נשכרת להציל אותה. תוך שלושה עמודים מגי מצליחה להציל אותה (יש!), אבל אז מגלה לדאבונה שזאת מפלצת מסוג חדש שמסמנת על רוע גדול וסכנה לעולם (אוי ואבוי!).

אל מגי מצטרף קאי: גבר אינדיאני צעיר שהוא ההפך המוחלט שלה. יפה, מקסים ומאמין במילים במקום באגרופים. פה ושם נוחת אליהם משום מקום הקיוטו – הטריקסטר המפורסם של הנוואחו – בשביל כאילו לעזור להם, אבל בתכל’ס להוסיף הרבה מסתורין ובלבול.

הקיוטו משמש בסיפור לא רק בתור טריקסטר אינדיאני, אלא גם בתור מי שיכול לספר לקוראים את המיתולוגיה הנוואחית. ויש הרבה מיתולוגיה נוואחית בסיפור!

דוגמאות? הסיפור מתרחש ב”עולם השישי”. ע”פ המיתולוגיה הנוואחית, אנחנו חיים בגירסא החמישית של העולם, שהיא הגירסא הכי משעממת בלי קסם ובלי מפלצות. הסיפור מעביר אותנו גירסא אחת הלאה, ומחזיר את המפלצות.

לכל אינדיאני בסיפור יש שני כוחות קסם שמגיעים משני השבטים של ההורים שלו. גם זה רפרנס לתרבות נוואחית. אצל הנוואחים אסור לאדם להתחתן עם מישהו מהשבט שלו, הוא חייב לחפש בשבטים אחרים. כך יוצא שלכל אחד יש הורים משני שבטים שונים, מה שמתרגם בסיפור לשני כוחות קסם שונים.

אחת הבעיות בסיפור, כמו בכל ספר פנטזיה שמתבסס על מיתולוגיה, זה שאי אפשר לדעת מה מיתולוגיה אותנטית, ומה המצאה של הסופרת. אם לא נזהרים, יכולה להיווצר בלבלה שלמה לגבי מה היא תרבות נוואחית בראש.

אני מתרכז בתרבות הנוואחית ולא בסיפור עצמו והדמויות, כי לדעתי הוא הסיבה שהספר קיבל הכרה ומועמדות להוגו. האמת היא שהוא גם הדבר היחיד המקורי בספר.

שאר הדברים? גיבורה מרירה קלאסית עם טראומה, סייד קיק חמוד ומצחיק קלאסי. אל מסתורי קלאסי, ועלילה קלאסית של רשע מאיים.

נו, קלאסיקה וקלאסיקה עם רוטב נוואחי. לא סבלתי מ-Trail of Lightning וגם לא נורא נהניתי ממנו.

בחלום שלי מישהו ירים סדרת טלוויזיה בשם “פנטזיה אורבנית”. כל פרק ארוך (שעה וחצי!) יהיה הספר הראשון של כל אחת מסדרות הז’אנר. כי באמת העניין שם הוא תמיד ביצירתיות בעולם החדש שיוצרת הסופרת, ולא בעלילה עצמה שסופרה כבר מליון פעמים.

Trail of Lightning יכול להיות פרק טוב של סדרה כזאת. מעבר לכך, הוא לא גרם לי להתאהב בז’אנר.

[Trail of Lightning – רבקה רונהורס, 287 עמודים, 2018]

אני מרגיש שהייתי אמור לעוף על מלחמה לנצח. הוא שייך לאחד מתתי הז’אנרים האהובים עלי: ספרי מד”ב צבאיים. הוא גם ספר מפורסם להפליא עם עדת מעריצים מושבעת. לראייה, הוא זכה במקום ה-13 ברשימת ספרי המד”ב הטובים ביותר במאה ה-20 של לוקוס.

אבל הנה הפתעה: נותרתי אדיש למלחמה לנצח. אין לי שום דבר חכם לאמר עליו.

בשביל להתסיס קצת את הביקורת נכתוב אותה בסטייל שאלות-תשובות.

מה הרעיון של הספר?
מלחמה לנצח הוא מלחמת ויאטנם בחלל. סוף פסוק נקודה.

זה לא מקרי, ג’ו הולדמן שכתב את הספר, היה חייל אמריקאי לשעבר שנלחם בויאטנמם. כשהוא חזר מהמלחמה הוא חשב על איך כל ספרי החלל הצבאיים שיש, למשל גברים בחלל של רוברט היינליין, מציגים את המלחמה באופן חיובי. הולדמן רצה לכתוב ספר שמתאר מלחמה עתידית “אמיתית” על שלל זוועותיה.

להולדמן היה מסר להעביר, והוא החליט להעביר אותו בתור ספר מד”ב.

נו, מה הבעיה עם זה?
הבעיה היא שזה הופך את מלחמה לנצח מספר מד”ב צבאי, לספר קונספט.

עכשיו, ספרי מד”ב צבאיים נעים על מנעד איכויות גדול. יש יצירות מופת כמו גברים בחלל, יש ספרים חביבים פלוס כמו Terms of Enlistment של מרקו קלוס [ביקורת] ויש גם נפילות כמו warhammer 40k [ביקורת] (שיש שחושבים שהוא יצירת מופת).

ספרי קונספט, מצד שני, הם או אחלה או בחלה. או יצירת מופת או נפילה אדירה. אין באמצע. גם מאד קשה לכתוב ספר קונספט טוב. לא רק שצריך קונספט מוצלח, צריך גם עלילה שאיכשהו תחזיק את הספר אבל לא תפריע למסר, ויכולת לכתוב אותו בצורה מדהימה.

מלחמה לנצח, כמו שכבר הבנתם, פשוט לא שם. הקונספט של מלחמת ויאטנם בחלל אולי נחמד, אבל המסר פשטני מדי (“מלחמות הן חסרות תוחלת”), והוא מועבר בעדינות של פטיש חמש טון. אין שם את החן והעומק שספר כזה צריך.

על מה העלילה?
וויליאם מנדלה הוא סטודנט לפיזיקה שמגויס בשנת 1997 למלחמה של המין האנושי נגד חייזרים.

מפה לשם, המלחמה נמשכת אלף שנה, כשאיכשהו וויליאם שורד את כולם כדי להמשיך להילחם. הוא חווה טראומות, בעיות חברותיות, טבחים מזוויעים ושלל צ’יזבטים צבאיים קטנים, מהסוג שכל ישראלי שבילה שנתיים-שלוש בצבא יכול לספר.

העלילה מעניינת?
האמת היא שמלחמה לנצח כתוב מצוין ומכיל סיפורי צבא מוצלחים. קל להבין למה הוא ספר כל כך פופולרי, וכמעט אפשר להבין למה הינליין אמר עליו שהוא “ספר המלחמה העתידית הטוב ביותר שהוא קרא אי פעם”.

אז למה לא הצלחתי להנות ממנו? משתי סיבות. האחת, שמלחמת ויאטנם לא מדברת אלי. זאת לא המלחמה שלי, זאת לא ההיסטוריה עליה גדלתי, וכל הטראומות שהאמריקאיים חוו ממנה זרות לי.

הסיבה השניה היא שמהרגע שהבנתי שמדובר בספר קונספט, וזה נאמר בהקדמה לספר, איבדתי עניין בעלילה. כאילו הרגשתי שהיא שם כדי לחזק את המסר, ולא כי לסופר יש סיפור טוב לספר.

למה בכלל קראתי את הספר עכשיו?
כשהייתי לפני שנתיים בוורלדקון בהלסינקי, ביליתי את רוב הזמן בלדבר עם אנשים על ספרים. קראתי את רוב ספרי המדב”פ הקלאסיים, וכך יוצא שיש מעט מאד שיחות בהם מישהו מדבר איתי על סופר, ולא קראתי אף אחד מהדברים שלו.

היו שני יוצאי דופן. ספרים וסופרים שעלו בשיחות כל הזמן, ולא יצא לי לקרוא אותם. סדרת מלחמה לנצח (יש לספר שני המשכים), וספרים של וולטר ג’ון ויליאמס.

עוד שבוע וחצי אבקר בוורלדקון בדבלין. כבר לפני שנתיים ידעתי שאני אגיע לוורלדקון הזה, ועוד בהלסינקי נדרתי לעצמי שעד אז אקרא את מלחמה לנצח, ולפחות ספר אחד של וולטר ג’ון ויליאמס.

בקטע של עצלות רגילה, דחיתי את קריאת הספרים האלה לרגע האחרון. אבל הנה, הצלחתי! ושבוע הבא, קצת לפני הכנס, תקראו גם ביקורת על וולטר ג’ון ויליאמס.

[מלחמה לנצח – ג’ו הולדמן, 264 באנגלית, 221 עמודים בעברית, 1974]

אתמול היה יום מבוזבז.

ביליתי 4 שעות בנסיון לתקן את המעצורים ההידרליים באופניים. מצב המעצורים הלך והתדרדר משעה לשעה, בדרך גם הצלחתי לשבור את הפנס עם תנועה לא זהירה.

ב-16:00 התייאשתי ולקחתי את האופניים לחנות, שאמורה להחזיר לי אותם הבוקר.

1. לפני חודש פירסמו בארנס נ’ נובלס את סיכום חצי שנת 2019 במדע בדיוני ופנטזיה שלהם.

האתר הזה התעלם מהם בגסות רוח. בתור פיצוי אני מאתגר את עצמי: לקרוא 5 ספרים מהרשימה עד סוף השנה. הנה הניחוש שלי לגבי איזה ספרים אקרא.

איזה ספרים מ-2019 אתם מאתגרים עצמכם לקרוא עד סוף השנה?

– Magic for Liars מאת שרה גאיילי: סיפורן של שתי אחיות, האחת בלשית פרטית, השניה סטודנטית באקדמיה לקסם. אז מתרחש רצח באקדמיה, וכולם מבטיחים שמתפתח סיפור בלשי מעולה.

זה ספר עם המון באז שהאהדה עליו חורגת מגבולות הז’אנר, והוא נבחר גם לרשימות ספרים כלליות.

– Black Leopard, Red Wolf מאת מרלון ג’ונס: יש שתי סיבות טובות לקרוא את זה. האחת היא שמרלון ג’ונס הג’מייקני הוא זוכה פרס בוקר היוקרתי, אז כותב רע הוא לא. השניה היא שהכתירו את הספר בתור “משחקי הכס האפריקאיים”, אז סופרלטיב רע זה לא.

זה כמובן ספר ראשון מתוך טרילוגיה. אם נאמין להשוואה למשחקי הכס, הספר הבא יצא עוד 15-20 שנה ככה.

– The City in the Middle of the Night מאת צ’רלי ג’יין אנדרס: בגלל שכל כך כל כך אהבתי את All the birds in the sky [ביקורת], ובגלל שזה הספר הראשון שאנדרס מוציאה מאז.

– A Memory Called Empire מאת ארקדי מרטין: שילוב של אופרת חלל וסיפור בלשי, שניים מהז’אנרים האהובים עלי.

אגב, רציתי להוסיף לפחות עוד ספר מד”ב אחד לחמישיה. אבל כל מה שיש שם הוא או פנטזיה במסווה מד”ב, או – יותר גרוע – ספרי מד”ב עם תקציר שנראה כמו פרודיה לתיאור של סטארטאפ עדכני לבינה מלאכותית.

איפה מוצאים מד”ב אמיתי חדש כיום? עם מחשבות מקוריות על טכנולוגיה והשלכותיה?

– The Ruin of Kings מאת ג’ן ליונס: ספר התבגרות פנטזיה. אוקי, זה נשמע תיאור יבש ואני לא יודע הרבה יותר מכך על העלילה. אני כן יודע שזה אחד מהספרים עם הכי הרבה באז השנה, וגם היחיד מהחמישיה שכבר נמצא על הקורא האלקטרוני שלי.

2. מפגינים בהונג קונג מסנוורים שוטרים עם לייזרים דרך מסך גז דמעות בסצינה שכאילו יצאה מסרט מדע בדיוני.

These lasers Hong Kong protesters are pointing at riot police through billowing tear gas, it's like something out of a sci-fi movie. #AntiELAB pic.twitter.com/noTllDuc09

— Alejandro Alvarez (@aletweetsnews) July 28, 2019

3. רשימת קריאה: 25 כתבות העיתונות הטובות ביותר אי פעם.

4. רשימת קריאה נוספת, והפעם אחת ארוכה מאד: המלצות קריאה של רומנים לחובבי מתמטיקה. כלומר, סיפורים דמיוניים, לא ספרי לימוד.

5. סרט אנימציה נהדר שמבוסס על פואמה בת 150 שנה. הנושא נשמע משעמם: יחסי אב ובן מתוארים דרך אמנות אריזת המזוודה. אבל הביצוע, אוי הביצוע. שלמוש.

6. מאגר המידע של רשות המיסים הבולגרית נפרץ, והמידע של חמישה מליון תושבים – מתוך שבעה – הודלף לרשת. עוד הרבה פשעים עתידיים יבוצעו בעזרת המידע הזה.

הסיפור הזה דווח בהרבה מקומות, ולאף אחד מהם לא היה משהו חכם לאמר עליו מלבד להביע זעזוע. היות והבעת זעזוע פומבי היא לא מחווה בעל ערך – אני יודע שזה נשמע מוזר למשתמש המדיות החברתיות ב-2019 – החלטתי לנצל את האירוע כדי להיזכר באירועים דומים בישראל, ואולי אפילו קצת אופטימיות מקומית.

ב-1994 עצרה המשטרה לראשונה אדם בחשד שהפיץ מידע חסוי מפנקס הבוחרים על אזרחי מדינת ישראל. מאז המשיכו הדלפות מאגרי נתונים, תחת שמות כמו ‘מרשם’, ‘רישומון’, ‘חיפושון’ או ‘פנקס בוחרים’. המצב היה כה חמור עד שלקראת הבחירות ב-2003, החליטה ועדת הבחירות המרכזית לא להשיק שירות אלקטרוני לבדיקת פרטי ההצבעה, מחשש לדליפת המידע לרשת.

על כל זה סיפר גל מור ב-2002 בכתבה נהדרת שאפשר לבסס עליה עבודת גמר בפקולטה להיסטוריה.

אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה ב-2006.

ב-2006 הודלף לרשת מאגר המידע אגרון. הוא הכיל נתונים ממרשם האוכלוסין הישראלי על כל אזרחי ותושבי ישראל (אז). בעוד שהתוכנות הקודמות הופצו לאט ובזהירות, אגרון ניצל את האינטרנט של 2006 – זאת השנה בה פייסבוק פרצה לתודעה – כדי להתפשט כמו אש בשדה קוצים.

מספיק שאספר איך גיליתי על אגרון בעצמי, כדי להסביר את גודל התופעה. זה לא קרה דרך אחד החברים הסופר-גיקים שלי שעוסקים באבטחת מידע, אלא דרך קרוב משפחה. איש שאוהב מחשבים, אבל לא מבין בהם יותר מדי.

ביקרנו אותו ב-2006, והוא בנונשלנטיות שכזאת הראה לי תוכנה חדשה שקיבל: אגרון. הוא הקיש שם את הפרטים של אנשי המשפחה שלנו, וקיבל את כל המידע האפשרי עליהם. זה לא היה בקטע של זדון, אלא בקטע של “היי, תראה איזה דברים מגניבים אפשר לעשות עם המחשב כיום!”.

ב-2009 החלה חקירה לגבי ההדלפה של אגרון, וב-2012 הוגש כתב אישום נגד שישה נאשמים. רובם הורשעו במאסר על תנאי ופרס כספי, כי חלקם בפרשה היו דברים קטנים, כמו כתיבת ממשק למאגר המידע. שניים מהם קיבלו עונשים של בין שנה לשנה וחצי.

מה שהכי מדהים זה מה שקרה מאז. עד כמה שאני יודע, לא הודלפו מאגרי מידע ישראליים לרשת מאז 2006. מישהו פה רוצה לתקן אותי?

בזמן הזה הודלפו מאגרי מידע של המון מדינות בעולם. בולגריה הרגע, טורקיה, ארה”ב, רוסיה לפני שבוע.

הציבור מצפה כיום לקבל שירותים דיגיטליים מהרשויות, ובמצב הטכנולוגי של ימינו, אין אפשרות לספק את זה בלי חשש לדליפת מאגרי מידע. ישראל משתפרת בנידון, מן הסתם בגלל שאנחנו עם קטן בו קשה להדליף בלי לגלות את מקור המידע, וכי אנחנו מצויידים במומחי אבטחת מידע בכמות לא פרופורציונלית לגודל האוכלוסיה.

מתישהו יודלף מאגר מידע ישראלי – זה מסוג הפשעים שאי אפשר להימנע מהם. אבל עד אז אני יכול לפחות להיות אופטימי מהשיפור.

7. הוכרזו המועמדים לפרס הפנטזיה העולמי. כמה מהספרים היותר מוצלחים ומקוריים שקראתי בשנים האחרונות יצאו מרשימות המועמדים שם, כך שאני בהחלט שם אליהם לב.

בין המועמדים: The Poppy War [ביקורת] שמאד אהבתי, Trail of Lightning שמועמד להוגו ואקרא אותו בשבועות הקרובים, Witchcraft שהיה מועמד גם לפרס הנבולה – ועוד שני ספרים שלא שמעתי עליהם.

זקני הבלוג זוכרים תקופה בה שאפתי לבקר כל פאב בתל אביב.

אחרי זה עברתי לברלין, והבנתי שני דברים. האחד הוא שבברלין זה לא אפשרי, יש יותר מדי פאבים. השני הוא שאין בזה טעם.

כי תראו, מה המטרה בערב מוצלח? לשתות משהו טעים? אווירה נעימה, לפגוש אנשים חדשים? אולי גם אוכל טוב. אם אני כבר מכיר פאב או שניים שמספקים את זה, למה לחפש אחרים? הרי כל פאב דומה לפאב אחר שכבר ראיתי. אם יש בו משהו חדש, זה בדרך כלל גימיק או “קישוט”. משהו שלא מוסיף למהות.

מדי פעם יש מישהו באמת עושה משהו חדש. נגיד הביר שופ בתל אביב, האימפרייאל שהביאו את מהפיכת הקוקטיילים, בני’ס בכפר סבא או קן הקוקיה ביפו. אבל אם זה קורה, אני כבר אשמע עליו איכשהו.

הסיבה שאשמע עליו איכשהו היא עכברוש העיר. חבר ובעל בלוג לפאבים באיזור המרכז. כבר 11 שנה מכתת העכברוש רגליו בפאבים של תל אביב, ומבקר אותם אחד אחד בבלוג שלו. רשימות הפאבים המומלצים שלו נהדרות (צריך כאלה חדשות!). האיש בקיא בסצינה.

אתמול הכריז העכברוש שהוא יתחיל לארגן סבבי פאבים באיזור שוק לוינסקי פלורנטין. הזדמנות טובה לכל מי שרוצה לדעת מה טוב באיזור, ועל הדרך גם לשתות כמה בירות בחברותא. יש גם לינק ישיר לאירוע.

1. שמעתם על BrainGate? זאת חברה לממשקי מוח-מחשב. משתמשים בה בעיקר פגועי גפיים, שמשתילים להם מערך אלקטרודות פצפון בתוך הגולגולת. ככה הם יכולים לשלוט בגפיים רובוטיות בעזרת המחשבה.

למה הטכנולוגיה הזאת לא זמינה לאנשים בריאים? אלף, כי לא קל להשתיל אלקטרודה בתוך המוח. בית, יש חשש לנזק לטווח הארוך: המוח זז בתוך הגולגולת והאלקטרודה לא. גימל? האיכות, נדמה לי, לא משהו, אז לא יודע כמה זה שווה את המאמץ.

לפני שבוע חשף אילון מאסק את החברה המסתורית האחרונה שלו: Neuralink. היא אמורה לחולל מהפיכה בתחום הזה, ולהביא אותו לאדם הפשוט.

ההמצאה של נוירולינק מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא אלקטרודות גמישות ודקיקות, אפילו יותר דקיקות משערות אנושיות. זה אומר שאפשר להשתיל אותן בלי לחתוך את הקרקפת, אלא בעזרת לייזר פשוט. גמישות השערות אמורה להגן על המוח מפני נזק לטווח הארוך.

החלק השני הוא מכונה להשתלת השערות האלה. היא נראית כמו “משהו בין מיקרוסקופ למכונת תפירה”, ויכולה להשתיל 6 חוטי אלקטרודות בדקה.

כדי להשתמש בטכנולוגיה, תצטרכו לחבוש קולטן קטן על האוזן. הוא יקבל את המידע מהאלקטרודות בתוך הקרקפת, וישדר אותן למכשירים בסביבה.

לא בטוח אם ומתי הטכנולוגיה תתממש. כרגע החברה בשלב ניסויים על עכברים. אבל אם זה יקרה, המונח Ambient Computing עליו דיברנו בסוף שנה שעברה, יקבל משמעות חדשה.

2. מה אפשר לעשות עם מציאות מדומה וסרטים מצוירים? ראיון עם יוצרי Gymnasia, שמתמחים ב-VR באנימצית פלסטלינה.

3. כנס SIGGRAPH 2019  שובר שיאים בהיצע סרטי המציאות המדומה שלו. הנה הפרסומת שמשלבת את כל הסרטים הללו.

4. ב-26 באוקטובר נערך כנס XR (מציאות מדומה ומועצמת) של קוד פתוח באמסטרדם. ממש ממש בא לי להשתתף בו אבל ממש ממש ממש אין לי תירוץ טוב לזה.

5. מסתבר שיש כרטיסי ביקור במציאות מדומה. זה טוב למשהו מלבד הגימיק?

6. מסתבר גם שרחפנים על להביורים זה דבר אמיתי. לא, אני לא יודע מה לעשות עם אחד כזה, אבל כן, אני ממש רוצה את זה.

7. ניגון,סרט מד”ב עתידני ביידיש, עלה לרשת. פרטים מלאים יש פה.

8. יום שישי, ה-2 לאוגוסט: הטייפ־ג’אם הישראלי הראשון – אירוע האקתון לעיצוב פונטים. אני מת על הרעיון והקונספט.