בפעם הרביעית: חמש סדרות בריטיות שראיתי לאחרונה

זוכרים ששנה שעברה פירסמתי רשימה חמש סדרות בריטיות מעולות מהעת האחרונה? ושלושה חודשים אחרי זה עוד חמש סדרות בריטיות, חלקן מעולות וחלקן לא?  ואז, שנה אחרי זה, אפילו עוד חמש סדרות בריטיות? זוכרים? יופי! אם לא, תלכו לקרוא את הפוסטים ההם – ואם כן – אז:

הנה עוד חמש סדרות בריטיות שראיתי לאחרונה.  יגיעו עוד כאלה פוסטים בעתיד. בואו נקבע חוקים:
א. אני כותב לא על סדרה שלמה בדר"כ, אבל כן לפחות על עונה אחת שלמה.
ב. אם צפיתי עונה חדשה של סדרה שכבר כתבתי עליה בעבר, מותר לכתוב שוב, בהתמקדות בעונה החדשה.
ג. אם לא סיימתי עונה, הסדרה תבוא כהערה בסוף.
ד. ספיישלים, נגיד כריסמס ספיישל של סדרה ישנה (דבר שקורה הרבה בבריטנה) נחשבים כמו עונה.

חמש: Changing End
תוכנית אוטוביוגרפית של הקומיקאי אלן קאר על ילדותו. מזכיר מאד את Young Sheldon (שאני לא אוהב),  Everybody Hates Chris על ילדותו של כריס רוק (שלא אהבתי) ושנות ה-80 של שלום אסייג (שלא ראיתי, אבל אני מניח שלא אוהב).

במילים אחרות, מדובר בז'אנר שהוא לא כוס התה שלי. מה גם שהאישיות הבימתית של אלן קאר, שמתהדר בעיקר בקול מצחיק, חיוך מוזר והיותו גיי ססגוני, לא נורא מצחיקה אותי. למרות כל זה צפיתי ב-Changing End בגלל שלל השבחים שהיא, והשחקן הילד הראשי (הבאמת מעולה) קיבלו.

בשורה התחתונה היה בסדר מינוס, לא יותר. אבל כנראה שקומדיות אוטוביוגרפיות על חיי קומיקאים (או דמויות פיקטביות, ע"ע שלדון) הן פשוט לא כוס התה שלי.

ארבע: A Thousand Blows
מז'אנר אחד שאני לא אוהב לז'אנר אחר שלא חביב עלי: דרמות היסטוריות. או יותר גרוע, דרמות היסטוריות עם מסר חברתי בהן כולם סובלים כל הזמן.

הסדרה מתמקדת ב-"ארבעים פילים" – ארגון פשע לונדוני של נשים בלבד מהמאה שפעל בלונדון במאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. הוא גם מתמקד בשני חברים מג'מייקה, יחזקל מוסקבה ואלק מונרו, שהגיעו למצוא את מזלם באנגליה, אבל מצאו את עצמם מתאגרפים בגלל שהאנגלים גזענים.

מה טוב בסדרה? האמת היא שכמעט הכל! מלאכי קירבי שמשחק את יחזקאל הוא פשוט שחקן על, עם כריזמה מהממת. אתם עוד תשמעו עליו. ארין דוהרטי שמשחקת את מרי, מנהיגת 40 הפילים, טובה כמעט כמוהו. גם סצינות האיגרוף טובות, הדיאלוגים, הצילום, התפאורה – באמת יופי.

אז מה לא טוב? שזה סדרה מחוסרת הומור בצורה קיצונית. שזאת סדרה שכל הזמן קורה רע לגיבורים שלה, ואז עוד יותר רע ועוד יותר רע. הגורל כל כך מתאכזר לגיבורים שזה עושה את הסדרה צפויה – ומבאסת.

טיפה יותר הומור, טיפה אירועים טובים שיאזנו את כל השליליות הזאת, והייתה יוצאת לנו סדרה שהייתה מגיעה למקום השלישי לפחות! Why so serious?

שלוש: Our lady parts
סדרה על להקת פאנק של נשים מוסלמיות. כן כן, מה ששמעתם. סדרה קורעת מצחוק, מקוריות, שנונה – פשוט סדרה נהדרת.

חשוב לי לאמר משהו לפני שנמשיך: המיקום של הסדרות בשלושת המקומות הראשונים כמעט זהה. היה קשה לי מאד להחליט מי ראשונה ומי שלישית. בסוף בחרתי לפי הלב, לא הלוגיקה.

נחזור: סדרה על נשים מוסלמיות דתיות שמורדות במערכת (אבל עם חיג'אב!) ועושות להקת פאנק. כמה קומדיה מסתתר במשפט הזה, אה? והסדרה יודעת למצוא ולהוציא את ההומור הזה לאור. שודרו שתי עונות עד עכשיו, ראיתי שתי עונות – שתיהן מופלאות.

שתיים: Death Valley
אולי הסדרה הכי "אלמונית" ברשימה. "עמק המוות" היא סדרה בלשית קומית וולשית (לא אנגלית!) עם "תעלומת רצח שבועית". יש כאלה כל כך הרבה אנגליה שאפילו אדם כמוני, שזה אחד מתתי הז'אנרים האהובים עליו, שבע מההיצע.

ב-Death Valley יש בלשית משטרה, שמגולמת ע"י גוונת' קיוורת', שחוברת לשחקן בפנסיה ששיחק בעבר חוקר משטרתי בטלוויזיה – וביחד הם, נו, חוקרים מקרי רצח באיזור הררי כפרי וולשי.

מה שהכי טוב בסדרה זה גוונת' קיוורת', שכמה פעמים בפרק פשוט גורמת לי להתפקע מצחוק. זה לא הטקסטים, כמו הטיימינג שלה או הבעות הפנים. קוראים לזה "כשרון קומי" בהיעדר תיאור יותר מדויק. לא הכרתי אותה קודם ואני מקווה שמתישהו נראה אותה באיזה קומדיה פרופר.

חוץ מזה, הנופים של וויילס הם פרסומת התיירות הכי טובה למקום הזה אי פעם. ממש בא לנסוע לשם אחרי שצופים בסדרה. תוסיפו לזה גלריית דמויות וולשית מוזרה, כמו שאוהבים בבריטניה, ותקבלו סדרה שהיא אולי לא מאד מקורית, אבל כן מהנה.

אחת: אלמה לא נורמאלית
לקח לי פרק, אולי פחות, בשביל להבין שאלמה לא נורמאלית זה ליגה אחרת של סדרה.

את אלמה מגלמת סופי ווילאן, שגם כתבה את הסדרה. העלילה מתבססת בצורה חופשית מאד על חייה הפרטיים, שהיו, מה לאמר, אללה איסטור. סופי נולדה לאמא מכורה להרואין וסבתא מכורה למין, גדלה במשפחות אומנות, ולפני שנהייתה קומיקאית מפורסמת בעקבות הסדרה, גם עבדה כיצאנית.

מה שיפה זה שאת כל החוויות המאד שליליות, שלא לאמר מצלקות, הללו, לקחה ווילאן והפכה לבונבוניירה של סדרה. היא מצליח למצוא את הטוב בכל דבר. לצחוק על הלקוחות שהזמינו אותה בשביל סקס. להפוך את הדמות הטראגית של אימה למשהו קומי, ואת סבתה לזקנה משעשעת.

כבר הרבה שנים שסדרות בריטיות מהוות את התיעוד הכי טוב של חיי המעמדים התחתונים באנגליה. מכפריים עניים, דרך מהגרים מקופחים – ועכשיו, גם ילדים שגדלו במשפחות הרוסות במערכת הרווחה הבריטית.

אלמה לא נוראמלית היא פלא של סדרה, והיא עוד תכנס לרשימת הקומדיות הבריטיות הטובות ביותר לדעתי.

הערות


כמה הערות קצרות על סדרות אחרות:

👈️ סוסים איטיים עונה 5. אחרי עונה 4 שהייתה קצת מאכזבת, הסדרה באה לתת בראש בעונה 5. ג'קסון לאמב במיטבו הוא הדמות הכי טובה בימינו על המרקע.

👈️ לודוויג. הרבה אנשים המליצו על הסדרה הבלשית הזאת. על הנייר היא נראית כמו כוס התה שלי: אדם תמהוני חובב פאזלי הגיון מנסה לפתור את תעלומת ההעלמות של אחיו התאום.

במציאות הביצוע יותר עיצבן מריתק, ופרשתי אחרי 2.5 פרקים.

👈️Inside No. 9. הסתיימה העונה התשיעית של האנתולוגיה הבריטית הכי מפורסמת בעולם בו אין את מראה שחורה. אני עקרונית רואה סדרות לא מעט בשביל להתחבר לדמויות, אז אנתולוגיות זה פחות כוס התה שלי. לכן לא ראיתי אף פעם עונה שלמה של Inside No. 9. אבל כן חיפשתי רשימות של "הפרקים הכי טובים של הסדרה אי פעם" – צפיתי בחמשת המקומות הראשונים, ואני יכול לאמר לכם שאכן מדובר בסדרה מעולה ופרקים מצוינים.

וכן, אני עדיין לא מת על אנתולוגיות, אין זמן להתחבר רגשית לדמויות.