המדף הז’אנרי: הערפילאים: האימפריה האחרונה – ברנדון סנדרסון (טרילוגיית הערפילאים ספר ראשון)

פתאום, לפני בערך חמש שנים, צץ השם ברנדסון סנדרסון בכל פינה.

הוא התחיל כ’סופר פנטזיה מבטיח’. מהר מאד נבחר לסיים את סדרת כישור הזמן של רוברט ג’ורדן, והפך ל”דור הבא של סופרי הפנטזיה”. בשנה האחרונה כבר שמעתי שמתייחסים אליו בתור ‘המאסטר של הפנטזיה’.  די מרשים לאדם שפרסם את הרומן הראשון שלו לפני פחות מעשור!

היה ברור לי שאוהב את טרילוגיית הערפילאים; הטרילוגיה בה “התגלה” סנדרסון לעולם. היא טרילוגיה שבני נוער אינטליגנטיים נעשו אובססיביים אליה. בדיוק סוג הדברים הסוחפים שאני אוהב.

מה אומר? הספר הראשון אכן מעולה. סנדרסון מקצוען. כל כולי שבחים לסיפור. ואם אתם צריכים המלצת קריאת פנטזיה מהוקצעת מודרנית, קשה לחשוב על משהו מוצלח מזה.

יש סופרים מקוריים יותר, יש סופרים מורכבים יותר, אבל מישהו יותר עשוי היטב מבין אלו המודרניים? לאיודע.

הרעיון בערפילאים מגוחך להפליא: “הערפילאים” הם קבוצת אנשים שאוכלים מתכות, ואז “שורפים” את המתכות בתוכם ויוצרים מזה קסם. WTF, נכון? אבל זה עובד! סנדרסון מצליח לשכנע שעניין אכילת ושריפה המתכות הגיוני ביותר. אם זה לא מראה על רמת רב אמן של סופר פנטזיה, אני לא יודע מה כן.

לסיפור יש שני גיבורים. הראשונה היא וין. נערת רחוב מוכשרת שהתחברה לחבורת גנבים. וין שורפת מתכות שיש במי השתייה, אבל לא מודעת לזה שהיא עושה את זה. היא חושבת שסתם יש לה מזל.

מי שמגלה לה את האמת הוא קלסייר. ראש כנופיית פשע שרמנטי. קלסייר מגייס את וין למען המשימה החדשה של חבורתו: הפלת השליט הגדול שרודה בעולם כבר מזה אלף שנה! (סימן הקריאה הכרחי ומתבקש)

כל הרכיבים בתמהיל פשוטים ומוכרים: נערת רחוב, כנופיית פשע, מבצע גדול, לוחמי חופש ומרד. אבל סנדרסון מצליח להרכיב אותם ביחד לסיפור שלם, מורכב ובעל הגיון פנימי יוצא דופן.

בעמודים הראשונים הסתכלתי על האימפריה האחרונה בתור ‘אושן 11: גירסת הפנטזיה’. קלסייר מזכיר את ג’ורג’ קלוני, הפלת השליט הגדול מזכירה “ג’וב גדול”. גם הדיונים של החבורה מזכירים את התכנונים בסרטי אושן 11. סנדרסון, אגב, כותב דינמיקת חבורה טוב כמעט כמו ווידון.

אחרי זה הסיפור הלך והתפתח, זה מה שקורה במשך מאות עמודים. עכשיו אני מסתכל עליו כמו סיפור מרד. ובתור סיפור מרד, הוא אחד המושלמים שקראתי אי פעם. הוא גם סיפור סגור, למי שחושש מלקרוא טרילוגיה ארוכה.

חייבים לציין את השפעת משחקי המחשב על הערפילאים. למשל, עניין שריפת המתכות: יש שמונה מתכות. הן מגיעות כאבקה מומסת בתוך שפורפרת מפלסטיק. כשהגיבורה שותה שפורפרת, “מד המתכת” שלה מתמלא, והיא יכולה להשתמש בה עד שהמד מתרוקן.

לא מספיק משחק מחשב? יש גם שתי מתכות נדירות (שלבי בונוס), מתכת נסתרת שקיומה מוטל בספק (שלב סודי) וטריקים איך להשתמש במתכות ביעילות (טיפים).

אני לא מאמין שסיפור כזה יכל להיכתב לפני חמישים שנה, ע”י סופר שלא גדל על משחקי מחשב. זה גם קונספט מעולה למשחק, וכמובן שכבר עשו אחד כזה.

העפילאים, כמו הרבה ספרים על מורדי חופש, סוג של תומך בטרור. כן, הסופר מסייג את עצמו ללא הרף (בכלל, תתקשו למצוא אמירה לא מסויגת בספר), אבל פעילויות הטרור של לוחמי החופש מתקבלות בספק הבנה ספק אהבה.

מה שעוד מוזר זה הטרנד האמריקאי לכתוב על דיקטטורים (משחקי הרעב הוא דוגמא נוספת), אומות משעבדות ומרידות. בתור אומה שלא סבלה מדיקטטורים, ולא כבשה אומות אחרות, קשה למצוא לזה הצדקות בתרבות האמריקאית.

הערפילאים הוא ספר מעולה. הוא ספר המרד האולטימטיבי. ספר בעל מערכת קסם מקורית, עולם עם הגיון פנימי מושלם, דמויות עגולות ועלילה חכמה וכיפית. הוא מוצר מהוקצע להפליא – וזה בדיוק מה שמונע ממנו להיות יצירת מופת.

אין בעפילאים איזה ניסוי ספרותי יוצא דופן. אין ניסוי בספרות פנטזיה. לא מורגשת בו חדוות כתיבה של סופר שכותב מתוך הבטן. של סופר שרוצה ליצור משהו חדש.

האם מומלץ לקרוא את הספר? כן! אבל מי שרוצה יצירת מופת אמיתית צריך ללכת לשיר של קרח ואש, טרילוגיית החוק הראשון, טרילוגיית הרוצח או טרילוגיית קוטל המלכים. לפחות עד שאסיים את טרילוגיית הערפילאים ואז אולי אשנה דעתי.

2 תגובות

  1. אורי צציק הגיב:

    לטעמי זו אחת הסדרות אם לא ה… אני לא אעשה לך ספויילרים אבל אני ממליץ לך לא לחוות דעה לפני שסיימת את כולה. אתה עוד תשנה את דעתך על הכל לפני שהתסיים לקרוא.
    אם כבר סנדרסון, אז אני מאוד ממליץ לקרוא גם את אלאנטריס, וגם הסדרה החדשה שהוא כותב “the stormlight archives” מתחילה טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting