מועדון הקריאה מפגש 9: Ready Player One (שחקן מספר אחת) – ארנסט קליין

[המפגש התשיעי של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון יש פה (כולל רשימת ספרים עתידיים). הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

תנו לי לשחרר את זה: פייייייייייייייייייייייייייייי! כמה כיף הוא Ready player one (להלן: RPO)!

עלילה מרתקת? צ’אק. חידות הגיון, דמויות פנטסטיות ואקשן איכותי? צ’אק, צ’אק, צ’אק. סיימתי את הספר יום וקצת אחרי שהתחלתי אותו. פייייייייייייייייייי! כמה כיף.

הכי קל להתחיל ביקורת על RPO בנוסטלגיה.

לספר איך קיבלתי אטארי 2600 בגיל שש וחרשתי על מאתיים וחמישים המשחקים שהגיעו איתו. איך שיחקתי בנינטנדו בגיל עשר. איך עברתי ל – PC ובי.בי.אסים וכל הדברים המגניבים האלה שהיו לפני האינטרנט ועשו את העולם פי אלף יותר רומנטי.

אבל במקום זה, נתחיל עם fanboys.

פנבויז הם ילדים (או מבוגרים ילדותיים) שמאוהבים בנושא הערצתם. כל כך מעריצים אותו עד שלשונם יוצאת כשרק מדברים אליו והם עיוורים לחסרונותיו.

ככה בדיוק אני מרגיש בקשר ל – RPO. וזה מצחיק, כי RPO הוא ספר שהגיבורים שלו הם פאנבויז מקצועיים. הם מעריצים הכל. באמת הכל. אבל בעיקר כל סרט, משחק מחשב, שיר או ספר שנכתב באייטיז. וזאת למרות שהם חיים בשנת 2044.


[הספר באמזוןן]

למה נערים במאה ה-  21 מתעניינים באייטיז? מעשה שהיה כך היה:

ג’יימס הולידיי הוא האדם העשיר בעולם. הוא המציא את ה – אואזיס (OASIS): גירסת מציאות מדומה של האינטרנט. אין לו (כמעט) חברים, ילדים, אשה או יורשים. ואז יום אחד הוא מת ומותיר שאלה: מי יירש את הונו העצום ואת האואזיס?

בעולם כתיקונו זו הייתה ההתחלה של דרמה משפטית ענפה המתעסקת בתיקונים לחוק הירושה (התשכ”ה – 1965). אבל במקום זאת ג’יימס הולידיי עשה טריק: הוא הסתיר את הונו כ’ביצת הפתעה’ בתוך האואזיס.

מה זו ביצת הפתעה (Easter Egg)? או-הו, בשביל זה צריך לחזור אחורה בזמן ל – 1979. תקופה בה לכל משחק היה מתכנת אחד. אטארי, גדולת חברות המשחקים באותו הזמן, לא הרשתה למתכנתים לרשום את שמם במשחק. הם פחדו שהללו יצברו מעריצים אישיים ויעצימו על החברה עצמה.

אז מה יעשה וורן רובינט, שנורא רצה להוכיח לניניו שהוא תכנת את המשחק Adventure? הוא הסתיר את שמו בתוך חדר סודי של המשחק. חדר שכדי להגיע אליו צריך לפתור סדרת חידות רנדומליות עם הגיון פנימי משלהם.

מציאת החדר הסודי הייתה חוויה בלתי נשכחת למאות אלפי ילדים ששיחקו במשחק. ג’יימס הולידיי החליט לשחזר את החוויה לדור של 2044. הוא הסתיר את הונו בתוך ביצת הפתעה דומה בתוך האואזיס. הספר מספר את סיפורו של אחד מציידי הביצה. וויד וואטס. גיק בן 17.

וויד הוא הגיק המושלם. סובל מעודף משקל אך גם מעודף אנרגיה. מחוצ’קן ומפחד להסתכל במראה, אבל יפה כמו שוורצנגר בתוך הרשת. אובססיבי וזוכר בע”פ טריליון פרטי טריוויה לא חשובים.

האובססיות של וויד מובאת ע”י ניימדרופינג. הוא עושה מרתונים של הסיטקום family ties (עם מייקל ג’ פוקס), קובע שיא בכל משחק אטארי שנוצר אי פעם, ואז משחק בו שוב כדי לשבור אותו. הוא לומד בע”פ את מונטי פייטון ומאזין למוזיקת סינטיסייזרים דבר ראשון על הבוקר.

יש פיסקה אחת בה הוא מזכיר את  ‘דגלאס אדאמס, קורט וונגוט, ניל סטפנסון, ריצ’ארד ק. מורגן, סטיבן קינג, אורסון סקוט קארד ועוד 15 שמות סופרים נוספים (ספרתי). סתם ככה! ניימדרופינג מטורף. פלצני? אני אוהב.

עם חברו הטוב ביותר Aech הוא מעביר לילות שימורים עם מכונות משחק משנות השמונים. הם מעריצים את הבלוגרית Art3mis (הגיקית המושלמת). כל משפט ומילה שלהם מזכירה לי מסיבות פיג’מיות גיקיות מימי בית הספר היסודי שלי. דביק? אני אהבתי.

בין אזכורי אייטיז אחד לשני מתקדמת לה העלילה. והיא מתקדמת לאט. כמו עלילה בלשית שוודית על אי קפוא. החידות של הולידיי קשות לפתרון. כל רמז עולה בדם. אבל כל התקדמות מתוגמלת בקטע אקשן ממריץ אנדרנלין. האיזון בין האקשן להפוגות כמעט מושלם.

לאיזה ז’אנר שייך הספר? ספרי מציאות וירטואלית? מד”ב לגיימרים? כן וכן, אבל הז’אנר העיקרי שלו הוא: רטרו עתידני (Retro-futurism). ז’אנר שמביא את העולם התרבותי של תקופה מסוימת בעבר – לעתיד. הדוגמא היחידה המפורסמת לזה היא סטימפאנק, שמתייחס לאנגליה הויקטוריאנית. RPO מביא את שנות השמונים לשנת 2040.

מה שיפה זה ש – RPO הוא לא רק ספר אקשן בלשי מעולה. יש בו לא מעט עומק.

יש בו גם תיאור של נוער עם בעיות חברתיות. של אנשים שמוצאים אושר רק ברשת וירטואלית. הם מתמכרים לרשת, משתמשים בה 16 שעות ביום ומזניחים עצמם עד פשיעה. יש בו רגעים, קטנים ושוליים, שגרמו לליבי להיכמר בהזדהות.

הוא ספר על דבקות במטרה. על גיבור שלא מחפף. לא מתרשל. לא. חותך. פינות. לקח שכמעט כל אחד מאיתנו יכול וצריך ללמוד. איך משיגים את המטרה.

הוא גם ספר על חברות וירטואלית. עם קטע צ’אט מקסים שמראה כמה מקסים ואבירי יכול בחור צעיר להיות ברשת. ממקום מושבי בגולה, לא מעט בזכות הבלוג, צברתי כמה חברים אמיצים. את חלקם פגשתי פעמיים-שלוש בחיי. חלקם קיימים רק פה, אבל אני מחבב אותם לא פחות.

הוא גם ספר על רשעות תעשייתית. במציאות בה התאגידים כבולים רק לחוק המשפטי ולא לחוקי המוסר.

יש ב – RPO חסרונות. אני לא עיוור אליהם. הוא ארוך מדי בשביל קווסט, ומי שלא מתחבר אליו ימצא אותו מעיק. הניימדרופינג והאקספוזיציה הבלתי נגמרת עלולים לעייף. יש בו חורים בעלילה שניכנס אליהם בתגובות. הוא יותר מדי מגניב, יותר מדי מאוהב בעצמו ופשוט… יותר מדי בשלב מסוים.

אבל בשורה התחתונה, RPO הוא, שוב, ספר מעולה. אם גדלתם באייטיז, ואתם אוהבים קווסטים, שעשועונים, חידות הגיון וסיפורי הרפתקאות, יש סיכוי לא רע שתתאהבו בו, כמוני. לא רע בכלל.

תוספת:
עשרה חודשים לאחר לאחר ההוצאה לאור, הכריז ארנסט קליין שהספר כולל ביצת הפתעה חבויה! הרמז הזה החל שורה של חידות שהפותר של כולן היה אמור לזכות בפרס הגדול: מכונית דלוריאן.

השלב הסופי של התחרות הוכרז בראשון לאוגוסט 2012, בדיוק לפני שנתיים. הוא כלל קביעת שיא באחד מכמה משחקי אטארי 2600 קלאסיים. שמונה ימים לקח לקרייג קווין, הזוכה, לקבוע את השיא. מה שיפה שהוא עשה את זה במשחק Joust. משחק שמוכר לכל מי שקרא את הספר.

[Ready Player One – ארסט קליין (אמזון). 374 עמודים. 2011]

[כאמור: ספויילרים בתגובות חופשי]

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

25 Responses to מועדון הקריאה מפגש 9: Ready Player One (שחקן מספר אחת) – ארנסט קליין

  1. מאת ניימן‏:

    נקודות לדיון שעלו לי במהלך הקריאה. תרגישו חופשי להתייחס או להתעלם.

    1. כמויות התרבות שוייד צריך בחמש שנים לא הגיוניות. אפילו אם הוא מפסיק לישון ורואה בפסט פורוורד.
    2. חפצי הכוח שמגיעים ממשחקים אחרים באואזיס מוזרים מבחינת הגיון פנימי. האם כל אחד יכול לתכנת משחק באואזיס, עם חפץ כוח משלו?
    3. מה חשבתם על הסצינה הארוכה של וויד ההאקר המרגל? היא יוצאת דופן בסרט בכך שהיא מחוץ לאואזיס.
    4. הפגישה של וייד ו – At3mis התארכה והתארכה והתארכה. במילים אחרות: האם הספר נמתח ודביק מדי?
    5. איך קיבלתם את הסוף ההוליוודי המושלם?
    6. האם יש מקום לספר המשך?
    7. ניימדרופינג: טוב או רע? מיותר או כיף?
    8. עד כמה העתיד הדיסוטופי של העולם רלוונטי לעלילה?
    9. איזה מהשימוש בכספי הזכייה יותר אהבתם? של וייד (שרצה ליישב את החלל) או של Art3mis (שרצתה לעזור לעניי ורעבי העולם)

    • אענה בפירוט רב יותר מאוחר, אבל בינתיים רציתי לציין שממש מצחיק אותי שכתבת בטעות סרט במקום ספר במספר 3. טעות קולעת וממש לא רנדומלית.

    • מאת ההוא‏:

      2. עושה רושם שלא כי אז לא הייתה להם סיבה לקנות את הפצצה הענקית בסוף כשהם יכלו פשוט ליצור אחת. בכללי היחס של הספר לתכנות הוא כלום כי משום מה אנשים חושבים שיהיה יותר קל ללמוד את התרבות של שנות ה80 במקום לעבור על הקוד של העולם מה שהיה משיג תוצאות יותר יעילות.
      3. היא הייתה סצנה די לא טובה כי הוא פתאום פיתח מן סופר אומץ מוזר שזה משהו שלא ראו אצלו בעולם האמיתי לפני זה.
      4. כן. וכל החלקים של המערכת יחסים שלהם כתובים די גרוע מה שהופך את זה ליותר מעיק.
      5. באופן די מוזר – דווקא הוא לא הפריע לי.
      6.בבקשה לא.
      7. כשזה כמעט כל מה שיש לספר זה רע.

  2. מאת רינת קורבט‏:

    ובכן, אין לי הרבה מה להוסיף – RPO הוא אכן נרדגזם וספר כייפי ביותר. בתור ילידת שנות השמונים, שגדלה בשנות התשעים, אין לי את אותה נוסטלגיה של הכותב ושל ווייד לכל יצירות המדיה שנוצרו בעשור ההוא. כך שלא מעט רפרנסים לא אמרו לי כלום ולא עשו לי כלום בלב. החיבור העיקרי שלי לספר מבחינה אישית היה לחוויה של ספר כמשחק RPG, ולא במובן של choose your own adventure.

    בשלב מסוים, הספר התחיל להיות קצת רפטטיבי מבחינתי והרגשתי שאני יודעת מה הולך לבוא ושזה more of the same. זאת הסיבה שהקטע הארוך שבו ווייד מצליח להשתחל אל ארגון הרשע ולמצוא את החומרים שיובילו להשמדתו, היה הפוגה מבורכת ומעניינת.

    לגביי שאלה מס’ 1- אני חושבת שווייד העריץ את שנות השמונים לפני התחרות, לא? כי ידע שזה העשור החביב על גיבורו ממציא האואזיס. בכל מקרה, כמות הידע הגיקי שלו גרמה לי לרגשי נחיתות עד שקלטתי שהוא ויתר על חיים שלמים בשביל זה + כנראה על שינה.

    אה, וברור שלנסות להציל את הכוכב זה יותר מגניב ומאתגר מלגנוב אותו. אני דווקא ממש מצטערת שלא ייצא לי “לחזות” בגיבורי האואזיס מנסים לפתור בעיות אמיתיות מהעולם הרקוב בו הם חיים, לשם שינוי. זה, במקום מסוים, יהיה הרבה יותר מאתגר.

    • מאת ניימן‏:

      באמת? לא זכור לי שהוא העריץ את האייטיז עוד לפני התחרות? הוא מזכיר את חייו המוקדמים בכמה משפטים איפושהו בהתחלה, והאמת היא שאני לא ממש זוכר מה הוא אומר.

      בכל מקרה, זה תירוץ קצת קלוש. למרות שסבבה מבחינתי שהסופר ויתר על אמינות כדי לעשות את הגיבור שלו סופר גיק. סופר גיק זה מגניב.

      אמור לצאת המשך מתישהו ב – 2015. אולי שם נראה את ווייד בחלל!

      • מאת רינת קורבט‏:

        באמת? לא ידעתי שיהיה המשך. אני ממש מסוקרנת לגביי מה יהיה בו.

      • מפתיע ומשמח אותי מאוד לדעת על ההמשך לספר.
        כבר כשהגעתי לסוף הקריאה, רציתי ממש לדעת מה תהיה השפעת הזכייה של ווייד על העולם ועל האואזיס. ואני גם פשוט אשמח לקבל עוד מהעולם הזה. כבר שפכתי פה מספיק מילים על כמה אהבתי את בניית העולם הזו, וזה טוב מאוד שתהיה הזדמנות לחזור אליו (זאת אומרת עוד הזדמנות, כי יש כמובן את הסרט שמשום מה לוקח ממש הרבה זמן להפיק אותו, מאז 2010 אז נקנו הזכויות ההסרטה, יום אחד אחרי שנקנו זכויות הפצת הספר).

  3. בגדול (מאוד) הייתה לי חוויית קריאה נהדרת עם הספר. עבר זמן מה מאז קראתי ספר שזרם לי, שריתק אותי ברובו המוחץ ושסיפק לי כל כך הרבה הנאה תוך כדי. כפי שכתבת, הספר רחוק משלמות, ועל אף החסרונות שבו הרגשתי שהשלם הוא ממש גדול מסך חלקין.
    אני חייב לציין לטובה את הכתיבה והגישה הרעננה כל כך של הסופר. ספר שהוא 85% בערך עולם וירטואלי זה משהו רציני למדי, אבל עצם זה שהוא מגיע מנקודת מוצא שהיא לא ביקורתית באופן תוקפני (יש לא מעט ביקורת על החיים הוירטואליים, אבל זו ביקורת יחסית רכה, מאוד בגובה העיניים שלא מתנשאת על מושא הביקורת). היה לי ממש כיף לקרוא ספר שבורא עולם שהוא וירטואלי ברובו הגדול והוא ממש חוגג את את האפשרויות הבלתי מוגבלות של העולם הזה.
    וזה העניין עם הספר, הוא כה עשיר בהמצאות, כל כמה עמודים מתווסף עוד איזה נדבך לאואזיס שאפשרי רק בשל היותו וירטואלי. ומתוך כך נובע האספקט שאני הכי מעריך בספר – עצם בניית העולם הכה מפורטת ומושקעת, כשזה כולל תיאור של טכנולוגיה עתידנית שמרגישה שהיא כמעט מציאותית, לפחות מהבחינה שאני באמת דמיינתי בקלות איך העולם שלנו נראה ככה בעוד כשלושים שנה. מבחינתי זה ממש לא היה מופרך. אין לי ספק שרבים לא ימצאו דווקא את את האספקט הטכנולוגי כהאספקט החזק ביותר בספר. לי זה היה תענוג גדול לקרוא כל פרט קטן על האואזיס – ההיסטוריה שלה, הרקע הטכני, האופציות המרובות שלה וכל דבר אחר שאפשר לקרוא לו אקספוזיציה בספר הזה (כי הספר הזה הוא לפחות בחלקו הגדול האואזיס).
    לעניין הרפרנסים הבלתי נגמרים – קודם כל, כמו אצל רינת, אמנם נולדתי בחצי הראשון של האייטיז אבל מעט מאוד מתרבות הפופולרית של העשור הזה דבקה בי, אני ילד ניינטיז למהדרין. לכן את כל הרפרנסים המשמעותיים בקושי שהכרתי – רבים מאוד מסרטי האייטיז שמהוללים בספר מוכרים לי במקסימום רק בשם. עובדה זו לא פגמה אפילו בקצת בחווית הקריאה, אולי כי גם כשקליין רק עושה ניימדרופינג מתמשך הוא עדיין עושה את זה בלהט מדבק שמדבר מאוד לגיקיות שלי. דווקא הלהט הזה הכניס אותי בתקופת הקריאה לחקירה עצמאית של תרבות האייטיז והשלמת כמה פיסות תרבות שהתפספסו לי (בראשם WarGames שהייתי מוכרח לראות אחרי שהופיע בשער הראשון).

    ועכשיו השגות שיש לי על הספר:
    אני לא כל כך מסכים לגבי “האיזון הכמעט מושלם בין אקשן והפוגות”. יש לספר בטן רכה למדי בחלק שבין סיום השער הראשון לבין פתרון חידת השער השני. אלו לפחות מאה עמודים שבהם העלילה די נתקעת וכל מה שקורה עם ווייד זה המעבר שלו לקולומבוס, תיאור מפורט מדי של אורח החיים היומיומי החדש שלו (ועל הדרך הוא הופך לחטוב וספורטיבי, כי כנראה אסור שהגיבור יהיה באמת שמן, לפחות לא לכל אורך הספר) ותחילת והעמקת היחסים שלו עם ארטמיס. אחרי האקשן המדהים של השער הראשון, הפוגה כל כך ארוכה הורידה לי קצת את ההתלהבות שהצטברה לפני כן ותקעה טיפה את הקריאה עד שצלחתי את החלק הזה. מכאן, שעבורי החלק החזק ביותר בספר הוא כל החלק הראשון של הספר שאחראי בעצמו לרוב ההתלהבות וההנאה שלי מהספר. כל מה שמגיע אח”כ הוא אמנם עדיין ממש מעניין ומהנה, אבל לא מתעלה לגבהים של הפתיחה.
    וכמו שרינת כתבה, כל מה שקורה אחרי השער הראשון מרגיש קצת כמו מחזור. זה היה עשוי ממש טוב, אבל עדיין הרגיש כזה. אז אולי באמת קטע המרגל-האקר הביא קצת גיוון בעלילה, אבל מבחינתי הקטע הזה הוא מפורך כל כך והתקדם בצורה הכי נוחה (too convenient) עלילתית שאפשר. הגיבור מכניס את עצמו למקום המסוכן ביותר עבורו, סיטואציה שהיא בכל אמותיה נגדו והכל-הכל מתרחש שם בדיוק לפי התכנון שלו. זה היה אקשן טוב, אבל תלוש לגמרי משאר הספר ודי מחליש את הדמות עבורי.
    דבר שמביא אותי לנקודה החלשה ביותר בספר עבורי שהיא גם אחת הרעות החולות בספרות המד”ב המודרנית – נראה שלסופר (ולסופרים רבים בכלל כיום) יש הרבה יותר מדי רעיונות שהם רוצים לדחוף לתוך ספר עד שהם מקריבים את פיתוח הדמויות שלהם עבורן. ב- RPO האישו הזה הוא מאוד מוחשי – לסופר היו כל כך הרבה רעיונות טובים להעביר דרכם את הגיבור שלו עד כדי כך שהוא נותן לגיבור להצליח בכל משימה/שלב רק כדי להעביר אותו בעוד רעיונות חדשים ומשוגעים. אני חושב שהוא לא נותן לגיבור להיכשל אפילו פעם אחת כי זה או יאריך את העלילה או ייתן לו פחות הזדמנויות להכניס את אותן רעיונות. זה הופך את העלילה למאוד כיפית ועשירה בדמיון אבל הדמויות נהיות מאוד קלושות בשל כך. וככה אנחנו בעצם מקבלים פרוטגוניסט שהוא סוג של גיבור על שבקושי יכול להיכשל ולי אין שום דרך להזדהות איתו (חוץ מכל העניין הגיקי שבספר). אשמח לדעת מה לאחרים יש לומר על האספקט הזה.

    חיסרון נוסף הוא כתיבת האנטגוניסט(ים) כרשע טהור. אם בספר הייתה מוצגת רק חברת התקשורת ההיא כמין גוף אמורפי קפיטליסטי בלבד אז מילא. אבל ברגע שקליין שם את המנהל ההוא בתור הפרצוף של התאגיד ועדיין השאיר אותו כרשע טהור הופך את זה למאוד חד מימדי.

    • מאת ניימן‏:

      באיזה ביקורת שקראתי טענו שזה ספר שהוא “שמונים אחוז אקספוזיציה, עשרים אחוז עלילה”. אפרופו המצאות שהוא מכניס כל עמוד, ואז מסביר אותם באופן אקספוזיצאלי.

      אני מסכים שווייד הרבה יותר מדי מוצלח. הקטע של הורדת המשקל פשוט מיותר בקטע הזה. גם קצת מפתיע שזה בא מסופר סופר-גיק. גיקים הם לא קהילה אובססיבית למראה ולמשקל (טוב שכך).

      מצד שני, כל מאה העמודים “הריקים” (בין השער הראשון לשני) שציינת הם כשלון אחד גדול של ווייד, לא?

      לי הם הרגישו מאד במקום. זה “האיזון” שדיברתי עליו (בניגוד לספרים בהם סצינת אקשן רודפת סצינת אקשן). הסיום של מאת העמודים הללו היה לא בשער השני, אלא במשחק המושלם של פאקמן. סצינה שאותי אישית ממש ריגשה. כמו לראות את גמר המאה מטר באולימפיאדה.

      • אני לא מצאתי את אי ההצלחה של ווייד בפתרון החידה למציאת השער השני בתור כישלון, פשוט כי בסופו של דבר הוא גם ככה מנצח את המשחק אז אין שום משמעות לעיכוב הזה. רוב הזמן שהוא לא מצליח לפתור גם אף אחד לא מצליח, ואז כמה פותרים את החידה אבל הוא לא ואחרי כמה רגעים הוא מקבל במתנה את הפתרון. אין אפקט ממשי לאי-היותו הראשון שפתר את החידה השנייה. ויותר מכל, אין שום השפעה על הדמות. הדמות לא זכתה לשום פיתוח כתוצאה מזה.
        אני לא זוכר הכי טוב את הקטע המדובר, אבל לדעתי בין אם היה הפותר הראשון ובין אם לא, כל העלילה הייתה נשארת אותו דבר (ובבקשה, תקן אותי אם אני טועה).

        טוב, לגבי הפאקמן, הקטע הזה עבר לי לגמרי מעל הראש. ואני דווקא מכיר את המשחק כמובן (אולי פשוט לא מספיק לעומק?), אבל זה לא עשה לי כלום.
        הרגיש לי רק מגוחך ששוב, ברגע שאוזכר שצריך לעשות משחק מושלם (שזה קשה ונדיר בטירוף על פי הספר), ועל אף שווייד אף פעם לא עשה משחק כזה בעבר אין ספק שהוא יצליח כבר באותה פעם.
        בדיוק כמו עם ה- Joust – ארטמיס יומיום במשך חודש מנסה לנצח את המלך-משהו ההוא ווייד מצליח לנצח בפעם הראשונה שלו. זה מאוד קלוש והופך את ווייד לדמות קרטון כל יכולה.

        • מאת ניימן‏:

          טוב, אין שום משמעות למי פותר את שאר החידות ראשון. הדבר היחיד שחשוב זה מי עובר ראשון את השער השלישי. זה בהחלט פאק של הספר – אבל סיספנדתי.

          ברגע שמסספנדים אותו, אז הכשלון של וויד בפתרון החידה השניה הוא מוחשי ביותר.

          וויד הוא סופר גיק. כמו גיבור על של גיקים. זה חלק מהקסם של הספר – כמו הקסם של כל סיפור גיבורי על. אבל גם כל גיבור על צריך להיכשל בדרך לסוף הטוב. ופה החידה השניה נתנה לי את התחושה שהוא לא מושלם.

  4. מאת Michael Grosberg‏:

    אז אני כן ילד של שנות השמונים. ראיתי את כל או רוב הסרטים המדוברים, שיחקתי ברוב המשחקים – ג’אוסט למשל היה די אהוב עלי תקופה מסוימת (על האטארי של חבר) – ובכל זאת, לא ממש אהבתי את הספר. אני חושש שאני פשוט לא טיפוס נוסטלגי במיוחד. אני מאוד מעריך מספר משחקים ולא מעט סרטים מסוימים מהתקופה, אבל אין לי את ההערצה העיוורת לכל מה ששייך לשנות השמונים (בטח לא לקשרי משפחה, שהיתה בינונית מאוד גם בזמן אמת, אל תנסו לראות אותה כיום). ואני ממש ממש לא אוהב את RUSH.
    אם מורידים את הרפרנסים העלילה שנשארת לא ממש מוצלחת. נהניתי מהקריאה, פחות או יותר, אבל לא ממש התלהבתי.

    • מאת ניימן‏:

      עשיתי לעצמי מרתון של קשרי משפחה בערב כשקראתי את הספר. היא באמת… סתם. זה מצחיק, כי אני זוכר שכילד מאד אהבתי אותה וחשבתי שמייקל ג’ פוקס גאון (בשידורים חוזרים בניינטיז, לא בזמן אמת).

  5. מאת ירון חיימסון‏:

    נתתי לדיון קצת להתחיל להתגלגל לפני שאגיב.

    אני מאודדדד אהבתי את הספר, אם כי, כפי שציינו מעלי, לא בהכרח מהסיבות הנכונות.
    נולדתי ב-73 אז אפשר לומר שדי חייתי את התקופה. היה לי אטארי משנת 80, אח”כ ספקטרום ואפל,
    שיחקתי זורק וגם את Tomb of horrors שקניתי בדיונון בר-אילן במקרה באיזה חוג העשרה שהייתי בו רק כדי לגלות שנפלו המפות החוצה :-(((

    זה לחלוטין רחוק מלהיות ספר מושלם, והניימדרופינג מתחיל מגניב ומעייף בשלב מסוים, אבל כל הרעיון והישום (למרות הבטן, והקטעים המעט מיותרים או רפטיטיבים) כל כך … חדשניים (כי אין לי מילה אחרת)
    שזה עשה לי ואו ובזמנו, כשקראתי את הספר הוא העיף אותי כל-כך עד שקניתי אותו מתנה לשני חברים
    נוספים, לעצמי (ראו הערה למטה), והמלצתי עליו לעוד 3 לפחות לקריאה. מכולם, רק אחד התעייף (ודווקא לא זה שציפיתי ממנו (זייגון, למי שזה אומר משהו)) וכל השאר ממש נהנו.

    קליל, לא עמוק, ובהחלט מותיר חותם חיובי מתמשך מאוד. 9+ !!

    הערה: לא קראתי את הספר לראשונה אלא שמעתי את האודיובוק אחר כמה המלצות מבלוגים שאני עוקב אחריהם. מבצע את הספר ויל ויטון (ווסלי קראשר בשבילכם) והוא עושה עבודה מופלאה ממש.
    אח”כ קניתי (עם העטיפה המגניבה של הStacks שפורסמה פה בעבר) וקראתי בכדי לכסות על החורים שנגרמו ע”י הניימדרופינג. זה ספר שלא תמיד קל לעקוב אחריו באודיו ובנייר קל לחפש את הרפרורים.

    • מאת ניימן‏:

      זייגון אומר לי משהו! פורום אורט!

      מגניב ששיחקת ב – Tomb of Terror. אם אתה כבר פה, אז תגיד – מתי התחילו המבוכים ודרקונים להגיע לארץ? אני חשבתי שזה היה בתחילת הניינטיז, כשאני התחלתי לשחק. אבל עושה רושם שלא.. (או שאז התחילו להגיע תרגומים לעברית?)

      • מאת ירון חיימסון‏:

        אז לא (איזה ילד אתה :-))

        אני קראתי על זה כתבה בעיתון כשהייתי באמצע כיתה ט’ (circa 1988) ושיגעתי את ההורים שלי שעשו לי סוג של פרי-אורדר בבאג בסנטר. קניתי את הקופסא האדומה באנגלית, ומשם התגלגלתי הלאה….

  6. מאת גלי‏:

    קראתי את הספר מזמן ואהבתי. ספר כיפי וחמוד בעיני, למרות שאיני משחקת משחקי מחשב.

  7. מאת ענבל‏:

    לי הספר מאוד מאוד הזכיר את הסדרה hack//sigh שיצאה ב 2004. זה סדירה שגם היא מתרחשת בעולם הוירטואלי וחלק מהסצנות ממש ממש דומות כמובן אותם נושאים של אסקפזים ואובססיה גם שם יש אייטם אגדי שיוצר העולם החביא בתוכו (מפתח הדמדמים ) שמאפשר שליטה על העולם שסביבו נוצרת קהילת מחפשים שלמה ואפילו גירסא מוקדממת של 666ים . במובן מסויים הספר הרגיש לי כמו התאמה של הסדרה לתרבות האמרקאית אפילו הסוף מסתיים עם אותה מסקנה. אבל עדיין אקשן חמוד

  8. מאת גל‏:

    הספר נהדר, קראתי ללא הפסקה לנוח!

    תודה רבה על ההמלצה ובכלל על הבלוג

  9. מאת מיס בוז'רסקי‏:

    סיימתי לקרוא את הספר אתמול בלילה ובאתי לקרוא ולהגיב, למרות שזה באיחור ממש לא אופנתי.

    בחצי הראשון חשבתי שהספר חמוד אבל לא מצדיק את ההתלהבות הגדולה שידעתי שיש לך ולאחרים כלפיו והתקדמתי איתו די בעצלתיים. כמו שכבר ציינתם, החלק הזה מאד אקספוזיציוני ומתנהל לע מי מנוחות, מבחינתי כולל החלק של השער הראשון.

    אבל איפהשהו באמצע (אזור השער השני עבורי) העלילה התחילה לתפוס תאוצה של ממש והביאה איתה את כל האקשן, המתח והכיף וכבר היה לי מאד קשה להוריד את הספר מהידיים וללכת לישון. אם זה היה נופל על ליל שישי, אני מאמינה שהייתי פשוט קוראת עד לפנות בוקר ומסיימת בבת אחת.

    כילדה שיחקתי ממש רק בדיגר (שדווקא לא הוזכר וחבל) כך שכל הרפרנסים למשחקי המחשב היו מבדרים אבל לא היה להם את האימפקט שהיה להם עלייך. אבל כילידת סוף הניינטיז כל הרפרנסים לסרטים, סדרות ומוזיקה דיברו אליי לגמרי ושאבו אותי לנוסטלגיה סופר מהנה. לא הייתה לי בעיה עם הניימדרופינג, זה חלק מהכיף של הספר.

    אהבתי את הסוף, אני סאקרית של סופים טובים. וזה ספר פיל גוד, כמו לבד על מאדים, סוף אחר לא היה עובד פה.

    הדמות של וויד אכן מאד מארי סואית, אבל גם זה עובד לי במסגרת הספר הזה ואין לי בעיה לסספנד את כמויות התרבות שהוא צרך והמוצלחות שלו. גם לי זה הספיק שהוא נכשל בפתירת החידה של השער השני וקיבל את הפתרון. וגם את המשחק בשער השלישי הוא לא היה עובר לבד.

    אני הרגשתי שהדיונים (החשובים) בחשיבות ובבעיתיות של מציאות וירטואלית וכוחם האדיר של תאגידים דווקא די נשארו על פני השטח ולא הוצגו בצורה מורכבת ועמוקה. אבל עצם ההעלאה שלהם גם היא חשובה, אז אני נותנת לקליין נקודות על זה.

    החלק שוויד מסתנן ל-IOI היה נהדר, אני גם ראיתי אותו כמגוון ומרענן את העלילה.

    בקיצור, אחלה ספר גיקי, כיפי ומקסים. לא מושלם אך בהחלט מאד מהנה.
    משמח אותי לשמוע שיהיה ספר המשך, לא ידעתי.
    כן ידעתי שיהיה סרט וגם זה מאד משמח, אבל התבאסתי לגלות אתמול שתאריך השחרור שלו הוא רק בדצמבר 2017.

  10. מאת ההוא‏:

    אז ככה – אני נולדתי הרבה אחרי האייטיז ואני חושב שזה ספר גרוע.
    אין הסברים ללמה דווקא ברגע ספציפי מגלים את הרמז הבא מה שהופך אותו לספר “חיפוש מטמון” די גרוע, הוא סובל ממהלכי עלילה די מטופשים (זה נורא נוח למצוא מכונת פאקמן שאף אחד לא שיחק בה עד הסוף ומכילה במקרה חפץ נדיר) ולא כתוב מספיק טוב בשביל לפצות על זה (ואפילו גרוע בכל פעם שקליין מנסה לכתוב “רגשות”).
    ניימדרופינג זה בדרך כלל אחלה כי זה תמיד כיף שיש רפרנסים ליצירות תרבות אחרות כחלק מבדיחה או משהו אבל פה זה נהיה די מעיק בשלב מסוים כי הוא הרבה פעמים לא עושה ניימדרופינג בשביל קידום עלילה או כחלק משיחה אלא סתם כדי להראות שהוא מכיר או משהו כזה.
    ובסוף זה אפילו יותר מדרדר לסוג של פנטזיה גיקית ענקית (רובוטים ענקיים! אהההההה!) מה שיותר גרוע.
    דבר אחרון לסיום – אין לי מושג במה ארנסט קליין עובד\עבד כשהוא לא כותב ספרים, אבל הידע שלו על איך תעשיית המחשבים והגיימינג עובדת הוא כנראה מינימלי.

  11. מאת אסף נ‏:

    סיימתי את הספר היום והיה מעולה. אין לי כל כך זמן לקרוא במשך היום אז אני נוהג לשמוע אודיובוקס (שמעתי את הגרסה של ויל ויטון) בדרך ובחזרה מהעבודה. מי שאוהב דרמה ודמויות מורכבות לא ימצא את מבוקשו אבל בתור ספר אסקפיסטי הוא פשוט כיף טהור, מצאתי את עצמי לפעמים מייחל לפקק בדרך או מגיע לחניה ונשאר לשבת כדי לשמוע עוד קצת.
    מלבד עניין עומק הדמויות (שלמען האמת לא הפריע לי מאד בספר מהסוג הזה) הפריע לי שהסיפור צפוי מדי. כל מידע לא רלוונטי לעלילה כמו אזכור של שמועה על ארטיפקט או מציאת מטבע פקמן קיבל משמעות בפרקים הבאים. מהבחינה הזו הסוף היה קצת מאכזב, הקרב הגדול היה די צפוי ובמפגש עם Art3mis לא הוסבר המקור לאובססיה ולמה פחדה כל כך מוויד. כמו כן יכול להיות שאני לא גיק מספיק אבל ההתלהבות מדברים שקורים בעולם וירטואלי נראתה לי קצת מוגזמת. אהבתי מאד את הפרטים הקטנים שהזכירו לכולם שהעולם הוירטואלי הוא חלק מהמציאות כמו הפחד של וויד שהשרתים לא יעמדו בעומס כשכל המשתתפים התכנסו בקרב האחרון או המודעות העצמית לכך שאין להם באמת חיים.
    סה”כ מאד אהבתי את הספר במיוחד מאחר והוא החזיר אותי לילדות ולשעות שביליתי מול פיקסלים מרצדים כשבעיני רוחי אני צופה בסרט תלת מימד 4K. הצטערתי רק שעולם המשחקים שלי סבב סביב ה- PC שלא הוזכר כלל בספר.

    ושאלות שנותרו לל מענה:
    1. למה Art3mis פחדה מוויד האם יכול להיות שהיא לא פחדה מהתגובה של וויד למראה שלה אלא פחדה שהיא לא תוכל לאהוב אותו אם המראה שלו לא יהיה לטעמה? או שאולי היא באמת בנתה חומות גבוהות כל כך ולאף אחד אין מקום בלב שלה?
    2. איך זה שהחדר עם הפקמן לא הופיע בשום מפה למרות שאלפי שחקים “חרשו” את הבניין בחיפוש אחר רמזים. בהתחלה חשבתי שאולי רק שחקן עם מפתח יכול לראות אותו אבל למטבע לא היה קשר לחידת הביצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting