עיריית תל אביב הכריזה על שורת הגבלות להשכרת קורקינטיים חשמליים:
– איזורי חניה מוגדרים,
– קנסות למי שרוכב על המדרכה, בלי קסדה, או צופר בין 23:00 בלילה ל-7:00 בבוקר,
– החרמת קורקינטיים שיחנו במקומות אסורים.
זה מצטרף לרוח העכשווית של שאר עיריות העולם. במדריד, פאריס, שוודיה ואנגליה החרימו, רוצים להחרים, או הכריזו על תהליכי רישוי לחברות להשכרת קורקינטיים.
בסן פרנסיסקו התחילו כבר באפריל 2018 לדרוש רשיון לחברות להשכרת קורקינטיים חשמליים. הרבה ביקשו רשיון, אבל רק שתי חברות קטנות קיבלו אותו. אז מה עשתה חברה גדולה שלא קיבלה רשיון? רכשה את אחת החברות הקטנות, והתגנבה בחזרה לשוק.
[מקור, CC]
דעתי על קורקינטים חשמליים מתחלקת לשניים: דעה על ההמצאה עצמה: גאונית. דעה על קורקינטים חשמליים לשיתוף: רעיון יפה ש(כרגע) אי אפשר לממש בצורה טובה.
נתחיל מההמצאה. אחת מבעיות התחבורה בעולם היא ה”אלמנט קילומטר האחרון”. זה אומר שאם יש לכם 20 קילומטר מהבית לעבודה, 18 תעשו במהירות, ובשניים, בקילומטר הראשון והאחרון, תזדחלו באיטיות מעצבנת.
זה נכון למכוניות, לתחבורה ציבורית, ואתם יודעים מה? אפילו לאופניים כיום! 18 קילומטר יש דרך אופניים סלולה ומהירה, אבל שני קילומטר צריך לתמרן ברחובות צרים, מסוכנים ולא נוחים.
קורקינטיים חשמליים פותרת את הבעיה הזאת – וזאת מהפיכה אמיתית.
יש לי חבר שעבר לפני חודשיים ליישוב מחוץ לעיר. עכשיו יש לו גינה קטנה, שכנים שקטים וטבע במרחק יריקה. הוא מאושר, אבל הסביר שכנראה לא היה עושה את המעבר לולא המצאת הקורקינט החשמלי.
כי האיש צריך להגיע לעבודה בעיר כל יום. אז הוא יכול להגיע עם אוטו, אבל זה יקר, איטי ומעצבן בפקקים של הבוקר. יש לו גם רכבת כמה קילומטרים מהבית, אבל אלמנט הקילומטר האחרון מסביר שלהגיע מהבית לתחנת הרכבת, ומתחנת הרכבת לעבודה, יקח יותר מדי זמן.
אז ללכת ברגל זה איטי מדי. אופניים כמעט בלתי אפשרי לעלות על הרכבת בשעות השיא – וחוץ מזה, לא בא לו לעשות ספורט על הבוקר. מצד שני, קורקינט חשמלי? 9 דקות באוויר הפתוח, ואז הוא מקפל אותו ועולה על הרכבת לנסיעה של רבע שעה – רוכב עוד כמה דקות מהתחנה לעבודה. החיים שלו דבש.
מהפיכה או לא מהפיכה? פתאום מעבר לפרברים נראה הרבה יותר אפשרי, אפילו בישראל עם מיקום תחנות הרכבת המוזר בשולי העיר.
קורקינטיים חשמליים הם כמעט השיא של גל כלי הרכב החשמליים. קל ללמוד להשתמש בהם, והם מרגישים בטוחים למדי. הם מתקפלים ואפשר לשלב אותם עם תחבורה ציבורית. אפשר גם לעלות אותם בקלות למשרד או לבית, ולא צריך לדאוג שהם יגנבו כמו עם אופניים חשמליים.
זה ממש כאילו אנחנו סוף סוף מקבלים תשובה לשאלה, מה היא קורה אם אמא טבע הייתה נותנת לנו גלגלים במקום רגליים.
אישית, קורקינטיים חשמליים מתבזבזים עלי. אני חזק מדי בתחום הרכיבה על אופניים. זה הספורט היומי שלי, ואני רגיל לעשות עשרות קילומטרים ביום בלי למצמץ. אבל העולם לא סובב סביבי, והקורקינטיים הם המצאה מעולה להרבה אנשים אחרים.
ואז מגיעות הבעיות, שגורמות לקורקינטיים חשמליים להיות ההמצאה הכי שנואה בעשור האחרון.
נתחיל מהתשתיות. במקור ערים מודרניות תוכננו לשלושה סוגי תחבורה: הולכי רגל, כלי רכב ממונעים “קלאסיים” (מכוניות, אופנועיים) ותחבורה ציבורית.
זה עובד טוב כל עוד אלו כלי התחבורה העיקריים. כלומר, אם יש כמה סוסים על הכביש, המערכת תשרוד. אם יש כמה אופניים על המדרכה (או על הכביש), המערכת תשרוד. אותו הדבר נכון לגבי אופניים וקורקינטיים חשמליים: בכמות קטנה, התשתית הישנה – שלא מיועדת להם – הייתה מספיקה.
באיזשהו שלב בתחילת המליון החל גל עולמי של רכיבה על אופניים, והערים הגדולות הוסיפו תשתית נוספת לאופניים (וכן, אני יודע שבמרכז צפון-אירופה היו תשתיות כאלה הרבה קודם, כי שם היה שימוש גדול באופניים כבר המון שנים).
עכשיו נשאלת השאלה: לאיפה שיכים כלי הרכב החשמליים החדשים? ברור שלא למסלולי התחבורה הציבורית ולא למדרכה. אבל האם הם יכולים ללכת למסלולי האופניים? לכביש? או שהם צריכים תשתית חדשה משלהם.
התשובה שלי: הם לא שייכים לשום מקום. וזאת בעיה.
יש כאלה שאומרים שמקומם של כלי הרכב הממונעים הוא על מסלולי האופניים. לכל האנשים האלה אני קורא לעלות על אופניים ולרכב כשקורקינטיים חשמליים חותכים אותם על ימין ועל שמאל בתוך מסלול אופניים צר.
אם אתם חושבים שזאת אשמת נהגי הקורקינטיים, תעשו את הניסוי הבא: תעלו על קורקינט חשמלי ותתנהלו באיטיות מאחורי רוכב אופניים עייף. נראה אתכם לא מנסים לחתוך אותו בצורה מסוכנת בהזדמנות הראשונה.
הלאה. על הכביש? אז כן, קורקינטים חשמליים ממונעים, אבל הם גם איטיים יחסית לכלי רכב ולא מוגנים. זה מרגיש יותר כמו לרוץ ממש מהר בין מכוניות – ונראה מי האמיץ פה שיכול לעשות את זה. למרות שטענות דומות יכולות לבוא לאופנועים, והם דווקא מסתדרים יפה בכביש.
אז מה לעשות? תשתית חדשה לכלי רכב חשמליים אי אפשר לבנות. גם כי זה יקר, גם כי אין מקום, וגם כי עוד כמה שנים יגיעו כלי הרכב האוטונומיים וידרשו תשתית תחבורה משלהם. כמה תשתיות יכול מקום אחד להכיל?
הבעיה השניה היא הקורקינטיים החשמליים להשכרה, שזרוקים בכל ערי העולם כיום.
זה מסוג הרעיונות שכששומעים אותם, אומרים, “אוי, איזה רעיון מקסים! אבל רגע, הוא בחיים לא יעבוד! הקורקינטיים יפריעו לשאר התושבים! וגם איך תמנעו מאנשים לחבל בהם?”. אבל אחרי שממשים אותם מגלים שכל האזהרות האלה נכונות להפליא: קורקינטיים חשמליים הם מפגע עירוני.
הם גם זרוקים בכל פינה, חוסמים פינות אסטרטגיות בעיר. וגם מסתבר שאנשים אכן מחבלים בהם! איזו הפתעה.
בשביל להילחם בחבלות, הוסיפו חברות הקורקינטיים באיזשהו שלב אזעקות למכשירים. זה הולך בין צלצול נעים, לבין זעקות “עזוב אותי! עזוב אותי!” או משהו בסגנון שצועק לעברכם המכשיר החשמלי. זה אגב נכון גם כשאתם כולה מזיזים מכשיר שחוסם את כניסת החצר שלכם.
האזעקות האלה מורטות לי את העצבים. יש בתי קפה באירופה שנהגתי לשבת בהם בחוץ בכיף לעבוד, אבל עכשיו – כשכל דקה או שתיים יש אזעקה של קורקינט חשמלי – לפעמים סתם ככה אגב – אני לא מסוגל יותר. זה עינוי מים סיני. תקראו לי מפונק, תגידו לי שארגע – אבל ככה זה. רעש חוזר לא מוצדק זה אחד הגורמים לאי שפיות נפשית.
אי אפשר להתעלם מהיתרונות של הקורקינטיים להשכרה. רק שלשום ראיתי משפחת תיירים של סבתא, סבא ונכד שיצאו לטיול בוורשה עם קורקינטיים להשכרה. אבל גם אי אפשר להטמיע טכנולוגיה שפוגעת בכל מי שלא משתמש בה. אנוכיות ונוחות הן לא ערכים עליוניים.
העניין הוא שגם תרבות נסיעה זה משהו שמתפתח עם הזמן. מי שיש לו קורקינט חשמלי משלו, לאט לאט יתחיל לרכב רגוע יותר. מי שרק משכיר אותם בהזדמנות, מתפרע לגמרי על הכביש.
אז צודק מי שתומך בקורקינטיים חשמליים, ואפילו בחברות לשיתוף קורקינטיים. זאת המצאה גאונית עם פוטנציאל אדיר, שכבר כיום משנה את החיים של הרבה אנשים.
אבל גם התומכים בטכנולוגיה צריכים להבין שעוד לא ברור איך היא משתלבת עם שאר המרקם העירוני. הפתרונות של העיריות כרגע, שכולל בעיקר רגולציה וחינוך, הוא הפתרון המהיר והמובן מאליו, אם כי אני בספק אם הוא יפתור משהו לטווח הרחוק.
פתרון אמיתי יהיה כנראה משהו מקורי יותר. ימצאו אותו עם הזמן בשיטת הניסוי והטעיה.
או שנמשיך עם הג’ונגל שקיים היום עד שיגיעו המכוניות האוטונומיות ויתנו נוקאאוט לכולם.
נ.ב. כל האמור לעיל לא בא להצדיק את תרבות רכיבת הקורקינטיים בישראל, שהיא מתחת לכל ביקורת. בתור אדם שחי באירופה, אני יכול לציין שבתשעים אחוז מהמקרים שמישהו נוסע נגד התנועה, כמעט מתנגש בי ואז מצפצף לכולם שיפנו לו דרך, מדובר בתייר ישראלי.
אלו לפחות הדברים שכן אפשר לשפר עם חינוך.
השורה התחתונה הראשונה? זאת עומדת להיות ביקורת מוזרה להפליא.
