יומיות 14.10.2019: גל טלפונים בלי גוגל ובלי אנדרואיד יוצא לשוק

פוסט ליושבים בסוכה.

1. בסוף בספטמבר הושק הסמארטפון Librem 5. באותו הזמן הודיעה יצרנית Pinephone, סמארטפון אחר, שהוא גם יושק אוטוטו.

נשאלות השאלות, מה זה השמות המוזרים האלה, ולמה לכל הרוחות איכפת לכם מזה?

אז ככה: בקרב קהילות מסוימות יש חוסר רצון קל, שהודגם גם בבלוג זה לאורך השנים, לגבי טלפונים מסוג אנדרואיד. טלפוני אנדרואיד מגיעים עם מערכת הפעלה של היצרן, ומתבססים על שירותי גוגל.

אם זה מתאים לכם, אלו (יחסית) אחלה טלפונים. אם זה לא מתאים לכם, קשה מאד להחליף את הבחירות הללו.

יש קהילה, די גדולה, של אנשים שלא מתאים להם. אם מטעמי פרטיות או אם בגלל שהם אוהבים לשחק עם התוכנה והחומרה של המכשירים שלהם. עד עכשיו האנשים הללו נאלצו לעשות שמיניות באוויר כדי להתקין מערכות הפעלה אלטרנטיביות על הסלולרי שלהם.

אבל עכשיו מגיעים Librem 5 ו-Pinephone. הם מכשירים פתוחים עם מערכות הפעלה פתוחות ופרטיות שאמורות לתת מענה נוח לבעיה.

איזו מערכות הפעלה יהיו על הסלולרים הללו במקום אנדרואיד? הליברם5 מגיע עם PureOS, אבל אפשר יהיה להתקין עליו גם UBports, Plasma או PostmarketOS. ה-Pinephone יתמוך ב-Ubuntu, Sailfish, Maemo ו-LuneOS, למרות שכנראה שתוכלו להתקין עליו גם גרסאות חופשיות יותר של אנדרואיד, כמו LineageOS.

אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, אז אל דאגה. הם לא אומרים כמעט לאף אחד בעולם.

הרבה תקווה והתלהבות נתלים כיום בטלפונים הללו. כי המצב כיום הוא שאפילו הרבה מה-cypherpunks הפראנואידים והמרדנים ביותר משתמשים באנדרואיד וגוגל, פשוט כי כל כך קשה לחיות ולתקשר כיום בלי זה.

גם ליברם5 וגם Pinephone התחילו מתוך קהילת הקוד הפתוח. הרעיון של Pinephone נהגה על בירה בכנס Fosdem 2017, והוכרז ב-Fosdem 2019. יש פה שתי חברות עם כוונות טובות לפחות.

יש גם הרבה ספקות בנושא. לא כל מי שיש לו כוונות טובות יכול לפתח מוצר טוב. איך יתמודדו המוצרים והמשתמשים עם מיעוט האפליקציות? הרי מי יקנה כיום סלולרי שלא תומך בטלגרם, וואטסאפ או סיגנל?

ה-Pinephone יעלה בערך 150 דולר. יחד איתו יושק בעתיד גם שעון חכם Pinewatch, שיעלה 25 דולר נוספים. מה שאומר שיש מצב שאנסה אותם במהלך 2020.

אבל קודם אני מחכה שיתחילו לזרום ביקורות משתמשים לרשת.

בונוס לחובבי אנדרואיד: הטלפון /e/, שהוא אנדרואיד בלי גוגל, גם יצא לאור עכשיו.

2. הקוביות הכי מוזרות שראיתם אי פעם. יש עוד בלינק.

קוביות מוזרות

3. פרסי נובל הוענקו השבוע, ובין השאר זכו בהם כימיאיים (על פיתוח סוללות הלית’יום-יון), ביולוגים (על גילוי איך תאים מעבדים חמצן) ופיזיקה (על מחקר בתחום האסטרופיזיקה).

באותו הזמן גם הוענקו פרסי האיג-נובל: סוג של פרודיה טובת-לב ומודעת לעצמה על פרס הנובל.

באיג-נובל זכה, למשל, מחקר שמגלה איך אכילת פיצה מגינה בפני סרטן, או מכונה שמחליפה חיתולים לתינוק.

אפשר לקרוא על הזוכים. אפשר גם לצפות בטקס. אלו אולי השעתיים הכי מטורללות שהמדע יכול להציע, כולל רגע נהדר בו הזוכים בפרס הפיזיקה עומדים על הבמה בתחפושת של סנאי ענק ואיש רובוט.

4. בעניין רב אני עוקב אחר התפתחות מגיפת הבננות העולם.

למי שלא יודע: בננה היא פרי עם מטען גנטי מאד אחיד. זה אומר שאם חיידק כלשהו מתביית על זן מסוים של בננה, אין לזן הזה איך להתמודד איתו. אז בעוד שבני אדם יכולים להתמודד עם מגיפות, כי יש לנו מטען גנטי מספיק מגוון כדי שתמיד יהיו האנשים שעמידים בפני החיידק, לבננות קצת יותר קשה.

כדי להוסיף חטא על פשע, 99% אחוז מהבננות שנצרכות בעולם הן מאותו הזן. עד שנות החמישים זה היה זן גרוס מישל. אבל אז פגעה מגיפה בגרוס מישל, הוא נכחד כמעט לגמרי, והעולם – במקום לעבור למגוון זנים כדי להגביר עמידות – עבר כולו לזן קבנדיש.

משנות התשעים תוקפת מגיפה את זן הקבנדיש. היא הולכת ומתפשטת, ועכשיו הגיע גם לאמריקה. הבנתי שלישראל, שמאד מתבודדת, המגיפה טרם הגיעה.

אבל אלו לא שנות החמישים, והמדע שלנו קצת יותר מתקדם היום. במקום להחליף סוג בננה, מנסים החוקרים להילחם במגיפה. חוקרים באוסטרליה החלו להכניס גנים מבננות בר לתוך הקבנדיש, ועכשיו זה בתהליכי בדיקה.

אבל הנסיון הכי מעניין הוא גם הטרנד הכי מודרני: להילחם במגיפה בעזרת CRISPR. בנייצ’ר יש כתבה מקיפה על הנושא.

5. צרפת רוצה להקים תוכנית חובה לסריקת כל פרצופי האזרחים בטכנולוגית זיהוי פנים אוטומטית.

6. המשחקים החדשים שנכנסו להיכל התהילה של משחקי המחשב: סוליטייר, מורטל קומבט (יש!), סופר מריו קארט ו-Colossal Cave Adventure.

את השלושה הראשונים לא צריך להציג. האחרון הוא משחק הרפתקאות טקסטואלי היסטורי מ-1976. אל תרגישו רע אם לא שיחקתם בו, אתם בטח לא מכירים אף אחד ששיחק בו.

7. הוכרזו הזוכים בתחרות Js13kGames: תחרות כתיבת משחקי רשת שגודל המשחק לא עולה של 13k! המשחקים שעשו שם מופלאים.

על זה אומרים: ,תנו לאדם חופש ליצור כרצונו, והוא יעמוד מול העולם חסר אונים. אבל תנו לו גבולות מסגרת עדינים, והוא ימלא אותם בשלל היצירתיות האנושית המופלאה.

8. אחרי פרס קמפבל, פרס ג’יימס טיפרי גם שינה את שמו. הוא נקרא עכשיו Otherwise Award, ואהוד מימון כבר הציע לתרגם אותו בתור פרס האחר\ת וחטף איומים קשים ממני.

כראוי לנושא שמות פרסי מדב”פ, שאיכשהו הפכו לדבר הכי רגיש בייקום, ההודעה של וועדת הפרס נכתבה בעדינות אין קץ, כולל התחלה בשתי פסקאות של התנצלות, ואז עוד כמה התנצלוית שזורות באמצע.

אבל האמת היא שסיפורי פרס קמפבל ופרס טיפרי שונים לגמרי. קמפבל הואשם בהיותו “fucking פשיסט”, בגלל נושאי מגדר וגזע, בעוד שטיפרי הוא שם העט של אשה, אליס שלדון, שפעלה לקידום קולות “אחרים” במד”ב. בעיקר נשים, אבל גם מיעוטים.

השערוריה היא לגבי סיום חייה של שלדון. היא ירתה בבעלה (בן 84 וחולה) ולאחר מכן התאבדה. בזמנו הסיפור תואר כהמתת חסד והתאבדות כולל בעיות נפשיות, אבל לאחרונה צצו דעות שאפשר לפרשן את הסיפור גם בתור מטפל בנכה שהורג אותו.

אני לא מת, בלשון המעטה, על הטרנד בו “העם” פותח ושופט מחדש תיקים בני 30-50 שנה. אבל זה חלק ממשהו גדול יותר לדעתי: האינטרנט הביאה לצמיחה חסרת תקדים של ז’אנר ה-True Crime, ואלו התוצאות שלו.

אז כמה מילים על דעותי על חוק ההתיישנות, ועל למה זה נחמד לעשות חקירת אינטרנט על מקרי פשע בני כמה עשרות שנים, אבל מסוכן לפעול על פי זה.

יש כמה סיבות ללמה יש חוק התיישנות. סיבה אחת היא שחקירה נעשית בעזרת עדויות, עדויות מתיישנות עם הזמן וקשה לבדוק אותן, כך שכמעט בלתי אפשרי לעשות חקירה הוגנת בפרספקטיבה של 30 שנה.

סיבה אחרת, שכמובן לא רלוונטית פה, היא שאם עברו 30 שנה, אז האדם שביצע את הפשע אולי היה מתועב אז, אבל כיום הוא אדם אחר לגמרי, ולא בטוח שצריך להעניש אותו.

סיבה הפוכה, שמאד רלוונטית פה, היא “כוונה”. אני מת על הסתכלות החוק על כוונות. זה אומר שאי אפשר לשפוט מקרה רק על פי התוצאה, אלא גם צריך לנסות להסתכל לנפש האדם ולהבין מה הוא התכוון לעשות. זה פחות או יותר לב העניין פה: ברור מה שלדון עשתה, לא ברור *למה* היא עשתה את זה.

קשה מאד לשפוט כוונה של אדם. לפעמים לאדם עצמו קשה לשפוט את הכוונה של עצמו. קשה לשפוט את זה יום לאחר מעשה, כשעדויות כל הסובבים עוד טריות. בלתי אפשרי לשפוט את זה 30 שנה לאחר המעשה, כשהאדם כבר לא קיים וכל מי שהכיר אותו לכלך את זכרונות הכוונה שלו עם שלל פרשנויות אחרות.

אני לא מתיימר לשפוט את מקרה אליס שלדון, יכול להיות שהפרשנות המחמירה צודקת. אני כן מבין למה קשה לאנשים לקבל פרס על שם מישהי שסיימה את חייה ככה. אבל אני כן חושב שזה טעות לפתוח ולשפוט תיקים מחדש 30 שנה אחרי.

פורסם בקטגוריה יומיות | 6 תגובות

סיכום אירועי סין, הונג-קונג וצנזורה אמריקאית לשבוע החולף

[פוסט פוליטי. פוליטיקה היא עניין מורכב ולכל אירוע יש כמה נקודות השקפה. נא לקחת זאת בחשבון בעת קריאת הפוסט]

כמה אנשים הצליחו לעקוב אחרי מהלכי השבוע בין סין, הונג קונג וחברות אמריקאיות?

סאות' פארק

המוקד הוא הפגנות בהונג קונג נגד הממשלה הסינית.

ההפגנות החלו בתור מחאה על נגיסה בזכויות השיפוטיות של הונג קונג. התכנון לשינוי המשפטי נדחה בעקבות המחאה, אבל הגפרור כבר הוצת. המחאה הפכה למחאה רבתי נגד השלטון הסיני בהונג קונג.

סאות’פארק וה-NBA
נתחיל דווקא בחיובי. סאות’פארק העלו את פרק 299 שלועג לסין בצורה הכי סאות’פארקית שיש: בוטה, ישירה ולא-מתנצלת. סין נתקפה בנוגע למחנות העבודה בכפייה והצנזורה החמורה. חברות אמריקאיות נתקפו על שיתוף הפעולה עם הצנזורה כדי להנות מהכסף הסיני.

כתוצאה, הפרק וסאות’פארק נחסמו בסין. התוכנית הוצאה מחוץ לחוק במדינה.

זמן קצר לאחר מכן, בלי קשר לסאות’פארק, צייץ דריל מורי, המנהל המקצועי של יוסטון רוקטס מה-NBA, את הציוץ הבא:

דריל מורי מצייץ חופש להונג קונג

מפה התחילה שרשרת טירוף. הציוץ גונה ע”י שגריר סין ביוסטון. ארגון הכדורסל הסיני הודיע שהוא חותך את כל הקשרים עם יוסטון, וערוץ הטלוויזיה הלאומי הסיני השהה את שידורי ה-NBA בסין.

בתגובה, מורי גונה ע”י יוסטון והשמועות אמרו שהם שוקלים לפטר אותו. ג’יימס הארדן, כוכב הקבוצה התנצל בפני האוהדים הסיניים ובעלי הקבוצה הבהיר שהרוקטס הם לא ארגון פוליטי ומורי לא מדבר בשמם. מורי עצמו מחק את הציוץ, אבל כתב שני ציוצים עוקבים שהיו הבהרה שאלו דעות אישיות שלו, אבל לא התנצלות.

מה לגבי הליגה עצמה?  ה-NBA הוציאה הודעה ראשונה, עדינה מאד, ש”ההערה לא מייצגת את היוסטון רוקטס או ה-NBA”.  לאחר מכן אדם סילבר, הקומישינר (מנהל) של הליגה הבהיר בצורה יותר חזקה שהם תומכים בזכותם של אנשי הליגה להביע את דעתם בצורה חופשית.

בינתיים בסאות’פרק חגגו את כל הסיפור. התוכנית פירסמה “התנצלות” בפני סין. התנצלות שכולה לעג אחד גדול לסין ול-NBA.

הפרק הבא של סאות’ פארק, פרק ה-300, כלל את המשפט “Fuck the Chinese government”. הפרק של התוכנית על סין שודר ברחובות הונג קונג בתור מחאה על הממשלה.

על פניו נראה שהליגה והקבוצות נהגו כראוי. עובד הארגון הביע דעה פוליטית אישית, והארגון דאג להדגיש שאין לו קשר לעניין, כי הוא לא ארגון פוליטי.

הבעיה היא שה-NBA הוא ארגון מאד פוליטי. מאד. הוא מתגאה בליברליזם שלו, בעובדה שהשחקנים מביעים דעות חופשיות נגד גזענות. מאמנים ושחקנים מתבטאים תכופות נגד טראמפ, וכבר כמה שנים שהאלופה לא מסכימה להגיע לבית הלבן להיפגש עם הנשיא.

אבל דעות נגד גזענות וטראמפ הן דעות שמאד משתלם להביע ב-2019. הן פונות לליבם של אוהדי הליגה ותֹורמות לתדמית שלה. לעומת זאת, דעות נגד ממשלת סין מסוכנות. הרבה כסף מגיע מהמדינה הזאת, והדעה הלא נכונה יכולה לעלות לליגה במליארדים.

זה גרם לכך שאנשי ה-NBA מילאו פיותיהם מים. סטיב קר, מאמן הגולדן סטייט ווריירס, סירב להגיב על הנושא כי לסין יש היסטוריה רחבה שאנחנו לא מכירים. סטפן קארי, כוכב הקבוצה, הודה שהם היו מאד דעתניים בקשר לשלל נושאים פוליטיים, אבל בקשר לסין זה עניין אחר, כי יש “הרבה היסטוריה מעורבת”.

הגישה הזאת זכתה ללעג מטארמפ, שקרא להם פחדנים שהם תוקפים מטרה קלה כמוהו, אבל מתנהגים כמו ילדים מפוחדים אם שואלים אותם על סין.

המנטרה של “אי אפשר להגיב על סין, כי אנחנו לא מכירים את ההיסטוריה הסינית” הגיע ממכתב פתוח שכתב הבעלים הסיני של קבוצה אחרת ב-NBA: ג’ו צאי מהברוקלין נטס.

צאי טען שהנושא של חלוקת סין לא נתון לדיון בקרב 1.4 מליארד הסינים, ושבעקבות ההיסטוריה הארוכה של המדינה – הוא פורש אותן במכתב – הם פיתחו אפס סובלנות להתערבות של גורמים מבחוץ.

יש כמה בעיות עם המכתב הזה. האחת והברורה היא שבמדינה טוטאליטרית, אי אפשר לדעת מה חושבים 1.4 מליארד התושבים, שמעולם לא ניתנה להם הזדמנות להביע דעה. מעבר לכך, גם די ברור שהמשפט שגוי, כי לפחות חלק מ-1.4 מליארד התושבים הם אלו החיים בהונג קונג, ודי ברור שהם לא מסכימים עם האמירה שלו.

מעבר לכך, אנשים כמו דריל מורי לא בדיוק תומכים בחלוקת סין, אלא יותר מתנגדים למשטר הנוכחי שלה.

ההישג הגדול של סין בשבוע הנוכחי, היה משולש.

הראשון הוא יכולת לגרום להונג-קונגים והטיוואניים להיראות כמו לא-סינים, ותמיכה בהם כתמיכה בכיבוש סין ע”י זרים. אבל בו בזמן לטעון שהם סינים ולדרוש שהם יהיו חלק מהממשלה הקומוניסטית בתור סינים.

ההישג השני הוא לתבוע אמונה שחייבים להכיר את ההיסטוריה הארוכה של סין כדי להביע דעה נגד המשטר הנוכחי שם.

ההישג השלישי? לקבע את הסינים בתור אנשים מאד רגישים, שחייבים ללכת על קצות האצבעות על ידם כי “ככה זה תרבותית”.

בליזארד והונג קונג
הסיפור השני של השבוע הרבה יותר קצר ופשוט. אתם יכולים לראות את הטריגר שלו פה, אפילו בלי להבין סינית:

הנה מה שקרה שם. שחקן משחקי המחשב המקצועי, Blitzchung, הגיע לראיון פוסט-משחק כשהוא לובש מסיכה על הפנים. המסיכות הללו הוצאו כרגע מחוץ לחוק בהונג קונג, כי הן מקשות על המשטרה לזהות את המפגינים.

המראיינים, אם הבנתי נכון, אומרים לשחקן, “נו, תגיד את מה שיש לך לאמר”, ואז הוא מוריד את המסיכה, אומר משהו ברוח “חופש להונג קונג” בזמן שהשדרים (שנראים כמו נערים צעירים) מסתירים את פניהם. הראיון מסתיים ישר אחרי זה כשכולם ברוח גיחוך כזאת.

זמן קצר אחרי זה הם כבר לא גיחכו. בליזארד, החברה האמריקאית שיצרה את המשחק, השעתה את השדרים מעבודתם. מ-Blitzchung, השחקן, הם לקחו את כספי הזכיה שלו והשעו אותו מהתחרות למשך שנה. התואנה? ניצול אסור של הבמה שלהם לפרופוגנדה פוליטית.

הקהל המערבי לא אהב את זה. לא אהב את זה בכלל. אנשים החלו למחוק את חשבונות בליזארד שלהם בהמוניהם, כשבאיזשהו שלב החברה לא עמדה בעומס המחיקות ואנשים כבר לא הצליחו למחוק.

ערוץ החברה ברדיט נסגר זמנית לתגובות – אבל נפתח מהר שוב עם התנצלות של המנהלים (שלא קשורים לבליזארד עצמה) שטענו שמנהל סורר סגר את זה על דעת עצמו ואז נעלם.

החברה עצמה הוסיפה עץ למדורה כשפירסמה התנצלות – לסין. בהתנצלות הם כתבו שהם ימשיכו להגן על “הכבוד של המדינה שלנו”.

בעוד שלושה שבועות יתקיים כנס בליזארד השנתי, והאוהדים כבר מכינים שלל דרכי מחאה והפגנה. אני עז אם הוא יעבור בלי לפחות שלוש תקריות דיפלומטיות חמורות.

אפל והונג קונג
גם אפל הצטרפה לחגיגה, עם שני מעשה כפול. הראשון הוא הורדת האייקון של דגל טאיוואן מחנות אפל בהונג קונג. שזה עוד ניחא.

זמן קצר לאחר מכן, הסירה אפל מהמכשירים שלה אפליקציה שעזרה למפגינים לאתר את מקומות המשטרה בהונג קונג ולהתחמק מהם. טים קוק, מנכ”ל אפל, הגן על ההחלטה בטענה שהאפליקציה עזרה לאנשים לאתר ולפגוע בשוטרים.

למרות הקוריוזים הנחמדים של סיפורי ה-NBA ובליזרד, הם יותר משקפים ביקורת פנים אמריקאית מאשר משהו בעל משמעות אמיתית לסין. בהחלטה של אפל יש דווקא משמעות מהותית למפגינים בהונג קונג.

אם כי קשה לדעת כמה מהם באמת השתמשו באפליקציה, וכמה ההורדה של תגרום נזק.

סיכום
מדי פעם אני פוגש אנשים שמסבירים לי שבגלל שלא הייתי בסין – למרות שדווקא כן הייתי שם – אני לא יכול להבין את הלך הרוח המדינה. זה בדרך כלל נובע מכך שבביקור שלהם הם דיברו עם עשרה אנשים אחרים מעשרת האנשים שאני דיברתי איתם בביקור שלי.

סין מדינה גדולה. והיא מדברת סינית. הסיכוי של מישהו שחי מחוץ למדינה להבין את משמעות הצנזורה שם, הפרת זכויות האדם, המעקב אחרי האזרחים או חומרת ההפגנות בהונג קונג בכללי — אפסית. אני חושב שזה נכון אפילו לזרים שחיים בתוך המדינה (אני מכיר כאלה), ואפילו לסינים עצמם (אני מכיר גם כאלה). קשה לגלות את האמת בין 1.4 מליארד תושבים עם ממשלה שאובססיבית לצנזורה.

בשנים האחרונות, כמו שאפשר לראות בקלות בבלוג הזה, נכנסתי חזק לקטע של פרטיות. אז אני לא יכול לתמוך בשלטון הסיני כי הוא מניף הדגל של מעקב אחר אזרחים ומדינת משטרה בעולם.

אני כן יכול לקבל ששיטה דמוקרטית לא מתאימה לכל תרבות או מנטאליות. זאת טענה נוספת בקשר לסין. אבל אם השיטה הנוכחית כל כך אהובה על כל העם, למה צריך לדכא את כל מי שמתנגד לה? ומי יכול לדעת מה רצון העם עם צנזורה ומעקב כזה?

לגבי החברות האמריקאיות. מה שקורה איתן משקף, מצד אחד, את הכוח הכלכלי האדיר שסין הפכה להיות, ומצד שני, את המצב בבית הלבן. כי התפקיד המסורתי של ארצות הברית היה לתמוך בהונג קונגים. לפחות מבחינה הצהרתית. במשך עשרות שנים ארה”ב מיצבה עצמה בתור מי שתתמוך בלוחמי החופש והדמוקרטיה – לפחות על פני השטח.

אבל הנה, יש עכשיו בבית הלבן נשיא שבבירור יותר מתעניין בכסף מאשר בערכים אחרים. המנטאליות הזאת דולפת לארגונים אמריקאיים אחרים, וכך הגענו למצב הנוכחי.

נשאר לראות מה אומת האינטרנט הבינלאומית תעשה בנידון. לה אין אינטרסים כלכליים, והיא לא מפחדת מאף אחד.

פורסם בקטגוריה יומיות | 12 תגובות

יומיות 07.10.2019: פשעי בינה מלאכותית

יומיות קצרות לקראת יום כיפור. גמר חתימה טובה!

סחבק משופע ברמה כזאת שכשכתבתי את הכותרת, לא הצלחתי להיזכר איך אומרים AI בעברית. אז נא לגלות סבלנות לכתיבה הפעם!

1. אחד הנושאים החמים בקרימינולוגיה הוא פיענוח פשעים בעזרת DNA. דיברתי עליו פעמיים ביוני, ומאז נתקלתי בעוד המון התפחויות בתחום. אבל זה לא בלוג קרימונלוגיה, אז לא נתעמק בזה.

מה שכן, הזכרתי אז שבהקדשה לחלק מספרי פנדורין כתוב:

“לזכר המאה התשע-עשרה… שהפשעים בה בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם”

הוספתי שאמנם הפשעים “האמיתיים” הפכו לחסרי חן, הודות לשיטות DNA, אבל למזלנו הרב נוספו לנו הפשעים הדיגיטליים, והם נהפכים לאציליים יותר ויותר משנה לשנה.

ספטמבר הביא לנו את הדוגמא המושלמת לכך. קבלו:

עובר בחברה בריטית קיבל טלפון מהבוס הגרמני שלו. הבוס הורה לו להעביר עכשיו, בהול, 220 אלף פאונד לספק הונגרי שלהם.

“עכשיו?” שאל העובד. “עכשיו עכשיו!” ענה הבוס.

העובד זיהה את קולו של הבוס, את המבטא הגרמני הקל שלו, הדיקציה וצורת הדיבור, ובלי לחשוב פעמיים העביר את הכסף. כי כולנו עושים דברים כאלה בעקבות שיחת טלפון.

האמת יצאה כמה זמן אחרי ההעברה. פושעים השתמשו בתוכנת בינה מלאכותית כדי לחקות את קולו של הבוס, ולתת את ההוראות לעובד. זה משהו שחזו שיקרה בעתיד, אבל לא כל כך מוקדם ומהר.

אם יורשה לי, מילה קטנה לפושעים, במידה והם ישראליים. ראשית, שאפו על טוב הטעם והיצירתיות. שנית, אתם אנשים נתעבים שמקומם בכלא, ולא רצויים בתור קוראים בבלוג זה. תודה ושלום.

עכשיו למיעוט הקוראים שלא מבצעים פשעי ענק: יש לנו בעיה. ככל שה-deep fake (זיוף קול ווידאו בעזרת בינה מלאכותית) ילך וישתכלל, יותר ויותר פשעים יתבצעו בשיטה, עד שהחן יעלם מהם לגמרי.

אנחנו בבלוג נעקוב אחרי זה.

2. רוצים קונסולת משחק רטרו? Lakka עם רסברי פאי זאת כנראה הבחירה הכי טובה שיש.

יש שם אטארי, סגה, נינטנדו ועוד מליון דברים, ועושה רושם שזה עולה כלום כסף.

פרסומת ל-Lakka

יחד עם מסך טוב ושלטים מתאימים נשמע לי כמו משהו שהייתי ממש ממש רוצה אצלי בבית.

3. האם מיקרוסופט היא מדינה, והאם יש להם שר חוץ? כתבה שעוקבת אחרי ראש מחלקת המשפטים של מיקרוסופט.

יש לו 1500 עובדים ב-56 מדינות. בשנה החולפה הוא ביקר ב-22 מדינות ונפגש עם נציגים של 40 מדינות. יש למיקרוסופט מטרות חוץ ברורות וחוקים שהיא מנסה לקדם במדינות שונות.

אני לא יודע אם כל זה יותר מפחיד או יותר מגניב.

4. ..ופייסבוק מתכננת בית משפט עליון לענייני פייסבוק.

למרות שפה השם יותר מפוצץ מהיישום. מדובר “כולה” בגוף בתוך פייסבוק שתוכלו לפנות אליו במקרים של בעיות. נגיד, חסמו לכם את הפרופיל או משהו כזה.

בכל חברה אחרת קוראים לזה “שירות לקוחות”. פייסבוק – וסליחה מכל האנשים שעובדים שם – מתאמצת להיות מעצבנת ברמות על ולכן קוראת לזה “בית משפט עליון”, ומדברת על מערכת ערעורים ושפיטה וכו’.

5. 8 מתוך 10 הערים עם הכי הרבה מצלמות בעולם (כלומר, הכי הרבה מעקב) הן סיניות. משלימות את העשיריה: לונדון, כמצופה, ואטלנטה, שעד עכשיו חשבתי שהיא עיר בלי שום ייחוד.

עוד מפתיע: במקום ה-19 ברשימה, והעשירי בין הערים הלא-סיניות, נמצאת ברלין! ברלין! מעוז החופש והפרטיות.

תל אביב במקום ה-70. הערים הסקנדינביות הן אלו שבהן הכי כדאי לחיות אם לא בא לכם להיות מצולמים בלי הפסקה.

הנה הרשימה המלאה.

6. הקונגרס ה-36 של Chaos Computer Club הוכרז! הוא יתקיים בלייפציג בין ה-27 ל-30 בדצמבר.

זה אירוע ההאקרים ותרבות דיגיטלית מחתרתית הטוב בעולם. נקודה. אם אתם בקטע זאת חוויה שאסור להפסיד. רק תזכרו לקנות כרטיסים ברגע שהמכירה נפתחת, הם אוזלים תוך דקות.

פורסם בקטגוריה יומיות | 5 תגובות

יומיות 04.10.2019: גוגל השיגה עליונות קוונטית, מה הלאה?

שנה טובה באיחור משהו.

1. שמעתם שגוגל השיגה “עליונות קוונטית”, נכון? זה אומר שהמחשב הקוונטי של גוגל ביצע חישוב שכל המחשבים הרגילים בעולם ביחד לא יכולים לבצע, גם אם הם ירוצו אלף שנה בלי הפסקה.

בהתחלה, כמו כולם, הרמתי גבה בפקפוק. כבר היינו בסרט הזה. D-wave העלו טענות דומות לפני כמה שנים, ומומחה החישוב הקוונטי סקוט אהרונסון אמר אז, פחחח, מפתאום, הם לא עשו את זה.

אחרי שסיימתי להרים גבה ולספר לכל העולם שגוגל בטוח מגזימים למטרות יחסי ציבור, הלכתי לקרוא את מה שיש לאהרונסון לאמר על העניין הפעם, ועיני נפערו.

אהרונסון טוען שזאת פריצת דרך. הוא משווה את זה לטיסה של האחים רייט או ל-Fermi Pile שהדגימה את היתכנות פצצת האטום.

אם ננסח אותו במילים פשוטות: אהרונסון טוען שפעם הראשונה בהיסטוריה קיבלנו הוכחה שהקונספט של מחשב קוונטי עובד. עד עכשיו הכל היה תיאוריה. אנשים כמוני פיקפקו אם מחשב קוונטי זה דבר אפשרי במציאות ולא סתם ניסוי מחשבתי בפיזיקה. אבל הנה – זה יתכן. וזה הישג ענק לאנושות. ענק.

מצד שני, יש גם לקחת את ההישג בפרופורציות. יש התיכנות ויש שימושיות, ומחשב קוונטי עדיין לא שימושי, ועדיין יכול להיות שהוא אף פעם לא יהיה שימושי.

נתחיל מהפרטים היבשים. גוגל ביצעו חישוב בעזרת 53 ביטים קוונטיים (Qubit). זה כאילו נשמע המון, אבל זה לא באמת. בשביל לפרוץ קריפטוגרפיה צריך מליוני ביטים קוונטיים, וגם הלא-מתמטיקאיים שבקהל יודעים ש-53 הרבה יותר קטן ממליון.

החישוב שגוגל עשו הוא חישוב לכאורה חסר ערך. יש פירוט טכני בפוסט של אהרונסון, אבל אפילו אני לא טרחתי לעקוב אחריו. בגדול זה משהו סטטיסטי. סליחה על הפשטנות, אבל לא נראה לי שלמישהו פה איכפת יותר מזה.

מה שיותר מעניין זה איך בדקו את התוצאה של המחשב הקוונטי. העקרון אמור להיות שמחשב קוונטי עושה חישובים שלוקחים מליוני שנים למחשב רגיל, אבל את התוצאות של החישוב מחשב רגיל יכול לבדוק הרבה יותר מהר.

מסתבר שהרבה יותר מהר פה זה “(כמעט) כל המחשבים של גוגל פועלים בלי הפסקה במשך חודש כדי לאמת את התוצאה של המחשב הקוונטי”. וזה עוד כשהמחשב הקוונטי השתמש ב-53 Qubit בלבד. אם הם היו משתמשים ב-100 Qubit, הם פשוט לא היו יכולים לבדוק את התוצאות.

אם נחזור שוב לדוגמת האחים רייט. עד האחים רייט אנשים לא האמינו שאפשר לבנות מטוס. אחרי האחים רייט, אנשים עדיין לא השתכנעו שאפשר לבנות מטוס – כי יש הבדל בין פיסת עץ שמתרוממת לגובה 60 מטר למשך דקה לבין כלי תחבורה אווירי – אבל הם כן אמרו ש”טוב, אולי יש מצב שנצליח להמציא מטוסים”.

ע”פ אהרונסון, זה אותו המצב פה. עד ההישג של גוגל היה לגיטימי לאמר ש”אין מצב שנמציא מחשב קוונטי אי פעם”. עכשיו מוקדם מדי להחליף את השלילה בשיכנוע, אבל כבר אפשר להחליף אותה בפקפוק עדין.

כל המידע באייטם הזה לקוח מהפוסט של אהרונסון, שבתכל’ס אני חוזר אחריו כמו תוכי. יש לציין שאנשים אחרים, כמו גיל קלעי, טוענים שזה עדיין לא הוכחה לעליונות קוונטית.

את הויכוח אני אשאיר למומחים. המשמעות מבחינתי היא שפתאום כן יש סיבה להתחיל להתעניין בקריפטוגרפיה קוונטית. יכול להיות שזה עוד יתברר כתחום הכי שימושי בעולם.

… הנה, קריפטוגרפים כבר התחילו עם בדיחות מיחשוב קוונטי נישתיות …

2. Cyberpunk City מאת אוונט צ’וי. לקוח מהפורום ההזוי והמעולה Imaginary City Scapes ברדדיט.

נוף עיר סייברפאנקית

3. לראשונה בהיסטוריה: בינה מלאכותית קיבלה חוזה מחברת תקליטים. עדיין גימיק.

4. רבות דובר בשבועות האחרונים על גרטה טונברי, כאילו היא מרכז הסיפור ולא התחממות גלובלית. אז מבלי להמעיט בערכה של טונברי, שהיא נערה מוכשרת שבגיל 16 יותר מרשימה ממה שאני הייתי בכל גיל עד כה, רציתי להצביע על צד שולי בסיפור שלה.

טונברי מעידה על עצמה שיש לה אספרגר ושהיא על הספקטרום האוטיסטי. גם על ויטליק בוטרין, ממציא את’ריום ומי שנחשב לגאון בלוקצ’יין, משוויצים כל הזמן באספרגר ש(אולי) יש לו.

זה חלק ממיני-תנועה שאני רואה בשנים האחרונות. אנשים מתגאים בכנסים שיש להם אספרגר\אוטיזם. נורמאלי זה התסמונת החדשה.

זה נהפך לכזה טרנד לאנשים חכמים לאחרונה, שכמה אנשים כבר רמזו שאולי גם לי יש אספרגר. אז תודה על המחמאה אבל לול, לא. לצערי נדמה לי שאין לי אספרגר, סתם חוש הומור גרוע.

איך הפכו פתאום התסמונות הללו למקור גאווה? גרטה עצמה מסבירה (בניסוח חופשי מאד שלי) שהתסמונות הללו – ליקויים לכאורה – נותנים כוח לראות את הדברים כמו שהם, שחור ולבן, עובדות, בלי מעמסה רגשית. במקום אחר שמעתי שהתסמונות האלה מאפשרים לאנשים לאמר את האמת, בלי לפחד איך אחרים יגיבו.

במילים אחרות, מדובר בגירסת המדע המודרנית להמלך העירום.

אני מנסה להבין מה גרם לתסמונות הללו לקבל פופולריות דווקא בשנים האחרונות, ויש לי שתי השערות. האחת היא שאנשים עם תסמונות, בזכות קהילות האינטרנט, התחילו להתחבר אחד עם השני ולפתח אתוס.

ההשערה השניה מתחברת למה שכתבתי על פוסט מעבר דה-באזר לפייסבוק:

אנחנו חיים בעידן הרשתות החברתיות, ובני אדם לא נועדו לתקשר כל כך הרבה. זה מביא הרבה לחץ חברתי. מאד מפחיד פתאום לכתוב משהו נגד הזרם, כי רמת התקיפה החברתית שתקבלו בחזרה לא פורפורציונלית. אז מי היחיד שיכול לאמר את האמת, לא משנה עד כמה אחרים יתנגדו אליה? האנשים עם תסמונות כמובן.

מדובר בנושא רגיש, אז אני מדגיש: יש אנשים עם תסמונות, ולפעמים זה נותן להם יתרון (ולפעמים – חסרון). הדיון פה הוא רק על פופולריות התסמונות והנטיה להחזיק בהם בגאווה שנדמה לי שאני מאתר בשנים האחרונות.

5. נסיון נהדר להפוך את Reddit לממשק תלת מימדי עם מציאות מדומה.

אם אתם מעקמים את העף ואומרים “איכס, אי אפשר להשתמש בזה”, תזכרו שזה רק מראה כוונה ויכולת. זה לא מוצר סופי.

6. צריכים מפת פנטזיה לסיפור הבא שלכם? גנרטור מפות הפנטזיה ייצור לכם עולם שרק מחכה שתמציאו בו סיפור!

מפת פנטזיה של ארץ דמיונית

7. One Man MMO הוא פרוייקט של אדם שמנסה ליצור לבדו, במו ידיו, משחק מרובה משתתפים.

פורסם בקטגוריה יומיות | 26 תגובות

מועדון הקריאה מפגש 42: The Crafting of Chess – קיט פלבו

[המפגש ה-42 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

ב-2012 או 2013, תלוי את מי אתם שואלים, ערכו אנשי המגזין הרוסי EKSMO בריינסטורמינג. הנושא? סיפורים שמתרחשים בתוך משחקי מחשב מרובי משתתפים.

להלן המשתתפים:
– וסילי מחננקו – מי שמאוחר יותר נחשב לאחד הסופרים הבולטים בז’אנר,
– עמיתו הסופר אלכס בובל,
– עורך המגזין דמיטרי מלקין.

בסוף הדיון הם בחרו שם לז’אנר: LitRPG, קיצור של Literature Role Playing Game. שם שהצורה בה הוא נכתב מעידה על המקור הרוסי שלו. אם המקור היה אנגלי, ה-RPG היה בא לפני ה-Literature.

המושג LitRPG הומצא אולי ב-2013, אבל הז’אנר היה קיים כבר הרבה קודם. פארק החלומות של לארי ניבן וסטיבן ברנס מ-1981 נחשב לספר הראשון בז’אנר (ספר לא משהו).

סדרת Sword Art Online היפנית החלה ב-2009. היא הפכה ללהיט ענק ביפן, ובעצם ללהיט ה-LitRPG הראשון שפורץ למיינסטרים – לפני ששם הז’אנר היה קיים. ב-2011 יצא שחקן מספר אחת [ביקורת] והפך ללהיט בעולם המערבי – שוב, לפני שלז’אנר היה שם.

ואני? שמעתי על LitRPG בסוף 2018. תיארו לי אותו כה”גירסא הגברית לרומנים על טבעיים (paranormal romances).

אם ברומנים על טבעיים יש סיפורים אירוטיים שבמרכזם אשה, ב-LitRPG הגבר הוא המרכז, והמוטיב המיני החוזר הוא ריבוי נשים. היות וזה לא בדיוק כוס התה שלי, לא סיקרן אותי לקרוא את הז’אנר. תוך יומיים שכחתי את השם.

אבל אז הגיע וורלדקון 2019 בדאבלין, והגעתי בטעות לפאנל LitRPG. הדוברים היו מצחיקים ומסקרנים, ועשו חשק אדיר לקרוא. אני הרי אוהב משחקי מחשב, אוהב לקרוא על משחקי מחשב – ונדמה לי שאני יכול לדלג על חלקי ההרמון הגברי ולהינות מהעלילה.

הפאנל בוורלדקון המליץ על כמה ספרים. סדרת The way of the shaman של ואסילי מחננקו, שהיה בין ממציאי שם הז’אנר. קטרזיס של טרוויס בגוול. אבל ההמלצה הכי חמה הייתה על The Crafting of Chess, הספר בו אנו דנים היום.

The Crafting of Chess יצא בתחילת 2019 ומשום מקום הפך ללהיט בקהילת ה-LitRPG הצומחת. בניגוד למקובל בז’אנר, אין בו גבר עם הרמון – למעשה, הוא נמנע בכוונה מאירוטיקה (עוד על כך אחר כך).

על פי המקובל בז’אנר, הוא מספר סיפור של נער צעיר, שפתאום מוצא שכשרון לכאורה חסר ערך שהוא מחזיק בו – היכולת לשחק שח – הופך למשאב נדיר ומבוקש במשחק מחשב.

יש ל-The Crafting of Chess שתי שורות תחתונות. הראשונה היא שהוא ספר אדיר, אבל עם מעט מאד עומק. מטרתו לתאר בחור צעיר ומוכשר שפורץ דרך יכולות משחק המחשב שלו, וזה מה שהוא עושה. הוא זורק פנימה קצת עתידנות – בעיקר מציאות מדומה – והתוצאה: ספר גילטי פלז’ר אדיר.

השורה התחתונה השנייה היא שהוא ספר בוסרי עם לא מעט חסרונות. בעיקר כל מיני אקדחים שיורים במערכה הראשונה, אבל אז נעלמים בשאר הספר ומשאירים את הקורא מבולבל. או, הכי גרוע, עלילה שנדמה שהסופר ידע איך להתחיל, אבל לא בטוח שידע איך לסיים.

אלמלא החסרונות הללו, The Crafting of Chess היה יכול להפוך לספר צאן וברזל שמעצב את הז’אנר הצעיר הזה שנים קדימה. בגלל החסרונות האלה הוא רק “אחד מספרי ה-litRPG הטובים ביותר שנכתבו עד עכשיו”, תואר שהוא בטח יאבד תוך כמה שנים.

עם זאת, נהניתי ממנו מאד בצורה שרק ילד בשנות ה-30 לחייו יכול להינות מלקרוא ספר מדע בדיוני על משחקי מחשב.

כריכת The crafting of chess

נייט – מהשמות היותר מגניבים שארה”ב סיפקה לעולם – הוא נער בן 15. הוא חי עם סביו, עבריין לשעבר שמסתתר מנושים ושאר אנשים שהוא רימה.

נייט “מתפרנס” ממשחקי שח בפארק השכונתי. הוא משחרר מבוגרים מתנשאים מהכסף בארנקם. מי מצפה שנער בן 15 יביס אותו בשח?

אם נייט היה בישראל הוא היה נשלח לקורס שחמט, הולך לנבחרת שחמט והופך לבובי פישר הבא. אבל נייט לא נולד עם ה-HUZPA הישראלית. לכן הוא חושב שזה שהוא הכי טוב בשכונה, לא אומר שהוא טוב בסקאלה גלובלית.

הבעיה היא שמרמאויות קטנות של שח בשכונה לא מתעשרים. לכן נייט מתחיל לשחק משחק אונליין מרובה משתתפים פופולרי. הוא שוכר זמן במרכז מציאות מדומה מקומית, קורא לדמות שלו Chess, ומתחיל לפתח קריירה במשחק.

משחקי תפקידים מרובי משתתפים אונליין, או בקיצור המקובל שלהם באנגלית, MMORPG, הפכו כיום לכלכלות זעיר-אנפין משל עצמן. ילד בן 18 העביר לי על זה בהתלהבות הרצאה מקיפה לפני שנתיים.

השחקנים במשחק יכול למצוא קמיעות נדירים, לבנות כלי נשק מתוחכמים – ואת כל זה הם יכולים למכור למשתתפים אחרים ולגזור לעצמם קופון נאה.

נייט, שצריך כסף וכמה שיותר מהר, נכנס בדיוק לנישת הסוחר הזה. זאת כבר גישה מעניינת ל-LitRPG. במקום גיבור אקשן שמבלה את רוב הספר בקרבות, יש לנו גיבור שלומד את המכניזם הכלכלי של המשחק ומתחיל לבנות ברנד אונליין משל עצמו.

יכולות השח של נייט מועילות לו במשחק, אבל האמת היא שהן לא המרכז. זה כאילו שהסופר נורא רצה לכתוב ספר על גיבור גאון שח ואיך הוא מנצל את זה בשביל להצטיין במשחקי מחשב, אבל בזמן הכתיבה הוא הבין שזה לא קל, ובסוף יצא לו “סתם” ספר על גיבור גאון שמשחק משחקי מחשב.

הסתם ספר הזה הוא אחלה. הוא מעניק מבט שמרגיש כל כך אמיתי על משחק עתידי במציאות מדומה. זה משהו ש”שחקן מספר אחת” למשל לא עשה. העולם ששחקן מספר אחת תיאר הוא פנטזיה גיקים מוחלטת. העולם של The Crafting of Chess הוא משהו שיכול להתקיים תוך פחות מעשור.

אין אספקט של משחקים וקהילות אונליין שהספר מחמיץ. זה מתחיל מתהליך בחירת הדמות, שמפורטת בצורה כמעט אובססיבית (ואיכשהו מצליחה להיות מעניינת). זה ממשיך בבניית קהילה (כישור שגיקים לומדים דרך האינטרנט כיום), דרך הכאב שזרים באינטרנט מרמים אותך, ועד התאהבות אונליין.

זה פשוט מדהים שאפשר לפתח רגשות למישהו או מישהי אונליין רק על פי האווטאר שהם בחרו לעצמם. אבל אפשר, תאמינו לי, אפשר.

הספר מנצל את זה שהגיבור שלו בן 15 כדי להימנע בכוונה מאירוטיקה. אפילו קהילת המדב”פ הליברלים עד כדי הקצנה עוד לא הגיע למצב של אורגיות נעורים. אני חייב לאמר שזה נורא מרענן.

לפני שנה או שנתיים דיווחתי בבלוג על ראיון עם אורי פינק. שאלו אותו אז למה זבנג היה מלא באירוטיקה בשנות ה-90, אבל הוא נקי כמו סרט של וולט דיסני כיום. הוא ענה שבניינטיז, סקס היה דבר שבני נוער כמעט לא נחשפו אליו. אבל כיום הם נחשפים אליו יותר מדי, זה צורח אליהם מכל פינה ומכל אתר באינטרנט. הוא תמיד מנסה להתאים עצמו לרוח הזמן, ולספק להם את ההפך ממה שכל השאר נותנים.

אז גם לי יש מספיק אירוטיקה בחיים כיום. בטח בספרי מדב”פ, שם מיניות על גווניה השונים היא כמעט הכרח כיום. לכן נחמד לי שפתאום מגיע ספר ומתמקד, בצורה מוצהרת, במשהו אחר לגמרי.

למרות שהוא לא משווק ככה, די ברור ש-The Crafting of Chess מיועד לבני נוער. לא בגלל שאין בו סקס – כבר אמרתי שיצירות לנוער מלאות בסקס כיום – אלא שהוא פשוט, ישיר, הגיבור שלו הוא נער, והוא עוסק במשחקי מחשב – תחום שתמיד יהיה שייך בעיקר לבני נוער (לרוב המבוגרים אין זמן להקדיש למשחקי מחשב מורכבים).

אני יודע שהביקורת הזאת לא הצליחה להעביר כמה נהניתי מ-The Crafting of Chess. אני גם יודע שלא הצלחתי להסביר למה זה כל כך כיף לקרוא ספר על גיבור שמשחק במשחק מחשב.

אבל תאמינו לי, זה כיף גדול. לא מעט כי קיט פלבו כותב נהדר. ואם בא לכם לבחון אם LitRPG זה כוס התה שלכם, The Crafting of Chess הוא טבילת אש ראשונה מצויינת.

[The Crafting of Chess – קיט פלבו, 291 עמודים, 2019]

 

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה | 27 תגובות

שנה טובה מאגם קומו

למקרה שתהיתם למה שקט פה בשבוע החולף, הסיבה מובעת לפניכם בצורת תמונה פשוטה.

ספר דיגיטלי מול אגם

במילים אחרות: צפון איטליה, פסטה, פיצה, ירקות, יין, אגם, נוף יפייפיה ומלאי אינסופי של ספרים.

האמת אומר שאני יכול להתרגל לזה, אבל האמת היא שהמקסימום לפני שכל הטוב הזה נהפך לרוטינה משעממת זה עשרה ימים במקרה שלי.

פורסם בקטגוריה ארסבלוגיה | 2 תגובות

מפגש מועדון הקריאה נדחה ל-2 באוקטובר

אז ביום ראשון היה אמור להיות מפגש מועדון הקריאה שידון בספר The Crafting of Chess. אממה, קוראים זריזי עין העירו את תשומת ליבי לכך שיום ראשון הוא ערב ראש השנה!

כריכת The crafting of chess

לכן ידחה המפגש ליום רביעי, ה-2 לאוקטובר, אחרי החג.

שנה טובה!

פורסם בקטגוריה מד"ב ופנטזיה | 2 תגובות