יומיות 08.12.2019: האם סגנון החיים הנוכחי יכול להימשך לנצח?

שריפה ארעה ביום שישי בשוק חג המולד בעיר העתיקה בוורשה. אין נפגעים, אבל התמונות יפות.

דוכן עולה באש

1. הפרק האחרון של סאות’ פארק עסק במלחמת שירותי הסטרימינג בין נטפליקס, דיסני, הולו ומי-לא. כבר אין שירות סטרימינג אחד שמספיק להירשם אליו. האינטרנט העתיקה את עידן רשתות השידור של הטלוויזיה. שמעתי אנשים אומרים, “נגמר עידן הזהב של ה-binging”.

מה שעוד אומרים זה שסגנון החיים המערבי של המילניאליים לא יכול להימשך לנצח. למה? בגלל שהוא ממומן ברובו ע”י סטארטאפים בחובות.

אז דבר ראשון בואו נסגר על מה זה מילניאליים. ההגדרה שכולם משננים, כי היא כתובה בויקיפדיה באנגלית, היא שמילניאליים הם אנשים שנולדו בין תחילת שנות השמונים לסוף הניינטיז.

זאת הגדרה נהדרת – אם אתם אמריקאיים – כי ילדים שנולדו בתקופה הזאת גדלו לתוך עולם מלא גירויים ושירותים. זה יצר פרופיל פסיכולוגי מסוים.

אבל בישראל המצב לא בדיוק היה כזה באייטיז. לקחת הגדרה אמריקאית ולהכיל אותה על ישראל לא עובד. לדעתי? אני לא מילניאל או שיש לי אופי מיליניאלי, למרות שאני מתאים להגדרה האמריקאית. נדמה לי שהגדרה יותר הגיונית היא “ילדים שנולדו לתוך עולם שפע”, ובישראל זה מתחיל מילדי ניינטיז.

סגנון החיים של המילניאליים הוא בסופו של דבר סגנון חיים קלאסי של ילדים עשירים. ההבדל הוא שסגנון החיים הזה כבר לא שמור לעשירים, אלא הגיע למעמד הביניים.

נשאלת השאלה, מה קרה לעולם שפתאום כולם יכולים לחיות כמו עשירים? האם זה בגלל שהשתפרנו בייצור (גם), האם זה בגלל שהשתפרנו בניצול כוח עבודה זול בארצות עולם שלישי (גם)? או האם אנחנו חיים על חשבונות מישהו? האופציה האחרונה היא זאת שגורמת לחשוש שהמצב זמני.

כי זה עובד ככה: חברת סטארטאפ קמה, נכנסת לחובות ענק, ומתחילה להעניק לאנשים שירותים חינם ומוצרים במחירי רצפה כדי “ללכוד אותם בתור צרכנים”. באותו הזמן החוב של החברה הולך וגדל, והסכנה היא שאם זה ימשיך ככה אז החברות יתמוטטו, לא יהיה מי שייתן קרדיט לחברות חדשות, סגנון החיים המיליניאלי ייגמר והעולם ייכנס למשבר כלכלי.

קטונתי מלהבין בכלכלה, ואני גם שונא להיות רואה שחורות, כדי לדעת אם התחזית הזאת ריאלית. יכול להיות שרמת איכות החיים בעולם תמשיך ותעלה, באמת שאין לי מושג. אני פה כדי לדקלם תזות של אחרים.

2. ברוס מק’קורקינדייל הכין לכבוד Inktober (אירוע אינטרנטי בו אנשים אמורים לצייר כמה שיותר דברים במהלך אוקטובר) סדרת ציורי חבובות בתור דמויות פשע.

חבובות בתור מאפיונריים

3. מכירים את הדארקנט? רציתם פעם, בשביל הקטע, לעשות אתר דארנט נסתר שיוכלו לגשת אליו רק עם דפדפן Tor? או לשתף קבצים באנונימיות?

תבדקו את תוכנת Onionshare. זה מה-זה פשוט לעשות את הדברים האלה.

4. סיכום שנת מדע בדיוני של הגרדיאן קצת יותר מעניין משאר סיכומי השנה. רוצה לאמר, הוא כולל כמה ספרים מלבד החשודים המידיים, וגם מנסה להסביר ולנתח זרמי מד”ב ב-2019.

5. תפתחו את אתר הים העמוק, ותתחילו לגלול את העמוד למטה. ככל שתגללו יותר יפקחו לכם יותר העיניים, ותרוצו יותר לויקיפדיה לגלות מי הם היצורים המוזרים האלו שחיים הכי עמוק בקרקעית הים.

6. סיכום האלבומים הכי טובים 2019 של אנטנות השמיים עלה לאוויר, וכבר שנים שאני חושב שהוא סיכום המוזיקה הכי טוב בעברית. נקודה, סימן קריאה או איזה סימן פיסוק שבא לכם.

זאת רשימה של 56 אלבומים אישיים, ולא חזרה על הדברים עם הכי הרבה באז מרשימות אחרות. על כל אלבום גם מוסבר איך ולמה הוא הגיע לרשימה, ומי האמנים שעשו אותו. זאת רשימה שרק אדם ששומע מאות אלבומים בשנה ובונה לעצמו טעם מאד אישי ומיוחד משלו יכול ליצור. כל שנה אני מוצא שם פנינים, מאמין שגם השנה אמצא.

7. תזכרו איפה שמעתם לראשונה על האופנה האחרונה בעמק הסיליקון: דיאטת דופמין. הטענה היא שהמנעות מדופמין, שאחראי על תחושת העונג והסיפוק שלנו (אם אני מבין נכון), אמורה לעשות סוג של איתחול למוח.

איחלתי למילניאליים בעמק הסיליקון בהצלחה.

8. אקטיביסטיים מנסים להשאיר בחיים את Library Genesis: ספריה אונליין עם 33 טרה בייט של כל ספרי המדע שרק יכולתם לחלום עליהם. לא ברור איך עשו מחקר ללפני ש-Library Genesis הומצאה.

פורסם בקטגוריה יומיות | 13 תגובות

המדף הז’אנרי: סדרת קורמורן סטרייק – גיי’ קיי רולינג (ספרים 1-4)

לוגו המדף הז'אנרילפעמים יש חוויות קריאה חזקות שמזכירה לי למה אני אוהב ספרים יותר מהכל.

זה קרה שנה שעברה עם ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, או לפני כמה שנים עם שחקן מספר אחת (דחיתי בגללו ביום יציאה לטיול כי נשארתי ער עד חמש בבוקר לסיים אותו), או לפני זה עם טרילוגיית Newflesh.

עכשיו זה קרה עם סדרת קורמורן סטרייק של ג’יי קיי רולינג.

במהלך שבוע קראתי את כל ארבעת ספרי הסדרה, 2065 עמודים, כשיומיים אני נשאר ער עד אור הבוקר כדי לסיים ספר. התרחשו עוד דברים בחיים שלי במהלך השבוע הזה, חלקם מרגשים חלקם קריטיים. אבל זה תמיד יזכר בתור “השבוע בו קראתי את כל סדרת קורמורן סטרייק”.

חשוב לסייג, קורמורן סטרייק לא יצירת מופת כמו פנדורין, ולא ספר בלשי מהודק כמו אגאתה כריסטי. את הספר הראשון הביקורות כינו “טרחני”, ועד עכשיו לא ברור לי מה בדיוק התעלומה בספר השלישי.

מה שכן מופתי זאת הכתיבה של רולינג. אם אתם מעריצי הארי פוטר כמוני אתם לא צריכים שכנוע נוסף. האשה כותבת מאות עמודים קולחים כמו שאף אחד אחר לא יכול. אף אחד.

אז גם אם החקירה בספר הראשון טרחנית (והיא טרחנית), רולינג מתעלה מעליה עם כתיבה נהדרת. וגם אם הספר השלישי חלש מבחינה בלשית, הוא דווקא האהוב עלי בסדרה כי הוא מתעסק יותר מכולם בחיי הגיבורים.

אני לא אשכח את השבוע האחרון של נובמבר 2019, בו בחוץ היה אפור, חשוך וקר, בפנים היה חמים, וניימן אחד ישב עד אור הבוקר על הספה עם שמיכה וקרא יותר מאלפיים עמודים.

כריכת הספר הראשון בסדרת קורמורן סטרייק

קורמורן סטרייק הוא בלש פרטי. הוא בסוף שנות ה-30 לחייו, מתנשא מעל שני מטר, בעל כתפיים רחבות, עודף משקל קל ופרצוף של מתאגרף.

לסטרייק רגל אחת רגילה ורגל אחת תותבת, תזכורת לשירותו בצבא הבריטי. החיים שלו במצב תמידי של חוסר יציבות כלכלי, תעסוקתי וזוגי.

יום אחד מגיעה נכנסת למשרד רובין, בחורה נמרצת עם שיער בצבע בלונדיני-תות. חברת כוח אדם שלחה אותה למשרד של סטרייק בטעות – הרי לסטרייק אין כסף לשלם למזכירה – אבל רובין, שהחלום שלה תמיד היה להיות בלשית, מחליטה להישאר כי “נאים השכנים בעיניה”.

כל ספר בסדרה הוא חקירה של תעלומת רצח בלשית. רולינג לא חושבת שתעלומה בלשית פחות מרצח מצדיקה רומן.

בספר הראשון ההתמקדות היא ממש בחקירה עצמה, בקטע כמעט טכני. הביקורות שכינו אותו “מתיש” התכוונו לכך שהוא כולל עשרות עמודים של פרוטוקלי תשאול עדים וחקירה, רובם לא רלוונטיים לפתרון הסופי של התעלומה.

ככל שהסדרה מתקדמת ההתמקדות בחקירה הטכנית הולכת וקטנה, בעוד ששהתמקדות בסטרייק ורובין גדלה. בסופו של דבר מגיעים למצב הסטנדרטי בספרי בלשות מודרניים: ספרים בהם העלילה הבלשית היא רק תירוץ. היא תבלין שנועד להשאיר אתכם עם אנדרנלין בגוף בזמן שאתם קוראים על חיי הגיבורים. רולינג משתמשת בתבלין הזה בצורה מושלמת.

היסטורית הפירסום של הסדרה מעניינת. רולינג שלחה את כתב העת של הספר הראשון להוצאות באנונימיות, תחת שם העט רוברט גלבריית’. חלק מההוצאות דחו אותו (וכבר שנים בטח מתחרטות על זה). כשהוא יצא לאור סוף סוף הקוראים באמת לא ידעו שהוא נכתב ע”י רולינג.

רולינג טענה שזה נתן לה המון חופש בכתיבה. הרגשה כמעט משכרת. לראות איך קוראים שופטים את הספר שלה “כמו שהוא”, בלי באז, בלי השוואות להארי פוטר, בלי ציפיות.

יכול להיות שהזהות של רולינג הייתה נשארת בסוד שנים, אלמלא חבר של אשתו של עו”ד במשרד Russells Solicitors שעבד בשביל רולינג. הוא הדליף את הסוד לסנדיי טיימס. משרד עורכי הדין התנצל מעומק לב, וכפיצוי נתן תרומה גדולה לקרן לחיילים בריטיים.

יש נקודה מעניינת, אפילו קצת מוזרה, שהייתה בהארי פוטר וחוזרת בסדרה הזאת. רולינג שוב משתמשת בשם שלא מזהה אותה כאשה. מעבר לכך גיבור הסדרה הרשמי הוא גבר, אבל די ברור שהגיבורה האמיתית היא אשה, רובין פה והרמיוני בהארי פוטר. פעם אחת זה מקריות, פעמיים זה חוקיות למרות שאני לא מבין את המוטיבציה שלה.

לכאורה אין שום דבר מיוחד בספרי קורמורן סטרייק. הם “עוד סדרה בריטית בלשית”, מהסוג שיש מאות כמוה. אבל לכאורה גם אין שום דבר מיוחד בהארי פוטר, מול מאות ספרי פנטזיה לנוער אחרים.

אם הארי פוטר יותר טוב מספרים אחרים, זה בגלל שרולינג מספרת סיפורים וכותבת בחסד. אותו הדבר פה, קורמורן סטרייק הוא ספר בלשי סטנדרטי של אחת ממספרות הסיפורים הטובות ביותר במילניום הנוכחי. זה לבד הופך את הסדרה לסוחפת. סדרה שאפשר לקרוא אלפיים עמודים שלה בשבוע, ואז להצטער שאין עוד עשרת אלפים.

[סדרת קורמורן סטרייק, ספרים 1-4. ג’יי קיי רולינג]

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה | 9 תגובות

יומיות 02.12.2020: מה קורה כשחברת השכרת קורקינטיים חשמליים פושטת את הרגל?

עונת שווקי חג המולד נפתחה באירופה. בארצות מסוימות זאת חגיגה עם מסורת רבת שנים, אבל בפולין זה מנהג חדש, בן פחות מעשור, שהועתק במלואו מגרמניה.

למרות זאת, שוק חג המולד בעיר העתיקה בוורשה מקסים. שתי כוסות יין חם נרשמו לכוחותינו.

1. שמעתי השבוע סיפור קטן ולא שגרתי שאני רוצה לחלוק.

זה התחיל בהאקרספייס בוורשה. נכנסתי וגיליתי פתאום שהמקום מלא בעשרות קורקינטיים חשמליים.

המחשבה הראשונה הייתה שמישהו תרם אותם להאקרספייס. זה לא מאד מופרך, תרמו למקום בעבר עשרות מדפסות תלת-מימד או שרתים. אבל אז שאלתי מישהו שעמל על תיקון אחד מהם במעבדה האלקטרוניקה. הוא הסביר שהם שייכים לו וסיפר איך הם הגיעו למקום.

הרבה מההאקרים חובבים מושבעים של קורקינטיים חשמליים. קל לזהות את זה כי הם עושים המון תאונות ובכל זמן נתון יש לפחות שני אנשים עם יד שבורה במקום.

הם פעילים מאד בפורום הקורקינטיים החשמליים הפולני – מסתבר שיש דבר כזה. יום אחד עלתה שם הודעה שחברת השכרת קורקניטיים מליטא סוגרת את שעריה.

הבחור שפגשתי, אדם באמצע שנות העשרים לחייו, נגנב לגמרי מההודעה. מסתבר שהוא מבלה את זמנו בלנסות למצוא מבצעים על קורקינטיים. הוא התקשר לחברה לשאול מה הם עושים עם הקורקינטיים שיש להם, והם ענו שהם מחפשים למכור אותם. המינימום שהם מוכנים למכור זה אלף קורקינטיים, במחיר של 600 שקל ליחידה.

הוא שאל איזה דגם זה, ואז בדק וראה שמחיר הדגם הוא בערך 3000 שקל. הוא החליט לקנות את הקורקינטיים, לא משנה שזה בליטא ואין לו כסף לזה.

צעד ראשון: פירסום בקבוצות פייסבוק על מכירה מוקדמת של הקורקינטיים שהוא עומד לרכוש. 1500 שקל לקורקינט במקום 3000. 250 אנשים רכשו תוך תקופה קצרה, כי אין דבר שאנשים יותר אוהבים מאשר מחירי מציאה. הוא הוסיף כסף משלו עד שהיה לו מספיק לרכוש את כל הכמות.

את השלב הבא לא ממש הבנתי איך הוא ביצע, אבל איכשהו הוא מצא מישהו עם משאית קטנה שהסכים לנסוע לסופ”ש בוילנה יחד עם בת זוגתו. הבחור מההאקרספייס מימן להם דלק ומלון יוקרתי, ובתמורה הזוג חזר לוורשה עם אלף קורקינטיים בגב המשאית.

בוורשה הוא שכר קונטיינר לחודשיים, זה הזמן שיקח לו להערכתו למכור את זה. הוא קצת אובססיבי, אז הוא גם טרח לספר לי שהקונטיינר נמצא באיזור ענק במזרח העיר שאפשר להגיע אליו 24 שעות ביממה. במחסום בכניסה יש קורא פרצופים שפותח לו אוטומטית את השער כשהוא מגיע. זה חשוב, כי רוב העבודה נעשתה בלילה או בסופ”ש, מחוץ לשעות העבודה האמיתית שלו.

רוב הקורקינטיים הגיעו במצב מעולה. ממש כאילו החברה קנתה אותם, הוציאה מהקופסא לעשות נסיעת מבחן, ואז החזירה לקופסא ומעולם לא השתמשה בהם שוב. לא פלא שהם פשטו את הרגל.

חלק אחר היה מלוכלך אז כל מה שהיה צריך זה לנקות אותו. ובערך 30 היו פגומים. הוא הביא אותם למעבדה בהאקרספייס לתקן לאט לאט.

עכשיו הוא כבר הצליח למכור 400 קורקינטיים, מה שאומר שהוא כמעט החזיר את ההשקעה, והיה די בטוח שתוך כמה שבועות הוא ימכור את הכל.

ומה שהכי יפה זה שלא הרווח מרגש אותו, אלא ההרפתקאה שבמבצע. העיניים שלו כל כך בהקו בעודו מתאר איך הגיעו אליו הקורקינט, שלא יכולתי להימנע מלהעתיק את הסיפור לבלוג מוקסם מהסיפור.

2. [תודה למאיה שופל] שאחרי שכתבתי על Nicoletta Ceccoli בפוסט הקודם, המליצה על האמנית הלא פחות נהדרת Kukula.

אשה מחזיקה חתול-תמנון

3. וובאסמבלי היא שפת תכנות חדשה מ-2015. היא הייתה אמורה ליצור סוג של מהפיכה ברשת. עם וובאסמבלי אפשר לכתוב אתרים עם יכולות ביצוע כמעט כמו של תוכנות אמיתיות. תחשבו על אתר פוטושופ, או משחקי רשת טובים כמו משחקים רגילים.

מבחינת הרשת הטכנולוגיה עוד לא תפסה לגמרי. רק אחד מתוך כל 600 אתרים (ברשימת מליון האתרים הפופולריים ברשת) משתמש בוובאסמבלי, וחצי מהם עושים את זה בשביל מטרות זדוניות כמו קוד לכריית מטבעות מוצפנים.

מצד שני, דווקא מחוץ לדפדפנים הטכנולוגיה תפסה תאוצה אדירה. סטארטאפים שעבדתי איתם יצרו מכונות וירטואליות על בסיס וובאסמבלי, וגירסת 2.0 של את’ריום, המטבע המוצפן השני הכי פופולרי (אחרי ביטקוין), תהיה מבוססת על וובאסמבלי (במקום על טכנולוגיית EVM שהם המציאו לגירסא הקודמת).

החברות שתומכות בטכנולוגיה, מוזילה, אינטל, רד האט ו-Fastly, הבינו לאן נושבת הרוח. הן הקימו עכשיו את Bytecode Alliance, ארגון לקידום שימושים בוובאסמבלי מחוץ לדפדפן.

4. בפוסט הקודם דיברתי על הפרשה המוזרה של מכירת סיומת האתרים org לחברה מסחרית לא מוכרת. מאז הצטברו עוד אירועים בתחום ניהול דומיינים באינטרנט.

ראשית, פורסם מחיר העסקה: 1.135 מליארד דולר. ברור למה יש חשד לשחיתות.

שנית, חוקר האבטחה בריאן קראבס פירסם כמה זה קל להשיג סיומות gov, שאמורות להיות שמורות לארגונים ממשלתיים.

אבל שלישית, והכי מדאיג, Susam Pal התעורר יום אחד וגילה שהעבירו את השליטה שלו בשם susam.in אחרי 12 שנה. בלי אזהרה, בלי הודעה ובלי יכולת לערער. מצמרר לי לחשוב מה יקרה אם מחר “יגנבו” לי את הכתובת neiman.co.il.

5. Comic Year מפרסמים את רשימת עשרת סדרות המד”ב ששינו את הז’אנר בעשור האחרון, והיא מדגימה נהדר שהעשור האחרון היה “עשור הפנטזיה”, ולא עשור המד”ב.

מבין הסדרות ברשימה בשישה קראתי את הספר הראשון ולא אהבתי מספיק להמשיך הלאה, שניים טרם קראתי אבל יתוקן בקרוב (Binti ו-Bel Dame Apocrypha של קמרון הארלי), ורק שתי סדרות קראתי ואהבתי: סדרת Rising Red וכמובן סדרת The Expanse שהפכה לאחת מסדרות ספרי המד”ב האהובות עלי אי פעם.

אבל מה שהכי מפריע זה שאין ממש סדרות מד”ב טובות להוסיף לרשימה. רק את Newsflesh הנהדרת של מירה גראנט [ביקורת]. מצד שני, אם היינו דנים בפנטזיה הייתי מוצא גם עשרים סדרות טובות מהעשור האחרון.

די ברור שהמד”ב עמד בעשרון האחרון בסימן מד”ב חברתי, ובעיקר פמיניזם, מגדר ו-diversity. ברשימה זה מובע עם “יושרה שניונית” של אן לקי (שגם זכה במקום הראשון), בינטי האפריקאי של ננדי אוקרפור והטרילוגיה של קמרון הארלי.

מה שעוד מעניין זה שסייברפאנק נפקד לחלוטין מהרשימה. אבל לחלוטין. ואני אומר מעניין כי אנחנו חיים במציאות סייברפאנק, אבל דווקא התת-ז’אנר שמקצין את המציאות הזאת נפקד לחלוטין העשור.

6. כולם יודעים איך צריך להראות לוגו: מעוצב נקי וחלק, כמעט מינימליסטי.

אבל מה אם היינו חיים במציאות מקבילה, בהם עיצוב קליגרפי היה שולט בעולם הלוגואים? פוסט נהדר בעברית על לוגואים קליגרפיים, הנה דוגמא לאחד:

לוגו קליגרפי של בנק דיסקונט

פורסם בקטגוריה יומיות | 5 תגובות

יומיות 27.11.2019: למה ארגון האינטרנט העולמי מוכר את הסיומת org?

בסופ”ש אכלתי Kajmak (קיימאק): עוגת ריבת חלב פולנית. שיא השחיתות ושיא הטעם.

1. חשבתי לכתוב פוסט על המתמטיקה של מערכות שמות באינטרנט. איך מחליטים למי שייך איזה שם של איזה אתר? מה קורה אם מישהו מנסה לרשום את כל השמות לעצמו? רציתי להתמקד בבעיות התיאורטיות של הקונספט.

אחרי זה הבנתי שלמרות שאני מוצא את הנושא סקסי, כנראה ששאר הקוראים לא. לכן נתמקד “רק” בשערוריה האחרונה בתחום: שערוריית שם הדומיין org. כלומר, האתרים עם סיומת ב-org.

כמו שאתם יודעים, לכל אתר יש סיומת בשם. לדוגמא, לאתר הזה קוראים neiman.co.il. הרישום של השם הזה מפוקח ע”י איגוד האינטרנט הישראלי.

לכל מדינה יש סיומת משלה, ויש גם סיומות בינלאומיות. למשל, סיומת ה-org מיועדת לארגונים שלא למטרות רווח.

זה אומר שצריך לבדוק שבאמת רק ארגונים ללא מטרות רווח מקבלים סיומות org. צריך לוודא שהמחיר יהיה נמוך, כי אלו לעיתים ארגונים עניים. צריך לדעת גם לעמוד מול ממשלות שדורשות לבטל את השם, כי ארגונים כאלה נאבקים לא מעט למען צדק ונגד ממשלות.

הסיומת org היא אחת הסיומות המקוריות של האינטרנט שנוצרו ב-1985. מאז ועד היום הארגון של רישום הכתובות תמיד היה בידי גופים שהיו ארגונים ללא מטרות רווח למען עצמם.

מה שקרה עם הזמן זה שנרשמו עוד ועוד ארגונים. מחיר התשלום עלה אט אט, ומפה לשם התגלה שהארגון ללא מטרות רווח שמנהל את רישום השמות, מחזיק בדי הרבה כסף.

מצבים דומים נוטים להתפתח לשחיתות. תראו את הוועד האולימפי או פיפ”א. לכן לא באמת הופתענו כשה-ISOC וה-ICANN, שני הגופים שאחראים על התחום, הודיעו שהם מוכרים את סיומת ה-org לחברה מסחרית מסתורית: Ethos Capital.

זה נראה מוזר מכל זווית שמסתכלים עליה. Ethos Capital היא בלי שמץ נסיון בניהול שמות אינטרנט. היא חברה מסחרית שדואגת לרווחים של עצמה, ואין לה שום קשר לרוח ולאינטרסים של לקוחות org.

גם הנסיבות מחשידות. סכום המכירה לא פורסם לציבור, המכירה נעשתה ללא הסכמה או התייעצות של הארגונים שמרכיבים את org, וראש ה-ICANN רשם בעצמו את הדומיין של Ethos Capital, ואז רץ למכור להם משהו שלא אמור להימכר.

בתגובה התחיל עכשיו מאבק למנוע את המכירה. נראה שיש למתנגדים טיעונים טובים, אבל יותר מדי מאבקים דומים כאלה בעבר נכשלו. מה גם שה-ISOC וה-ICANN באמת לא חייבים דיווח לאף אחד, אז לכו תלחמו איתם.

עניין שמות האתרים באינטרנט זה משהו שעוד נשמע עליו הרבה בעתיד לדעתי. הוא תחום שפרוץ לשחיתויות, והאינטרנט מספיק גדולה כדי לספק מוטיבציה לשחיתויתו.

יש נסיונות ליצור אלטרנטיבות למערכת ניהול השמות הנוכחית. אני מעורב באחת מהן, קוראים לה ENS, שמנסה להכניס אוטומציה לתחום וכך להימנע מאינטרסים זרים.

אבל אני גם הראשון להודות שהאלטרנטיבות האלה לא בשלות, ומלאות בעיות בפני עצמן. נדון על זה עוד בהמשך.

2. תמונות מהתערוכה הנהדרת של Nicoletta Ceccoli. היא מזכירה את מארק ריידן האגדי.

גיבורת על ענקית בעיר חלל דמיונית

3. וורן באפט אמר פעם ש”אי אפשר לעשות תינוק בחודש ע”י זה שמכניסים תשע נשים להריון”. אמת פשוטה, שאומרת שיש דברים שאי אפשר להאיץ.

אני מת על המשפט הזה; הוא אנטיזה לכל התרבות של 2019. כי אנחנו נמצאים אחרי כמה עשורים של האצה מטורפת, בעיקר בתחום המחשבים והעסקים (סטארטאפים), והתפיסה הרווחת היא שאפשר להאיץ הכל, עד אינסוף, ותמיד יותר מהר זה יותר טוב.

הנה דוגמא נוספת למשהו שאי אפשר להאיץ:

שתי חלליות אי פעם נכנסו לתווך הבין-כוכבי (האיזור בו השמש מפסיקה להשפיע). Voyager 1 עשתה את זה ב-2012, ו-Voyager 2 עשתה את זה לפני שנה. האחת שוגרה בספטמבר 1977, והשניה באוגוסט 1977.

שני תהליכים שאי אפשר להאיץ. אפשר אולי לעשות את זה ב-30 שנה, אולי 20 שנה. אבל לא על שיפורים בסדר גודל הזה מדברים כשאומרים ‘האצה’. מסע בחלל הוא דבר איטי.

שנה לאחר ש-Voyager 2 נכנסה לתווך הבין כוכבי פירסמה נאס”א חמישה מאמרים [1, 2, 3, 4, 5] שמתארים את ההממצאים שלה. הם טוענים שהחלל הרבה יותר מוזר ממה שחשבנו.

לי אין חצי יום עכשיו לשבת ולקרוא ולהבין מה המוזרויות בדיוק. אבל האמת היא שאני מת מסקרנות, אז אם יש פה אנשים שקראו, או סתם יודעים, אנא למדו אותנו בתגובות!

4. פעם התעצבנתי שפייסבוק יודעים איזה אירועים מעניינים אותי. עברתי לטקטיקת  “ניצחון ע”י בלבול”: במקום לסמן רק את האירועים שאני מתעניין בהם, סימנתי פשוט את כל האירועים שעלו לי בפיד. עכשיו שילכו לחפש איפה באמת הייתי ומה באמת עניין אותי.

יש טכניקת ויכוח דומה שקוראים לה Gish Gallop. זה אומר שבמהלך ויכוח אתם מבלבלים את היריבים שלכם עם כמות אדירה של טיעונים – רובם לא רלוונטיים וגם לא נכונים – עד כדי כך שהם לא יודעים איך להתחיל לענות לכם ובסוף פורשים מהויכוח. פגשתי כמה אנשים כאלה בחיים, חלקם עושים את זה לא בכוונה.

אצל חובבי הפרטיות קוראים לטכניקה הזאת Obfuscation: ערפול. ברוס שנייר מפרט עכשיו שורה של שימושים בערפול למען פרטיות.

יש שם כמה טריקים נחמדים, ואפילו אחד שנלחם בפייסבוק: תוסף הדפדפן Go Rando עוזר לכם לגוון את הצורה בה אתם עושים לייק, ובכך לשגע את האלגוריתם של פייסבוק ולתת לו דיוק של סקר בחירות ישראלי.

5. אין לי מושג מה מתרחש בסרטון הזה, אבל אני כן יודע שהוא פיילוט לסדרת אנימציה דרום אמריקאית, ואני ממש מקווה שהם ימשיכו לסדרה מלאה.

6. עתידנות א’: מסכי הולוגרמות ענקיים.

7. עתידנות ב’: קרקס גרמני משתמש בהולוגרמות של חיות במקום חיות אמיתיות.

הולוגרמות של חיות בקרקס

8. עתידנות ג’: העתיד הוא מיצגי כוריאוגרפיות רחפנים במקום זיקוקי דינור.

פורסם בקטגוריה יומיות | 3 תגובות

המדף הז’אנרי: London Falling – פול קורנל

לוגו המדף הז'אנריLondon Falling הוא מותחן על-טבעי בריטי שקיבל הרבה אהבה בממלכה. הוא לוקח את הז’אנר האהוב של “שוטרים רודפים אחרי רוצח” והופך אותו ל”שוטרים רודפים אחרי מכשפה” (אבל יש גם רוחות רפאים וחתול מדבר).

מדובר באחלה מותחן. ספר טיסה אידיאלי לחובבי מותחנים ופנטזיה. הוא קולח, סוחף ומשלב יפה את הפנטזיה בתוך הנרטיבים הידועים של עולם מותחני המשטרה הבריטיים.

הוא גם מאד בריטי, שזה בכלל בונוס לבריטופילים כמוני.

מצד שני, במקביל לספר קראתי את ‘אל תעזוב’ של הרלן קובן ואת כל סדרת קורמורן סטרייק של ג’יי.קיי. רולינגס. הבעיה היא ש-London Falling – חביב בפני עצמו, כן? – מחוויר לעומת המותחנים האלה. למרות שאין בהם מכשפה.

אז אם אתם מחפשים מותחן משטרה על טבעי, לא תמצאו הרבה בחירות מודרניות מוצלחות מ-London Calling. אבל אם אתם מחפשים סתם מותחן שיעביר לכם נסיעת רכבת ארוכה, יש כנראה כמה מאות ספרים טובים ממנו.

כריכת london falling

משטרת לונדון לקרוא סיום מבצע משטרתי אדיר רב-שנים. כמה שוטרים סמויים הסתננו לארגון הפשע של אחד מראשי המאפיה הטובים בתולדות לונדון. אדם שנראה ממה כאילו כוחות על טבעיים עוזרים לו בפשיעה.

אני חושב שכל אדם שקרא ספר פנטזיה או שניים בחייו יודע לאיפה ההתחלה הזאת הולכת עכשיו. מסתבר – טה דם! – שכוחות על טבעיים אכן עזרו לאדם בפשיעה. צוות השוטרים שאחראי על המקרה צריך להכיר מהר ובמציאות החדשה ולהתאים עצמו ללחימה בפשע על טבעי.

או-קי, זה תיאור פשוט. אבל מה לעשות, מדובר במותחן לא בספר מד”ב סוציאלי שדן בעתיד של פוליטיקת הזהויות. פשטות היא אחת הסיבות שהספר קולח.

הבעיה היחידה היא שבערך ב-50 העמודים הראשונים אין שום דבר על טבעי בספר. רק רמיזות לכך שאולי משהו מוזר קורה. אולי.

חמישים העמודים האלה הם החלק הכי חלש של הספר. הכתיבה של פול קורנל מחוספסת מדי לטעמי, הוא מנסה להציג כמות גדולה של דמויות במספר עמודים קצר, והתוצאה קצת דחוסה ומבלבלת.

א-בל, יש רגע אחד ספציפי בו העל-טבעי נכנס לספר, ומאז הכל סוחף ומותח כמו שספר מתח צריך להיות.

אין המון מה לנתח את London Falling. הוא פשוט עושה באפקטיביות את מה שהוא מבטיח. הוא בריטי, מבחינת חוש הומור עדין וזה שחצי מהסצינות מתרחשות בפאב. הוא מזעזע, מקריפ, מותח, מצמרר ומהנה ברגעים הנכונים.

אפילו הקסם בספר יחסית סבבה. אני אומר את זה כי ספרי מתח על טבעיים נוטים להיכנס לבבל”ת מיסטי שקשה להבין או לעקוב אחריו, אבל פה יש הגיון בשגעון, והתוכניות של הבלשים להילחם במכשפה הגיוניות רוב הזמן.

זה הספר הראשון בסדרה בה יצאו בינתיים שלושה ספרים והיד עודה נטויה. כל ספר עומד בפני עצמו, כמו שכל סיפור של שרלוק הולמס עומד בפני עצמו. אין פה נסיון לבנות סיפור אפי ענק על לונדון העל טבעית שמתפרס על כמה אלפי עמודים.

יש לי הרבה נסיעות רכבת ומדי פעם גם טיסות. חלקן בשעות לא נעימות ואני צריך בשבילן הרבה ספרי מתח קלילים. יש מצב שאקרא את ההמשכים של London Falling. כי סדרת ספרי מתח היא כמו סיטקום בינוני: נעים ונוח, ואם כבר מכירים את הגיבורים כיף לראות את זה למשך כמה עונות למרות שהיא לא מבריקה.

[London Falling – פול קורנל, 432 עמודים, 2014]

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה | 3 תגובות

יומיות 11.06.2019: סיכום העשור באנתרופולוגיה ופיזיקה

חזרתי מתל אביב לוורשה עם קופסת עמבה משוק התקווה. איזה מאכלים צמחוניים כדאי להכין בעזרתה?

1. בביקורת על ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל (זוכה פרס ניימן לספרי עיון, 2018), הדגשתי את כמות הדברים שאנחנו *לא* יודעים. המדע הוא לא אוסף עובדות, אלא אוסף ניחושים מושכלים שאנו מנסים לשפר בלי הפסקה.

לכן תענוג לקרוא את כתבות סיכום השנה של Gizmodo ולגלות כמה לא ידענו לפני עשור. בינתיים עלו על אנתרופולוגיה(!) ועל פיזיקה. מתחשק לי לסכם את שניהם מהר.

אנתרופולוגיה
אוהו, כמה אקשן יש באנתרופולוגיה! די מדהים לתחום שהאירוע האחרון שקשור אליו התרחש לפני 20,00 שנה בערך.

כזכור, או שלא, העשור הקודם הסתיים עם גילוי מפוצץ. במערת דניסובה בהרי האלטאי הסיביריים מצאו את ה”דניסובנים”: מין של אדם פרהיסטורי שחי במקביל להומו ספייאנס (אנחנו) ולניאדרטליים. זאת הייתה חדשה ענקית; עד אז חשבנו שבתקופה ההיא היו שני מיני אדם בלבד – ופתאום נוסף עוד מין לעולם. חגיגה!

אז ב-2015 העולם הקדמון נעשה הרבה יותר צפוף, כשהתגלה מין רביעי של אדם שחי באותה התקופה: ההומו נאלדי. הסיבה לשם היא שהשרידים התגלו במערת “הכוכב העולה” בדרום אפריקה, ו-Dinaledi זה איך שאומרים “הכוכב העולה” בשפה המקומית באיזור.

אבל אל חשש, לא הזנחו את הדניסובנים! ההתפתחות הגדולה השניה של העשור היא תחום מחקר חדש שהומצא: “archaic DNA”, דנ.אנ.איי ארכאי.

הצלחנו לראשונה לשחזר DNA של ניאדרטלים ודניסובנים, מצאנו שניאדרטלים ובני אדם הזדווגו – מה שהיה נחשב בלתי אפשרי עד העשור הזה. גם הצלחנו לשחזר את הפרצוף של הדניסובנים. שאפו.

בתחום התיארוך – התחום הזה שאומר מה קרה מתי – היו התפתחויות ענק. ראשית, גילינו במרוקו שרידי הומו ספיינס מלפני 300 אלף שנה. עד אז חשבנו שהמין שלנו נוצר לפני 200 אלף שנה – מה שמגדיל את ההיסטוריה שלנו ב-100 אלף שנה, וזה המון זמן אקסטרה לשחק פורטנייט.

מה שיותר חשוב, כי הוא קרה במערת מיסליה בהרי כרמל, הוא גילוי לסת אנושית בת 175-200 אלף שנה. עד אז חשבנו שבני אדם עזבו את אפריקה רק לפני 90-120 אלף שנה. שוב, זה שינוי אדיר בתאריך.

יש עוד גילויים מעניינים. האמנות האנושית הכי עתיקה, או גולגולת שלמה ראשונה של מין אדם עתיק. פרטים מלאים בכתבה.

פיזיקה
את גילויי העשור בפיזיקה אפשר לסכם ב”שום כלום ושום דבר”. התחום נמצא במשבר עמוק והיחידים שמתלהבים ממנו הם אנשי הבינה המלאכותית שמצאו לעצמם (עוד) מאגר מידע ענקי לנתח.

אבל בכל זאת:

בעשור הנוכחי אימת מאיץ החלקיקים השוויצרי את קיום חלקיק ההיגס-בוזון. זה יפה, אבל לא נורא מרגש כי כולם גם ככה ידעו שהוא קיים.

מצד שני, מאיץ החלקיקים השוויצרי הענק לא סיפק שום מידע מרגש אחר. שום חלקיק אקזוטי או משהו שאפשר לבסס עליו פקולטות שלמות עם שמות מוזרים. פיזיקת החלקיקים במשבר והמדענים בה עסוקים בלריב אחד עם השני מתוך תסכול.

בתחום הפיזיקה של הדברים הגדולים הקלטנו פעם ראשונה גלי כבידה. שוב, משהו שאם הבנתי נכון היה די ברור שהוא קיים, אבל מן הסתם יפה שהצלחנו לתעד אותו.

מצד שני, הייתה קצת התפתחות בתחום החורים השחורים. לראשונה הצלחנו לצלם חור שחור. כתבתי על זה בזמן הפירסום.

זאת פעולה שאמורה להביא להתפתחות חקר החורים השחורים, אבל היא גם מאירה את הטרנד הגדול של העשור: תחום ה-multimessenger astronomy. זה סוג של אסטרונומיה בה בונים תמונות ומודלים לא בעזרת מקור מידע אחד, אלא בעזרת שלל מקורות מידע (אור, גלים, מגנטיות) שאותם מצליבים ביחד. כבר הזכרתי שזה נורא מלהיב את כל אנשי הבינה מלאכותית?

הדבר האחרון המלהיב הוא התפתחות המחשב הקוונטי. מקונספט דמיוני הגענו לעליונות קוונטית. כתבתי על זה סמוך להכרזה.

כאמור, עשור פיזיקה יבש. הכתבה המלאה לא מוסיפה המון על הסיכום שלי.

2. סאמה וואן קלאברגן החליט ליצור גירסא חדשה לציור שעשה פעם. התוצאה עושה לי כיסופים, נוגות ועוד שאר מילים יפות. איזה כשרון, כולי קנאה.

ציור נוגה

3. כבר מאות שנים שאנחנו יודעים ש: 3 = 1³ + 1³ + 1³ או: 3 = 4³ + 4³ + ³(5-). אבל תמיד תהינו אם יש עוד דרך לכתוב את המספר שלוש כסכום של שלוש חזקות שלישיות, ולא ידענו.

והנה, בספטמבר האחרון הידע האנושי הועשר וגילה דרך שלישית:

3 = 569,936,821,221,962,380,720³ + ³(−569,936,821,113,563,493,509) + ³(−472,715,493,453,327,032)

כתבה נהדרת על איך מצאנו את זה ולמה כל כך קשה למצוא דברים שלכאורה נראים כמו ידע טריוויאלי.

4. מכיוון שניסיתי לעזור בחודשים האחרונים לכמה אנשים להרים בלוג, הבנתי – שוב – למה בלוגים לא באמת עומדים לעשות קאמבק.

בשביל בלוג משלכם, צריך להשקיע כסף. לא המון, אבל צריך. ורוב האנשים – זה לגיטימי לגמרי אגב – לא רוצים להשקיע כלום, אלא פשוט במה לכתוב את דעותיהם.

אז יש כיום הרבה פחות בלוגים מאשר פעם, וזה מובן לגמרי. מצד שני, הבלוגים החדשים שכבר כן קמים מושקעים להפליא.

אני מדבר למשל על האמנית והרוכל. בלוג שנוסף בחודשים האחרונים לגנזך הרשת, ולא מפסיק להפתיע אותי.

זה “בלוג כלכלה מאויר” בשילוב של אמנית וכלכלן. הפוסטים שם גם יפים, גם מרתקים וגם מקוריים להפליא. תראו למשל את הפוסט האחרון על כלכלה ומלחמת העולם הראשונה.

5. נאסא ערכה את תחרות גילוף הדלעת השנתית שלה.

6. נפתחה ההצבעה לשלב הסופי לפרסי גודרידס. תבדקו פה את המועמדים בקטגוריות מדע-בדיוני, פנטזיה ואימה. זאת כנראה אחת מרשימות המלצות הקריאה הטובות שיש.

7. כמו שלנו יש את הדבר הנוראי שנקרא רב-קו (אני עומד להתלונן על זה עוד שנים רבות, תתכוננו), ללונדונים יש את ה-Oyster Card.

מישהו עשה עטיפה שגורמת לכרטיס Oyster Card קביל להיראות כאילו שהוא מזויף – למרות שהוא עדיין עובד. בזבוז זמן משווע של כולם, כולל של הפקחים המסכנים שינסו להבין מה קורה פה, אבל גם נורא מצחיק.

פורסם בקטגוריה יומיות | 12 תגובות

חומוס באסתר ויהונתן, צפת

טיילנו בגליל.

זאת עונת המסיק, והאיזור כולו חוגג עם עצי הזית.

באבו סנאן ביקרנו בפסטיבל הזית בבית הבד המקומי; ראינו חניכי נוער עובד רוקדים ריקודים דרוזיים מסורתיים. בכליל גייסו אותנו לעזור במסיק, וקטפנו שני קילו זיתים לכבוש בבית. בכפר דרוזי ליד כפר ורדים, קיבלנו מתנה שני בקבוקים גדולים של שמן זית טרי, והמארחת רצתה שנקח עוד, כי “יש לי ליטרים! אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה!”.

למדנו שמחמישים קילו זיתים מקבלים ג’ריקן שמן זית של בערך 16 ליטר. גילינו שהכמות המינימלית שבית הבד מוכן לעבוד איתה היא 250 קילו.

חזית מסעדת אסתר ויונתן

פתאום, בצפת, נהיינו רעבים.

אם פעם הייתם רעבים בצפת, היו אומרים לכם שזבש”כם. הליצנים הוסיפו בדיחה, ‘מקווים שהבאתם סנדוויץ’ מהבית’, והפטריוטים הציעו ‘גבינת המאירי, רוצה פריקסה ליד?’.

זה קצת מבאס, כי ידוע שיש דבר כזה ‘מטבח צפתי מסורתי’, רק לא ממש ברור איפה אפשר לאכול אותו. לא בצפת כנראה.

עכשיו זה סוף 2019, ויבשל כל עם ישראל. צפת עשירה באטרקציות קולינריות. ייקבים, פאבים, בתי אוכל – וכן, גם חומוסיות. אבל האירוניה היא שמכל החומוסיות בצפת, החומוס היחיד ששמעו יצא למרחוק לא מוגש בחומוסיה, אלא דווקא במסעדה, מסעדת אסתר ויונתן.

קפה מול הזריחה
[שש בבוקר בכליל, לא קשור לביקורת האוכל, אבל כן רגע יפה מהטיול]

אם אתם לא שמעתם על אסתר ויונתן, זה אומר שאתם לא רואים תחרויות ריאליטי של בישול בטלוויזיה.

אסתר ויונתן ניצחו בתוכנית האחרונה שהמציא הז’אנר, “MKR המטבח המנצח”. תוכנית עם שם מאד מוזר, אבל קונספט חביב. שורה של זוגות, כולם חולמים לפתוח מסעדות, מתחרים אחד מול השני. בדרך הם לומדים משהו על עולם המסעדנות מהשופטים, חיים כהן ומירי ברודו.

מכל מאכלי אסתר ויונתן שקיבלו שבחים, היו הרבה כאלה, הכי הרבה קיבל החומוס. כן, החומוס.

חיים כהן אמר – אם אינני טועה – שזה אחד החומוסים הטובים שאכל אי פעם. אז אמר. כי עם כל הכבוד, חיים כהן הוא לא שוקי גלילי, וזה שמישהו שף אדיר, לא אומר שהוא חי, נושם ושוחה בחומוס. נהפוך הוא – זה אומר שהוא מוותר לעיתים על חווית החומוס עבור מאכלים אחרים! וכן, לא טעיתם, יש נימת נזיפה במשפט הזה.

הדבר הראשון ששמים לב אליו באסתר ויונתן, זה שהם יודעים איך לנהל מסעדה. אני לא יודע אם זה כשרון טבעי, או תוצר של טיפים מחיים כהן ורותי ברודו, אבל זאת מסעדת הפועלים הכי מתוקתקת ומזמינה שהייתי בה מזה הרבה זמן.

לא רק העיצוב נכון, גם התפעול. המטבח פתוח, ואפשר לראות את יונתן מבשל שם. התפריטים מודפסים במדפסת, אז אפשר כל יום לשנות אותם לפי המנות היומיות. השירות מהיר ואדיר. כך צריך לעשות מסעדה.

הבעיה היא שכל הטוב הזה גם בא עם מחיר, ולכן גם המחירים הם יותר תל אביביים מצפתיים. 36 שקל עולה מנת החומוס. הזמנו מנה אחת לשני אנשים, כי יש לנו קיבה קטנה, וגם אכלנו ארוחת צהריים קטנה שעתיים קודם.

מה שהגיע לשולחן תוך שתי דקות היה לא חומוס, אלא אירוע. מגש גדול ועמוס בכל טוב. מסוג המנות שאתה יודע שתאהב עוד לפני שהכנסת לפה. כי יופי מרמז לטוב, ויופי של אוכל מרמז לטעם טוב.

חומוס של אסתר ויונתן

שוב, אני לא יודע אם זה כשרון טבעי לעצב מנות מזמינות כל כך, או טיפים מהמנטורים של תוכנית הטלוויזיה.

החומוס הגיע עם חריף וירקות חתוכים גס.

החומוס אכן היה נהדר. הוא שייך לז’אנר שאני מכנה ‘קרם גרגירי חומוס’. נימוח ועדין, עם טעם דומיננטי של גרגירי החומוס עצמם, ולא טחינה, לימון או שום.

אבל חומוסים טובים יש בשפע במדינה. באמת, קשה לי לדמיין איך חומוס כלשהו מתבלט מעל השאר כיום. מה שאין בשפע, זה חומוסים שמגיעים עם לחם פרנה טרי שיצא הרגע מהטאבון במטבח.

עכשיו, אני יודע שיש חומוסאיים שחסמו את הבלוג ברגע שקראו את המשפט הזה. כשזה מגיע לחומוס, ישראליים נעשים אדוקים יותר מאיטלקים לפסטה. מותר להעז קצת בתוספות, אבל חומוס צריך להיות חום, והלחם חייב להיות פיתה ישראלית.

אז לא. אחרי שחיים הרבה בחו”ל רואים שזה לא המצב. הלבנונים אוכלים את זה עם לחם דק כמו נייר, וזה דווקא טוב – מעט פחמימות להרבה חומוס. בפולין עושים חומוס אדום (מעורב עם מיץ עגבניות), צהוב (כורכום אני מניח) וירוק – ואתם יודעים מה? הם טעימים. טעימים!

לחם פרנה טרי מהתנור משדרג את החומוס של אסתר ויונתן מ”עוד חומוס מוצלח” ל”חומוס נהדר”. הוא מגיע שרוף בקצוות, אפקט שאפשר להשיג רק עם אש אמיתית, ומסתדר נהדר עם קרם החומוס.

לא טעמנו אף אחת מהמנות האחרות באסתר ויונתן. לא את העראייס, לא את קבב הטלה (שנראה מעולה) ולא את הקציצות הביתיות. אבל נטעם בפעם הבאה. כי אהבנו (מאד!) את החומוס, והוא עשה חשק לעוד.

[אסתר ויונתן, כיכר אברהם שדה, צפת]

פורסם בקטגוריה חומוס | תגובה אחת