המדף הז’אנרי: Software – רודי רוקר

השורה התחתונה הראשונה? זאת עומדת להיות ביקורת מוזרה להפליא.

השורה התחתונה השניה מסבירה את הראשונה. Software הוא אחד מספרי המד”ב הגרועים שקראתי אי פעם.

לכן, הרבה יותר מעניין לדון בשאלה למה קראתי את הספר. אז נתחיל מזה, ורק אחרי התמונה נסביר בקצרה על מה הוא ומה גרוע בו (מה לא?!).

מעשה שהיה כך היה: לפני ככה וככה שבועות קיבלתי לינק לספר המד”ב Mathematicians in love. בגלל שאני מתמטיקאי, ואני מאד רומנטי, החלטתי לקרוא אותו.

הדבר החכם הטיפשי שעשיתי זה לא ללכת ל-Goodread ולראות שלספר יש ציון 3.47. למי שלא יודע, ציון 3.47 בגודריד זאת נורת אזהרה בגודל גורד שחקים. זה אומר שהציון החיובי היחיד שקיבל הספר הוא כנראה מאמא של הסופר.

אבל לא קראתי את Mathematicians in love, כי עשיתי גם דבר חכם: בדקתי מה אומרים על הסופר, רודי רוקר, ברשת. מה גיליתי? שמתטיקאיים מאוהבים הוא לא הספר המפורסם ביותר שלו.

למעשה, מסתבר שבתחילת שנות השמונים הוציא רוקר רביעיית ספרי סייברפאנק בשם Ware, שקיבעו אותו כאחד מראשוני הז’אנר והביאו לו של פרסום בכנסים. Software הוא הספר הראשון מתוך הרביעייה. החלטתי קודם לקרוא אותו, ואם הוא טוב, להמשיך לספרים אחרים של רוקר.

כמו שהבנתם, Software הוא ספר נוראי. צריך לשלול מרוקר את רשיון המקלדת. הוא מספרי הבבל”ת הטכנולוגי עם ההומור המוזר של היפים מסוממים מהחוץ המערבי שהוציא לז’אנר הסייברפאנק שם כל כך רע.

למה סיימתי אותו בכלל? אלף כי הוא קצר, בית כי יש לו חשיבות היסטורית כלשהי.

לפני המון שנים “שיחרר” דוקטור קוב אנדרסון את הרובוטים. הוא עשה איזה שינוי בתוכנה שלהם ששלח אותם מעבדות לחופש. החברה האנושית נידתה את אנדרסון פחות או יותר בעקבות המקרה הזה, והוא נאלץ לבלות את סוף ימיו במושבת זקנים אלכהוליסטים בפלורידה.

מצד שני, הרובוטים מאלילים את אנדרסון כמובן. כי הוא, אתם יודעים, ברא אותם. הם בנו מושבת רובוטים מתקדמת על הירח, ומזמינים את אנדרסון לבוא לשם, להעביר את התודעה שלו לרובוט ולחיות סוג של חיי נצח.

לאותו הטיול מצטרף לאנדרסון צעיר פוחז שבורח מכת אנשים שרוצה לאכול את המוח שלו. על הירח הוא יפתח רומן עם רובוטים, ואז רובוטים ינסו לאכול לו את המוח – זה סוג של מוטיב מוזר בספר, ובסוף יקרו עוד דברים מוזרים.

כנראה שזאת טעות לקרוא את Software בתור ספר רציני. הוא, אני מקווה, נסיון כלשהו של הסופר לכתוב ספר טכנולוגיה עם הומור סוריאליסטי במיוחד.

אז בתור מסמך תרבותי זה מעניין. כאילו, זה ההומור שמתמטיקאיים חובבי מחשבים שלקחו המון סמים חשבו שמצחיק לפני כמעט 40 שנה. אבל בתור משהו באמת מצחיק? נופ. לא מצחיק, לא גורם לחשוב, לא נורא יצירתי בהתחשב בשלל יצירות הסייברפאנק שנכתבו מאז. פשוט לא.

מומלץ? נובמת. תנחשו לבד.

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה | 4 תגובות

יומיות 20.06.2019: העתיד של האזנה למוזיקה

לפני כמה ימים ביקשתי עזרה מקוראי הבלוג: לבדוק פלאגאין לאתרים מבוזרים שכתבנו. המון התנדבו לעזור ובסוף אפילו דחיתי את האחרונים כי יש מספיק.

תודה רבה לכולם! הוראות נשלחו הבוקר.

1. אחד הספרים המעניינים שקראתי הוא How Music Works של דיוויד ביירן. אני בכוונה אומר “מעניינים” ולא “טובים”, כי הוא מאד יבש.

הספר מראה איך מוזיקה התאימה עצמה למקום, לתרבות ולטכנולוגיה.

המוזיקה הטורקית – אם זכור לי נכון – מורכבת מהרבה כלים שמנגנים אותו הדבר, בעוד המוזיקה המרכז-צפון אירופאית מורכבת מהרמוניות. זה בגלל שמרכז אירופאיים ניגנו בכנסיות עם אקוסטיקה מופלאה, אבל הטורקים ניגנו תחת כיפת השמיים. הם נזקקו לכמה כלים שיחזרו על אותו הדבר כאמצעי הגברה.

בשנים האחרונות אפשר לראות איך טכנולוגיה משנה את המוזיקה מול פנינו בזמן אמת. חלק מהמפיכה הזאת, מקלטות לדיסקים ל-mp3 ואוספים פרטיים אדירים של מוזיקה, חוויתי בעצמי בתור מאזין אובססיבי למוזיקה (למי שזוכר את ימי הבלוג הראשונים).

את החלק האחרון של המהפיכה, עם שירותי סטרימינג אני חווה דרך העיניים של החבר’ה בני העשרים בהאקרספייס בו אני נמצא.

יש להאקרספייס אתר בו כל אחד יכול לבחור מוזיקת רקע. קל לזהות הבדלים בין אנשים אחרי גיל 30 לחבר’ה היותר הצעירים.

למשל, אם אני הראשון בהאקרספייס, אני מתחבר לאתר עם המחשב שלי, ומנגן את המוזיקה ש*אני* מכיר, ש*אני* אוהב ושאני רוצה לשמוע עכשיו. חשוב לי לדעת מי מנגן ומה מתנגן. חשוב לי להאזין לדברים שלי, ולמיין את המוזיקה החדשה ע”פ העדפה.

כשמגיעים הצעירים יותר, הם מתחברים ל-Iris (תואם ספוטיפיי, רק יותר כללי ולא מסחרי), ומנגנים פלייליסט אווירתי כלשהו. הם מחפשים או “מוזיקה שמתאימה להאקרספייס” או “אלקטרוני מודרני”, או “רוק לשעות הערב”.

הם אף פעם לא בודקים איזה אמן שר, ואם מדי פעם אני שואל, הם אשכרה מתפלאים. למה זה משנה לי?

במילים אחרות, לא נורא איכפת להם למי ומה הם מאזינים. איכפת להם שתהיה מוזיקה שמתאימה לאווירה, וזהו.

אפשר להשוות את זה לאנשים שפעם היו פותחים את תחנת הרדיו האהובה עליהם. אבל גם זה לא מדויק. בתחנות רדיו היו חזרות על שירים, וציינו מי מבצע כל שיר. אם האזנת מספיק לאותה התחנה, התחלת לגבש את רשימת הלהיטים האהובה עליך. בשיטת הסטרימינג יש פחות חזרה.

עכשיו, ברור שהאקרים צעירים לא משקפים את כלל האנושות, ושהעולם עוד מורכב מהמון אנשים צעירים שמתנהגים כמוני. אבל זה כן מראה על סוג התנהגות חדש שנוצר בעקבות הטכנולוגיה.

מה שמביא אותי למשקיע המליארדר Vinod Khosla, שטען שבעוד עשור לא נקשיב יותר למוזיקה, אלא נקשיב לאווירה.

ע”פ החזון של Khosla, אנו נאזין לשירים שיווצרו אוטומטית על ידי מחשב, ויותאמו אישית למוח, אישיות, מצב הרוח והמיקום שלנו.

יש צעד אחד שצריך להתרחש לפני הדבר הזה: שמוזיקת בינה מלאכותית תהפך לפופולרית בכלל. אבל האם זה נשמע כל כך מופרך? עם אנשים שלא יודעים ולא איכפת להם מה הם מאזינים? ועם ספוטיפיי, שכלכלית עדיף לה מוזיקה שיצר מחשב על מוזיקה שיצר בן אנוש, כי אז היא לא צריכה לשלם תמלוגים?

מי יודע אם זה יקרה. יותר קל לתת טיעונים מנומקים לגבי העתיד מאשר אשכרה לחזות את העתיד.

2. במיושי נפתח מוזיאון לפולקלור מפלצות יפני.

3. יש לי חולשה מוזרה לוובקומיקס על מתכנתים.

אז בנוסף ל-User Friendly, CommitStrip, Not Invented Here ואולי גם PvP (שהוא לא בטוח למפתחים, אבל בטוח ששווה להזכיר אותו), גיליתי עכשיו את Monkey User.

שעות של הנאה מהומור מפתחים כבד.

4. בסתיו הקרוב יגיע אליכם… פיירפוקס פרמיום!

כרגע פיירפוקס ממנים את עצמם בשני אפיקים: כסף ממנועי חיפוש, וכסף מהנגשת תוכן (ע”י חברת הבת שלהם, Pocket). הרעיון הוא להוסיף אפיק נוסף: שירותים.

ב”שירותים” פיירפוקס מתכוונים לדברים כמו אימייל מאובטח, איחסון קבצים או VPN. הכוונה היא שמשתמשי שירות פרימיום יוכלו במנוי חודשי, לקבל גישה לכל המוצרים האלה. המוצרים גם יכולים להיות מסונכרנים עם הדפדפן. נגיד, אם הדפדפן מזהה שאתם ניגשים לחשבון הבנק שלכם, הוא יכול להציע לכם לבד לעשות את זה דרך VPN, כי זה יותר חשוב מאשר לגשת לוואינט.

5. חתולים, דגים וחיות רבות אחרות משתמשות בשפמים לצורך ניווט וראיית הסביבה, אז למה לא רחפנים?

צוות חוקרים מאוסטרליה יצר רחפן עם שפם. ביוכימיה וטכנולוגיה ביחד.

6. אני עוסק בפרוייקטים של קוד פתוח, ולכן מעניין אותי שקמו באירופה שלושה ארגונים חדשים שאמורים לתתמ מטריה משפטית לכאלה פרוייקטים.

7. לפני שבועיים כתבתי על נושא פענוח פשעים בעזרת DNA (אייטם 3 פה). מאז, ראו פלא, הנושא קיבל כנפיים ודנו בו לא מעט בארה”ב.

דיון אחד היה בנושא חברת GEDmatch. הרבה תיקים, כולל זה של ה-Golden State Killer בו דנתי בפוסט הקודם, פוענחו בעזרת החברה הזאת.

ל-GEDmatch יש שירות אליו מעלים אנשים את פרטי ה-DNA שלהם בתקווה למצוא קרובי משפחה אבודים. חוקרי משטרה העלו לשם דגימות DNA שהם לקחו מזירת הפשע ומחשודים פוטנציאליים, בנסיון לגלות קרובי משפחה של הפושעים, ומשם לגלות את הפושע עצמו.

המשטרה עשתה עם זה דברים נפלאים, בלי ציניות. הם פיענחו תיקי רצח תקועים. הבעיה היא, כמו הרבה דיונים בעידן הנוכחי, מה יקרה אם האנשים הלא נכונים ישתמשו בטכנולוגיה? במילים אחרות: יש סיכוי שישתמשו בטכנולוגיה לביצוע פשעים יותר חמורים מאלו שאותם פותרים.

בעקבות הביקורת הגבילה עכשיו GEDmatch את גישת המשטרה רק לרשומות שבעליהן הביעו הסכמה מפורשת לשימוש הזה. זה 5% מסך הרשומות, ומצמצם בטירוף את יכולות המשטרה. אם תשאלו אותי, זאת הגבלה זמנית.

אירוע נוסף שנוגע לטכנולוגיה הוא לגבי מכונות Rapid DNA. אלו מכונות בגודל של מדפסת, עם שם של מדע בדיוני, שמספקות לחוקרים מידע DNA תוך כמה שעות. השימוש במכונות האלה כרגע מעוכב עד שיבדקו את האמינות שלהן ואת המסגרת החוקית בו הן פועלות.

אבל שוב, אלו הגבלות זמניות. קשה כרגע לדמיין את העתיד של הקרימינולוגיה בלי שימוש נרחב ב-DNA.

פורסם בקטגוריה יומיות | 2 תגובות

מטבע ליברה של פייסבוק

פייסבוק משיקה מטבע חדש, ליברה שמו. הם טוענים שהוא מבוסס בלוקצ’יין. בגלל שאני עוסק בתחום הבלוקצ’יין, עשרים אנשים בערך, בלי הגזמה, שאלו מה דעתי עליו.

אז בקשה, דעתי עליו.

מה אתם צריכים לדעת?
פייסבוק משיקה מטבע. זהו. תמחקו מהלקסיקון את כל הבלוקצ’יין, קריפטו ושאר הדברים האלה, כי הם רלוונטיים לכם כמו ששלג רלוונטי לאילת.

אפשר עוד פירוט?
בטח! הרי זה נשמע מוזר, נכון? איך חברה מסחרית יכולה להשיק מטבע? אז זהו, שחברה יכולה להשיק מטבע משלה, לפחות לפי מה שהבנתי ממי שעוסק בתחום באיחוד האירופאי. אבל אם היא רוצה שיעשו כל מיני דברים שקשורים לתשלומים עם המטבע, היא צריכה לקבל רשיונות מתאימים.

העניין הוא שפייסבוק בחיים לא תקבל את כל הרשיונות האלה (אני מנחש). היא גם ככה מונופול ביותר מדי תחומים. אז מה שהיא עשתה פה – ואני מדבר על סמך דעתי בתור חובבן, לא מומחה – זה קצת להתחכם.

ראשית, היא מעמידה פנים שהמטבע לא שייך לה. לכן לא קוראים לו מפייסבוק או פייסקוין, אלא “ליברה” – שם גנרי בטעם רע. זאת העמדת פנים ברורה, כי כל ההכרזות מגיעות מפייסבוק, המטבע פותח בפייסבוק וכולם יודעים שהוא של פייסבוק. אבל רשמית, לא, לא של פייסבוק, מפתאום.

אז של מי הוא כן? פייסבוק הקימה קונסורציום של חברות גדולות. יש שם את מאסטרקארד, פייפאל, אובר ועוד כמה. בגלל שהמטבע שייך לקונסורציום, אז הקונסורציום יבקש רשיון, וגם ככה הוא כבר כולל חברות שיש להם רשיונות לתשלומים. האם הם יקבלו? נראה.

a picture of coins
[מקור, CC]

מה הקשר לבלוקצ’יין?
כדי לסבך את העניין, פייסבוק זרקה פצצת עשן טכנית נוספת ואמרה שזה מטבע מבוסס בלוקצ’יין. הנה ציוץ מאד חכם שמביע את דעתי בנידון:

אסביר בקצרה, כי אני באמת לא רואה טעם להיכנס לנקודות טכניות. המטבע של פייסבוק מבוסס על אחד מתתי הנושאים בתחום הבלוקצ’יין, בשם permissioned blockchain. זה לא אותה הטכנולוגיה שביטקוין, את’ריום ושאר המטבעות המפורסמים משתמשים בה.

למעשה, השימוש בשם blockchain לכאלה טכנולוגיות כל כך מבלבל, שהיה עדיף לו היו קוראים להן מלפפון חמוץ עם רוטב שומשום. זה גם יותר טעים, וגם פחות מבלבל.

אקדמאית, השימוש במילה בלוקצ’יין מוצדק (אבל רק אקדמאית! אקדמאיים אוהבים לבלבל!). פייסבוק פירסמו אפילו מאמר אקדמאי שמתאר את חלק הארי של המערכת הטכנית של המטבע שלהם. הוא מאמר טוב, אבל אין בו שום דבר מהפכני. עוד מאמר טוב בתחום בו יש עשרות כאלה.

permissioned blockchain היא דרך אחת לממש מטבע ששייך לקונסורציום, ולא לחברה אחת. זאת לווא דווקא הדרך היחידה או ההכי יעילה (למרות שיש שיגידו שכן), אבל זאת בלי ספק הדרך שהכי טובה מבחינת יח”צ.

רגע, אבל מה איכפת לי שזה בלוקצ’יין?
לאנשים מן השורה באמת לא איכפת איך ממומש מטבע דיגיטלי, כמו שלא איכפת להם באיזו שפה כתוב האתר הזה.

אממה, בלוקצ’יין היא מילה טעונה רגשית. היא מקושרת לביזור, לחופש ולתהליכים הוגנים. כל מיני קישורים שפייסבוק מקווה שיעזרו לה להשיג הייפ, לגיטימיציה ורשיונות.

לכן אני אומר: תשכחו מהמילה בלוקצ’יין, תשכחו מהמילה קריפטו. הנה מה שחשוב: פייסבוק יוצרת מטבע עבור קונסורציום שהיא אירגנה, והדבר העיקרי שמעניין לדבר עליו זה אידיאולוגיה.

אידיאולוגיה. יש אנשים שדעתם הפוליטית גורסת שהכל צריך להיות שייך ומנוהל ע”י המדינה, ויש כאלה שחושבים שהכל צריך להיות פרטי.

אבל תמיד היה נדמה לי שגם אלו וגם אלו, חושבים שכסף צריך להיות שייך לעם.

אז כן, הדעות חלוקות בין אלו שתומכים בכך שהכסף יהיה שייך ישירות לעם (ביטקוין), ובין אלו שחושבים שהוא צריך להיות מנוהל ע”י נבחרי העם (כל המטבעות הרגילים). אבל פתאום הופתעתי לגלות בימים האחרונים גל התלהבות ושמחה מאנשים ששמעו על מטבע פייסבוק.

תראו, כסף זה אחד המונחים החזקים בעולם. יחד עם דת, סקס ואלימות – ובמצבים מסוימים הרבה מעל כולם. קשה להסביר מה זה כסף, זה דיון שאפשר לעשות עליו תארים.

מספיק לאמר שכסף זה קונספט שקיים בראש של אנשים. בגלל החשיבות שלו אנחנו צריכים לרצות, לדעתי, שמי שינהל את הקונספט הדמיוני של כסף יהיה בעדנו.

פייסבוק לא בעדנו. זה לא משהו אישי נגד פייסבוק, אלא משהו שנכון לכל החברות המסחריות, בטח אלו שבניהול ציבורי. פייסבוק בעד עצמם. לפעמים האינטרסים שלהם מתיישרים עם אלו שלכם, ואז אתם חושבים שהם רוצים בטובתכם. הם לא. באמת.

אנחנו מתלוננים, ובצדק, על בנקים. על שירות, על עמלות על אטימות ועל חשבונות שנחסמים או נסגרים בלי הסבר. תנוח דעתכם, כל זה יהיה הרבה יותר גרוע אם ליברה אי פעם יתפוס.

הם יתחילו בשיטת המלכודת דבש. אני מנחש שליברה יתחיל בלי עמלות בכלל. אולי אפילו עם הטבות. אולי תשלמו 10 אחוז פחות אם תשלמו עם ליברה במקומות מסוימים, ואולי תקבלו בונוסים ומתנות.

אבל אם פייסבוק יהפוך למונופול, אז אני מנחש שהם יתנהגו הרבה יותר גרוע מכל בנק שאתם מכירים.

אני לא חושב שליברה הוא רעיון טוב. אני כן חושב שלפייסבוק ושאר חברי הקונסורציום יש כוח אדיר לדחוף אותו, למרות שהוא לא רעיון טוב. האמת היא שהחשש שלי הוא מעולם בו ליברה או דומיו יהפכו לכורח.

פורסם בקטגוריה Blockchain | 4 תגובות

קורקינטיים חשמליים

עיריית תל אביב הכריזה על שורת הגבלות להשכרת קורקינטיים חשמליים:
– איזורי חניה מוגדרים,
– קנסות למי שרוכב על המדרכה, בלי קסדה, או צופר בין 23:00 בלילה ל-7:00 בבוקר,
– החרמת קורקינטיים שיחנו במקומות אסורים.

זה מצטרף לרוח העכשווית של שאר עיריות העולם. במדריד, פאריס, שוודיה ואנגליה החרימו, רוצים להחרים, או הכריזו על תהליכי רישוי לחברות להשכרת קורקינטיים.

בסן פרנסיסקו התחילו כבר באפריל 2018 לדרוש רשיון לחברות להשכרת קורקינטיים חשמליים. הרבה ביקשו רשיון, אבל רק שתי חברות קטנות קיבלו אותו. אז מה עשתה חברה גדולה שלא קיבלה רשיון? רכשה את אחת החברות הקטנות, והתגנבה בחזרה לשוק.


[מקור, CC]

דעתי על קורקינטים חשמליים מתחלקת לשניים: דעה על ההמצאה עצמה: גאונית. דעה על קורקינטים חשמליים לשיתוף: רעיון יפה ש(כרגע) אי אפשר לממש בצורה טובה.

נתחיל מההמצאה. אחת מבעיות התחבורה בעולם היא ה”אלמנט קילומטר האחרון”. זה אומר שאם יש לכם 20 קילומטר מהבית לעבודה, 18 תעשו במהירות, ובשניים, בקילומטר הראשון והאחרון, תזדחלו באיטיות מעצבנת.

זה נכון למכוניות, לתחבורה ציבורית, ואתם יודעים מה? אפילו לאופניים כיום! 18 קילומטר יש דרך אופניים סלולה ומהירה, אבל שני קילומטר צריך לתמרן ברחובות צרים, מסוכנים ולא נוחים.

קורקינטיים חשמליים פותרת את הבעיה הזאת – וזאת מהפיכה אמיתית.

יש לי חבר שעבר לפני חודשיים ליישוב מחוץ לעיר. עכשיו יש לו גינה קטנה, שכנים שקטים וטבע במרחק יריקה. הוא מאושר, אבל הסביר שכנראה לא היה עושה את המעבר לולא המצאת הקורקינט החשמלי.

כי האיש צריך להגיע לעבודה בעיר כל יום. אז הוא יכול להגיע עם אוטו, אבל זה יקר, איטי ומעצבן בפקקים של הבוקר. יש לו גם רכבת כמה קילומטרים מהבית, אבל אלמנט הקילומטר האחרון מסביר שלהגיע מהבית לתחנת הרכבת, ומתחנת הרכבת לעבודה, יקח יותר מדי זמן.

אז ללכת ברגל זה איטי מדי. אופניים כמעט בלתי אפשרי לעלות על הרכבת בשעות השיא – וחוץ מזה, לא בא לו לעשות ספורט על הבוקר. מצד שני, קורקינט חשמלי? 9 דקות באוויר הפתוח, ואז הוא מקפל אותו ועולה על הרכבת לנסיעה של רבע שעה – רוכב עוד כמה דקות מהתחנה לעבודה. החיים שלו דבש.

מהפיכה או לא מהפיכה? פתאום מעבר לפרברים נראה הרבה יותר אפשרי, אפילו בישראל עם מיקום תחנות הרכבת המוזר בשולי העיר.

קורקינטיים חשמליים הם כמעט השיא של גל כלי הרכב החשמליים. קל ללמוד להשתמש בהם, והם מרגישים בטוחים למדי. הם מתקפלים ואפשר לשלב אותם עם תחבורה ציבורית. אפשר גם לעלות אותם בקלות למשרד או לבית, ולא צריך לדאוג שהם יגנבו כמו עם אופניים חשמליים.

זה ממש כאילו אנחנו סוף סוף מקבלים תשובה לשאלה, מה היא קורה אם אמא טבע הייתה נותנת לנו גלגלים במקום רגליים.

אישית, קורקינטיים חשמליים מתבזבזים עלי. אני חזק מדי בתחום הרכיבה על אופניים. זה הספורט היומי שלי, ואני רגיל לעשות עשרות קילומטרים ביום בלי למצמץ. אבל העולם לא סובב סביבי, והקורקינטיים הם המצאה מעולה להרבה אנשים אחרים.

ואז מגיעות הבעיות, שגורמות לקורקינטיים חשמליים להיות ההמצאה הכי שנואה בעשור האחרון.

נתחיל מהתשתיות. במקור ערים מודרניות תוכננו לשלושה סוגי תחבורה: הולכי רגל, כלי רכב ממונעים “קלאסיים” (מכוניות, אופנועיים) ותחבורה ציבורית.

זה עובד טוב כל עוד אלו כלי התחבורה העיקריים. כלומר, אם יש כמה סוסים על הכביש, המערכת תשרוד. אם יש כמה אופניים על המדרכה (או על הכביש), המערכת תשרוד. אותו הדבר נכון לגבי אופניים וקורקינטיים חשמליים: בכמות קטנה, התשתית הישנה – שלא מיועדת להם – הייתה מספיקה.

באיזשהו שלב בתחילת המליון החל גל עולמי של רכיבה על אופניים, והערים הגדולות הוסיפו תשתית נוספת לאופניים (וכן, אני יודע שבמרכז צפון-אירופה היו תשתיות כאלה הרבה קודם, כי שם היה שימוש גדול באופניים כבר המון שנים).

עכשיו נשאלת השאלה: לאיפה שיכים כלי הרכב החשמליים החדשים? ברור שלא למסלולי התחבורה הציבורית ולא למדרכה. אבל האם הם יכולים ללכת למסלולי האופניים? לכביש? או שהם צריכים תשתית חדשה משלהם.

התשובה שלי: הם לא שייכים לשום מקום. וזאת בעיה.

יש כאלה שאומרים שמקומם של כלי הרכב הממונעים הוא על מסלולי האופניים. לכל האנשים האלה אני קורא לעלות על אופניים ולרכב כשקורקינטיים חשמליים חותכים אותם על ימין ועל שמאל בתוך מסלול אופניים צר.

אם אתם חושבים שזאת אשמת נהגי הקורקינטיים, תעשו את הניסוי הבא: תעלו על קורקינט חשמלי ותתנהלו באיטיות מאחורי רוכב אופניים עייף. נראה אתכם לא מנסים לחתוך אותו בצורה מסוכנת בהזדמנות הראשונה.

הלאה. על הכביש? אז כן, קורקינטים חשמליים ממונעים, אבל הם גם איטיים יחסית לכלי רכב ולא מוגנים. זה מרגיש יותר כמו לרוץ ממש מהר בין מכוניות – ונראה מי האמיץ פה שיכול לעשות את זה. למרות שטענות דומות יכולות לבוא לאופנועים, והם דווקא מסתדרים יפה בכביש.

אז מה לעשות? תשתית חדשה לכלי רכב חשמליים אי אפשר לבנות. גם כי זה יקר, גם כי אין מקום, וגם כי עוד כמה שנים יגיעו כלי הרכב האוטונומיים וידרשו תשתית תחבורה משלהם. כמה תשתיות יכול מקום אחד להכיל?

הבעיה השניה היא הקורקינטיים החשמליים להשכרה, שזרוקים בכל ערי העולם כיום.

זה מסוג הרעיונות שכששומעים אותם, אומרים, “אוי, איזה רעיון מקסים! אבל רגע, הוא בחיים לא יעבוד! הקורקינטיים יפריעו לשאר התושבים! וגם איך תמנעו מאנשים לחבל בהם?”. אבל אחרי שממשים אותם מגלים שכל האזהרות האלה נכונות להפליא: קורקינטיים חשמליים הם מפגע עירוני.

הם גם זרוקים בכל פינה, חוסמים פינות אסטרטגיות בעיר. וגם מסתבר שאנשים אכן מחבלים בהם! איזו הפתעה.

בשביל להילחם בחבלות, הוסיפו חברות הקורקינטיים באיזשהו שלב אזעקות למכשירים. זה הולך בין צלצול נעים, לבין זעקות “עזוב אותי! עזוב אותי!” או משהו בסגנון שצועק לעברכם המכשיר החשמלי. זה אגב נכון גם כשאתם כולה מזיזים מכשיר שחוסם את כניסת החצר שלכם.

האזעקות האלה מורטות לי את העצבים. יש בתי קפה באירופה שנהגתי לשבת בהם בחוץ בכיף לעבוד, אבל עכשיו – כשכל דקה או שתיים יש אזעקה של קורקינט חשמלי – לפעמים סתם ככה אגב – אני לא מסוגל יותר. זה עינוי מים סיני. תקראו לי מפונק, תגידו לי שארגע – אבל ככה זה. רעש חוזר לא מוצדק זה אחד הגורמים לאי שפיות נפשית.

אי אפשר להתעלם מהיתרונות של הקורקינטיים להשכרה. רק שלשום ראיתי משפחת תיירים של סבתא, סבא ונכד שיצאו לטיול בוורשה עם קורקינטיים להשכרה. אבל גם אי אפשר להטמיע טכנולוגיה שפוגעת בכל מי שלא משתמש בה. אנוכיות ונוחות הן לא ערכים עליוניים.

העניין הוא שגם תרבות נסיעה זה משהו שמתפתח עם הזמן. מי שיש לו קורקינט חשמלי משלו, לאט לאט יתחיל לרכב רגוע יותר. מי שרק משכיר אותם בהזדמנות, מתפרע לגמרי על הכביש.

אז צודק מי שתומך בקורקינטיים חשמליים, ואפילו בחברות לשיתוף קורקינטיים. זאת המצאה גאונית עם פוטנציאל אדיר, שכבר כיום משנה את החיים של הרבה אנשים.

אבל גם התומכים בטכנולוגיה צריכים להבין שעוד לא ברור איך היא משתלבת עם שאר המרקם העירוני. הפתרונות של העיריות כרגע, שכולל בעיקר רגולציה וחינוך, הוא הפתרון המהיר והמובן מאליו, אם כי אני בספק אם הוא יפתור משהו לטווח הרחוק.

פתרון אמיתי יהיה כנראה משהו מקורי יותר. ימצאו אותו עם הזמן בשיטת הניסוי והטעיה.

או שנמשיך עם הג’ונגל שקיים היום עד שיגיעו המכוניות האוטונומיות ויתנו נוקאאוט לכולם.

נ.ב. כל האמור לעיל לא בא להצדיק את תרבות רכיבת הקורקינטיים בישראל, שהיא מתחת לכל ביקורת. בתור אדם שחי באירופה, אני יכול לציין שבתשעים אחוז מהמקרים שמישהו נוסע נגד התנועה, כמעט מתנגש בי ואז מצפצף לכולם שיפנו לו דרך, מדובר בתייר ישראלי.

אלו לפחות הדברים שכן אפשר לשפר עם חינוך.

פורסם בקטגוריה בסמטאות | 7 תגובות

מה זה אתרים מבוזרים?

אתרים מבוזרים הם קטע סופר נישתי שנכנסתי אליו לאחרונה. כל כך נישתי שיש אולי עשרים ומשהו כאלה בעולם – שניים מהם אני יצרתי.

למטה אסביר מה זה אתרים מבוזרים, אבל לפני זה – הצעה!

האם אתם:
– רוצים לנסות אתרים מבוזרים לפני שאר העולם?
– משתמשים בפיירפוקס?
– בעלי ידע בסיסי במחשבים?

אם כן, אז מעולה! כתבנו, שני חברים ואנוכי, פלאגאין פיירפוקס לאתרים מבוזרים. אנחנו מחפשים פידבק מאנשים רגע לפני שנפרסם אותו רשמית.

איך לעזור לנו לבדוק אותו? או שתשאירו תגובה פה (ואל תשכחו לשים את כתובת האימייל האמיתית שלכם), או שתשלחו לנו אימייל: contact@almonit.club . אפשר גם בעברית.

[עדכון: תודה לקוראי הבלוג הנהדרים! הגיעו מספיק בודקות ובודקים, וכרגע לא צריך עוד]

ההצעה כרגע היא רק לפיירפוקס על לפטופים או מחשבים נייחים. אחרי הפירסום תוכלו להשתמש בפלאגאין גם בטלפון הנייד.

עוד פרטים:
את הפלאגאין יצרנו במסגרת פרוייקט חדש בשם אלמונית. כן כן, זה על שם סמטה אלמונית בת”א, ולכן גם הלוגו של הפרוייקט הוא אריה מוזהב.

הפלאגאין יחסית פשוט: הוא מאפשר לכם לגלוש לאתרים מבוזרים. כדי שתדעו לאן ללכת, הפלאגאין גם מגיע עם רשימת כל האתרים המבוזרים שהצלחנו למצוא. הסברים נוספים ינתנו למי שיתנדב לעזור.

כל התחום הזה מאד ראשוני ובתולי. זה קצת כמו לראות את אתרי האינטרנט הראשונים בתחילת הניינטיז.

איך זה נראה? ככה:

אז מה, בא לכם לעזור לבדוק את הפרוייקט לפני שמפרסמים אותו?

עכשיו להסברים.

מה זה אתרים מבוזרים?
הסבר לאנשים טכניים:
אתר מבוזר הוא אתר שבמקום שרת משתמש באיחסון מבוזר (לדוגמא, IPFS: סוג של ביטורנט יותר מתוחכם), ובמקום DNS משתמש במערכת שמות מבוזרת מבוססת בלוקצ’יין, נגיד: ENS (ראשי תיבות של Ethereum Name Service)

הסבר לאנשים לא טכניים:
נתחיל מהבסיס. איך פועל אתר רגיל? אתר רגיל צריך עקרונית שני שירותים. האחד הוא חברת אחסון, שתחזיק ותפעיל את הקוד של האתר, והשני הוא שירות רישום שמות (DNS), שידע לשלוח את המשתמשים שמחפשים את האתר לחברת האכסון בה נמצא האתר.

פעם להרבה אנשים פרטיים היה אתר. כיום יש אתרים רק לארגונים או לגיקים אקסטרים כמוני. שאר האנשים משתמשים בשירות – כמו פייסבוק או מדיום – אם בא להם לכתוב את דעתם באינטרנט. זה פשוט הרבה יותר קל ונוח.

אתר מבוזר אמור להראות מבחוץ (למבקרים) אותו הדבר, אבל מבפנים לפעול אחרת. במקום חברת אחסון, משתמשים באחסון מבוזר (כמו ביטורנט, נגיד). ובמקום שירות רישום שמות רגיל, משתמשים ברישום שמות מבוזר (יש כמה כאלה, הבולט בהם כרגע לדעתי הוא ENS שמבוסס את’ריום ובלוקצ’יין).

בשביל מה צריך את זה? לא ברור. הטכנולוגיה חדשה מדי בשביל שנדע מה התועלת שלה.

אפשר לטעון שאלו אתרים שאי אפשר לצנזר. אפשר גם לטעון שהם יציבים יותר, ויותר זולים לתפעול. בטווח הארוך של שנים, אתר מבוזר כנראה יותר אמין מאתר רגיל.

אבל בכנות, אלו כרגע השערות באוויר, כי הטכנולוגיה עדיין בשלבי פיתוח.

הסבר לאנשי עסקים:
עסקים בתחום המוזר הזה מתחילים לגייס הרבה כסף! IPFS, שהם כבר ותיקים, גייסו עד עכשיו 300 מליון דולר. סטארטאפ אחר גייס 4 מליון מטים דרייפר. ויש עוד לא מעט פרוייקטים בקנה.

כמה מילות סיכום
כמו שאמרתי, העיסוק שלי באתרים מבוזרים צמח מתוך פרוייקט חדש שהקמתי עם חברים בשם אלמונית. המטרה של הפרוייקט היא לעסוק בכל מיני דברים שקשורים לביזור – כמה שיותר מטורפים ומבוזרים, ככה יותר טוב.

ביזור זה העסק שלנו.

אני בכוונה לא מדבר יותר מדי על למה זה טוב, איך זה שימושי וכו’ וגו’. גיליתי שהרבה יותר כיף לי להתעסק בדברים בלי כל הפאתוס הזה. זה טוב, כי זה חדש ומעניין. זה גם טוב כי זה תחום קטן ושולי, ונחמד לי לעבוד על תחומים קטנים, שוליים וחדשים.

פורסם בקטגוריה Blockchain | 5 תגובות

יומיות 15.06.2019: דפדפן לגיימרים

עונת התותים באירופה. רוכלי התותים ממלאים את כל פינות העיר.

1. אני מרשה לעצמי לא להתעניין בכל מה שנוגע ב-Gun Control והדפסת תלת מימד של כלי נשק. כלי אלו נושאים אמריקאיים שמעניינים אותי כמו גובה הדשא בקצה הצפוני של מדשאת הכנסת.

אבל עכשיו עשתה תנועת הדפסת התלת מימד של כלי הנשק צעד מסקרן, שמעניין אותי מבחינה סוציאלית.

אז מה העניין? ככה: את רוב הדברים שהחוק לא מרשה לעשות, הוא לא מרשה באופן אבסולוטי. נגיד, סחיטה באיומים. אסורה גם בתור פעולה פרטית לשכן המעצבן שלכם, וגם בתור ארגון פשע מאורגן.

אבל יש כמה דברים, שהחוק מרשה לאנשים פרטיים לעשות, אבל לא לקבוצות ולא בצורה מאורגנת.

דוגמא פשוטה: הפגנה.  דוגמא אחרת? מסחר בכסף. מותר לי להחליף עם השכנה דולרים תמורת שקלים. אבל אני מתחיל לעשות את זה בכמות גדולה, או שאני מתאגד עם כמה אנשים שנעשה את זה ביחד, אז פתאום צריך רשיון של המדינה.

קהילת הדפסת הנשק בתלת מימד מנסה ללכת עכשיו על עקרון דומה. הם טוענים שבארה”ב מותר לאנשים להדפיס כלי נשק משלהם. מה שאסור, זה ליצור ארגון שמקדם ומפתח את טכנולוגית הדפסת כלי נשק.

נגיד, הנסיון הקודם להדפסת כלי נשק היה של חברה מסחרית, Defence Distributed, ונעצר. הנסיון הנוכחי מנסה בכוח לא להיות ארגון, ואז טוען שהחוקיות מגיעה מכך שהם אנשים פרטיים.

איך זה עובד? הם מאלצים לשמור על מאפיינים של קהילה. אין מנהיגים, אין דוברים ואין מקבלי שכר או רווחים. איש לא מארגן זאת. הכל מתארגן לבד בפלטפורמות דיגיטליות: רדדיט, טוויטר, דיסקורד וכדומה.

הם עובדים באנונימיות, עוד דבר שהחוקה האמריקאית מרשה, ומפיצים את הדברים בעזרת תוכנות מבוזרות להפצת תכנים באינטרנט. הם חושבים שאי אפשר לעצור אותם, כי אפילו אם יעצרו אחד מהם, זה לא יעצור את התנועה. בקהילה מבוזרת, אין נקודה אחת של כשלון.

יש לי דעות מעורבות בנושא. אי אפשר להתעלם מכך שההשיטה הזאת דומה מאד לטלגרס, שבסופו של דבר הסתבר שכן היו לו מנהיגים, וכן מאשימים אותם שהם התנהגו יותר כמו ארגון פשע מאשר כמו קהילה מבוזרת.

יש גם שאלה לגבי ניצול החור בחוקה, שמאפשר ליחידים לעשות משהו שאסור לקבוצות לעשות. זה בא בגלל שפעם המחוקק הניח, ובצדק לזמנו, שקבוצת יחידים לא רשמית לא תוכל ליצור את האפקט של קבוצה מאורגנת. הנחה שהולכת ונהיית פחות ופחות רלוונטית עם התקדמות האינטרנט.

מה שהאינטרנט הביא בעשור האחרון, אלו יוזמות של קהילות דיגיטליות. מה שהמחוקק עוד לא עשה, זה להסדיר רשמית פעילויות של קהילות דיגיטליות כאלה.

המודל החוקי בונה על אנשים שמכירים אחד את השני במציאות, ונמצאים רובם בארץ אחת. בקהילות דיגיטליות שום דבר מזה לא מתקיים, ואם פתאום מגיעים אליהן רווחים מפעילויות באינטרנט, יש להן בעיה איך לדווח עליהם חוקית.

דיברתי כבר על הנושאים האלה בעבר. פה, למשל, סקרתי את המאמר המצוין The Tyranny of Structurelessness, שטוען שאין דבר כזה באמת קהילה מבוזרת בלי מנהיגים.

בפברואר השנה גם העברתי הרצאה בשם The DAO of Bisq: על ארגון אינטרנט מבוזר שעזרתי לתכנן (מבחינת האלגוריתמים, לא ארגונית), שאמור לעשות פורמליזציה לעניין הזה של קהילה דיגיטלית באינטרנט.

ה-DAO של ביסק שוחרר לא באמצע אפריל, ומאז אני לא מעורב יותר בפרוייקט. הייתי שם יותר בשביל שלבי התכנון וההקמה, לא בשביל הניהול של קהילה מבוזרת.

מצד שני, ממה שאני רואה מרחוק, ה”ארגון” המבוזר הזה מתנהל יפה וחלק בינתיים. אז אולי יש עתיד לפעילות של קהילות מבוזרות באינטרנט, ואולי יום אחד תהיה לזה מסגרת חוקית יפה.

2. מה זה משחקי בלוקצ’יין?

3. חדשות פרטיות:

– אפל בדרך להפוך לחברת Privacy as a Service. זה היה רק עניין של זמן, כי אם יש דרישה לפרטיות, בסוף תבוא החברה הגדולה שתנסה לנצל זאת כדי להרוויח כסף.

הבעיה פה היא שזאת פרטיות מול כל העולם, חוץ מול אפל. מצד שני, אפל בנתה כבר שנים מוניטין של חברה שנלחמת על פרטיות המשתמשים שלה.

– רוסיה מחייבת את טינדר למסור להם את כל מידע המשתמשים.

– שוב רוסיה: היא תתחיל בקרוב לחסום את שירותי ה-VPN הגדולים.

4. אחרי שנים של סרטוני רובוטים מרהיבים ביוטיוב, בוסטון דיינמיק סוף סוף משיקה רובוט מסחרי.

5. Librem Social היא רשת חברתית מבית Purism, חברה שיוצרת מוצרים עם דגש על פרטיות. המון גיקים עפים עליה.

ממה שהבנתי, Librem Social מבוססת על מסטודון עם כמה שינויים קלים. ה”בעיה” העיקרית שם זה שאין אפשרות לשיחות פרטיות, ואני לא יודע מה איתכם, אבל הסיבה העיקרית שאני ברשתות חברתיות כיום זאת האופציה לשיחות פרטיות עם אנשים.

יש לפוריזם מוצרים נוספים, כמו צ’אט או חשבון אימייל. מתישהו צריך לבדוק אותם.

6. Maker Faire, החברה שהייתה שם נרדף לתנועת המייקרים של ה-15 שנה האחרונות, סוגרת את שעריה.

מפתיע, כי מרחוק נראה שתנועת המייקרים שוקקת ובועטת. בתגובות ראיתי מייקרים מתלוננים שהבעיה בתנועה היא שקל לייצר חיקויים לפרוייקט שהם לא צריכים, אבל כל דבר מקורי ושימושי הופך לפרוייקט ענק וכמעט בלתי אפשרי.

בבוינגבוינג סיכמו את תנועת המייקרים בכתבה יפה ונוסטלגית.

7. לא רק שהשיר כרכרת זהר של תומר ישעיהו אדיר, גם הקליפ המצויר שלו אדיר לא פחות. למה לא עושים פה סדרות אנימציה כאלה?

8. החל מהראשון ליולי יחויבו רכבים חשמליים באיחוד האירופאי לייצר רעש מנוע מזויף. כי רכבים שקטים מדי הם דבר מסוכן.

זה הגיוני, אבל נורא מצחיק.

9. מדיניות פרטיות של יונתן קלינגר הוא אתר ישראלי שיוצר מדיניות פרטיות לאתר או אפליקציה שלכם.

10. אופרה משיקה את Opera GX: דפדפן לגיימרים.

פורסם בקטגוריה יומיות | 2 תגובות

הכרזת מפגש מועדון הקריאה ה-8 ביולי 2019: חוט של כסף – נעמי נוביק

בתחילת יולי יתכנס חבר חכמי האתר, וידון באולי הספר הכי מדובר השנה: חוט של כסף של נעמי נוביק.

הספר כבר תורגם לעברית (על ידי יעל אכמון), ועל פי מה שאני רואה בפייסבוק, הרבה ממשתפי הבלוג כבר קראו אותו.

מה זה אומר? שאלף, אם לא קראתם אותו, אז יש לכם חודש לעשות את זה בעברית. הפעם אין תירוצי שפה. בית, אם קראתם את הספר כבר, אתם מתבקשים להתאמץ חזק-חזק ולזכור על מה הוא מדבר עד ה-8 ביולי.

יש שישה ספרים מועמדים לפרס ההוגו השנה. חמישה מתוכם או שקראתי, או שקראתי ספר קודם בסדרה שלהם ואין לי כוונה להמשיך הלאה (היוצא דופן הוא Trail of Lightning שעוד יגיע זמנו).

מתוך החמישה האלה יש בדיוק אחד שאהבתי: חוט של כסף, של נעמי נוביק.

על פי מה שאני רואה בדיונים השונים, אני לא היחיד שאהב את חוט של כסף. למעשה, מסתמן שקשה למצוא מי לא אהב את חוט של כסף. יש את אלו שאהבו אותו, ויש את אלו שממש ממש אהבו אותו. אני נמצא איפושהו במקום טוב באמצע.

כתבתי פה אחרי שליש ספר על חוט של כסף. אז אמרתי ש”הוא טוב לז’אנר שלו, רק שהז’אנר שלו הוא אגדה, ולא פנטזיה. אגדות, מה לעשות, אני לא ממש אוהב”.

המשפט הזה עדיין נכון ברובו, חוץ מהחלק האחרון שלו. מסתבר שיש אגדות שאני כן אוהב. חוט של כסף הוא אגדה כל כך מקורית, וכל כך כתובה היטב, שאי אפשר לא להנות ממנה.

כדרכן של אגדות, חוט של כסף הוא סיפור קסום, באווירה מתוקה-קודרת. כדרכן של ספרי אגדות מודרניים, הוא מהווה הומאז’ לכל כך הרבה מיתוסים עתיקים.

מה שיפה בחוט של כסף זה שהוא מדבר על מיתוסים מזרח אירופאיים, באיזור של פולין-ליטא אם שפטתי נכון. הוא אפילו מערב יחסי יהודים-גויים, וממה שאני רואה בפולין, שומר את הרוח של איך המקומיים התייחסו ליחסים כאלה.

אז מה, אתם אוהבים אגדות? אוהבים סיפורים קסומים? רוצים לקרוא את (אולי) הספר הכי מדובר של השנה? אם כן, בואו לדבר איתנו ב-8 ליולי.

[חוט של כסף – נעמי נוביק, 480 עמודים באנגלית, 2018. 520 עמודים בעברית, 2019 (תרגום, יעל אכמון)]

פורסם בקטגוריה מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה | להגיב