המדף הז'אנרי: Death of the Author – ננדי אוקפור

הרומן Death of the Author של הסופרת האמריקאית-ניגרית (נולדה וגדלה בארה"ב להורים ניגריים) הוא אחד מספרי המד"ב הבולטים של 2025. הוא מופיע באין ספור רשימות "הספרים הטובים של השנה". למרות שעונת הפרסים רק החלה הוא כבר זכה בשני פרסים (Libby ו-NNACP) ומועמד לפרס הנבולה היוקרתי. הרבה זמן שאני רוצה לנסות איזה משהו של אוקפור – סופרת מאד מדוברת בעשור הנוכחי. Death of the Author ("מותה של הסופרת" מעכשיו) נראה כמו נקודת ההתחלה המושלמת.

בגדול? לא התחברתי לספר.

חשוב להדגיש: זה לא ספר מד"ב (להגדרתי). זהו ספר דרמה משפחתית. יש בו כמה פרקים קצרים של "סיפור מדע בדיוני" – אולי 10% מהספר. הם מרגישים יותר כמו חלום על רובוטים מאשר סיפור מד"ב, ולא משפיעים על ז'אנר הספר. סתם שתדעו לכייל ציפיות.

אישית – אני לא בחור של דרמות משפחתיות. גם דמויות אנטי-גיבורות הן לא כוס התה שלי – והגיבורה של "מותה של הסופרת" היא אדם בלתי נסבל (אפילו הביקורות החיוביות מסכימות על זה). מה עוד אני לא אוהב? לקרוא חלומות של אנשים אחרים. זה כיף לי כמעט כמו לקרוא שיחות של מישהו עם AI.

אני, בצורה בוטה, לא קהל היעד של הספר.

אז כמובן שאני לא ממליץ מותה של הסופרת. הוא לא ספר גרוע – אלא בעיקר שיעמם אותי, והדמות הראשית, סביבה הספר חג, הייתה בין מעצבנת לשטוחה.

אפרט יותר למטה למה כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם. זה ספר מאד מהולל לכן הסתקרנתי לדעת מה אנשים אוהבים בו. אנסה להיות הוגן בביקורת ולהציג את שני הצדדים – אם כי ברור שהצד השלילי יודגש יותר.

זלו (Zelu) היא מורה לכתיבה יצירתית שחולמת להיות סופרת. זלו, לספר מאד חשוב להדגיש, היא נכה אמריקאית-ניגרית (ההורים ניגרים והיא בילתה הרבה חופשות משפחתיות בניגריה). זה חלק מאידיאולוגיה בה יותר חשוב הרקע הטכני של אנשים מהאופי שלהם – כי, אם הבנתי את האידיאולוגיה – הסביבה לרוב שופטת איך אתם נראים לפני שהיא שופטת איך אתם מתנהגים.

זלו, כולם מסכימים על זה, מוכשרת, כריזמטית, מושכת וחכמה. הסיבה היחידה כנראה שזלו לא מצליחה מהרגע הראשון היא שבארה"ב מפלים שחורים ונכים. מה שמפריע בספר מהרגע הראשון זה שרק מספרים כמה זלו מדהימה – אבל לא מראים את זה. זלו לא אומרת שום דבר עמוק. זלו לא חושבת שום מחשבה חכמה בצורה יוצאת דופן. זלו בעיקר מתלוננת וכועסת – למה אנשים אוהבים אותה? סיפור צריך לעבוד יותר קשה כדי לשכנע במעלות שהוא מייחס לגיבורה.

בתחילת הספר זלו בניגריה, באירוע משפחתי. בחדר המלון שלה היא מקבלת הודעה דרמטית: את מפוטרת! למה? כי זלו השתלחה בסטודנט לבן מפונק. עם אפס חשבון נפש – זוהי דרכה של זלו – היא מאשימה את כל העולם חוץ מאת עצמה באירוע – ואז הולכת לישון.

בחלום עולה לה רעיון לסיפור מדע בדיוני. הספר שהיא כותבת בעקבות החלום הופך לרב מכר הגדול בעולם, משהו בסגנון הארי פוטר. נעשים על פיו סרטים, מליונרים עומדים בתור לנשק את רגליה של זלו – והיא ממשיכה להתלונן כמה העולם מפלה שחורים ונכים ואנשים שקוראים להם זלו ספציפית. כל דבר רע שקורה לזלו – קטן כגדול – הוא אשמת כולם חוץ מאשמתה. וגם אם זה אשמתה, אז מה? היא הייתה עייפה מה אתם לא מבינים?

קוראי האתר הותיקים, שכבר מכירים את הניואנסים של הכתיבה שלי ואולי יודעים לקרוא בין השורות – אולי הבינו כבר שאני לא סובל את זלו. היא לא אשה רעה. היא לא מנסה לעשות רע לאף אחד. היא כן אשה אגוצנטרית, אגואיסטית, קוטרית וטפלון (כל האחראיות מחליקה ממנו ועוברת לאחרים).

נתקלנו בדמות דומה לפני הרבה שנים: קוונטין מטרילוגיית הקוסמים של בן גרוסמן (ביקורת חלק א', חלק ב']. קוונטין גם קוטר. גם קוונטין הגשים את כל חלומותיו ועדיין הצליח להיות לא מאושר. אבל הקוסמים עבד אחרת. הוא הראה גם צדדים סימפטיים של קוונטין, שנבין למה יש לו חברים, שנעריך אותו. הקוסמים ביקר את קוונטין. לספר היה מוסר השכל: אצל אנשים מסוימים הסבל הוא פנימי ונפרד מהמציאות החיצונית.

זה לא המצב במותה של הסופרת. הספר מציג את זלו כמישהי אהובה מוקפת חברים – אבל בחיי שאני לא מבין למה. הספר לא מבקר או שופט את זלו. בראיון אוקפור אמרה ש"זה לא לגבי טוב או רע. זה העולם. יש אנשים שפשוט מתנהגים ככה".

זלו קופצת מהצלחה להצלחה, ומתלונה לתלונה. בשלב מסוים מקבלים את הרושם שהסיפור הוא סוג של פנטזיה מוזרה. פנטזיה של אשה שחולמת על הצלחה ופירסום בצורה היסטורית, רק כדי להיא תוכל להתלונן על כך.

אפשר לטעות ולחשוב ש"מותה של הסופרת" הוא ספר עם השפעות אוטוביוגפיות של ננדי אוקפור. בסופו של דבר, היא בדיוק כמו זלו. סופרת מד"ב אמריקאית-ניגרית נכה. אבל ממה שהבנתי זלו היא לא בת דמותה של אוקפור. הפרטים היבשים הדומים שלהם היא דרכה של אוקפור לתקשר את המסקנות האישיות שלה לגבי החיים.

אז למה יש מעריצים כל כך רבים לספר? ראשית כי הוא הרבה יותר מקורי מהדרמה המשפחתית הרגילה כי הוא מציג חיים של עדה ניגרית בארה"ב. זה גם מוסיף עניין לקוראים שלא שקועים בחיים העדתיים כמונו הישראליים. זה גם נותן טוויסט מסויים לז'אנר קצת עייף. מה עוד? אוקפור גם כותבת מצוינת ומשויפת. לרגע לא הולכים לאיבוד בספר. הקצב שלו מתנהל נכון.

מבחינת המד"ב מותה של הסופרת לא מכוון לקוראים כמוני, שרוצים חלליות וטכנולוגיה ופילוסופיה כבדה. הוא מכוון למי שאוהב ספרי דרמה, ורוצה בהם תבלין של מונחים מד"ביים. זה לא נאמר לחיוב או לשלילה. יש קהל גדול שזה מה שהוא מחפש והספר עונה לצורך.

מעניין אותי אם יש ישראליים שאהבו את הספר? הוא מרגיש לי מאד אמריקאי. אני לא מכיר את אוקפור אישית, אבל כיוצרת היא יכולה לצעוק עד מחר שהיא ניגרית – אני לא רואה כלום ניגרי אצלה חוץ מתיאורי האוכל. הדיאלוגים, הדרמות והמסרים הם אמריקאיים בכל רמ"ח אבריהם.

יכול להיות שהספר לא משקף את הספרים הרגילים של ננדי אוקפור. שאר הדברים שהיא כתבה הם יותר מד"ב פרופר ממה שהבנתי. אבל אני לא אנסה לקרוא ספרים נוספים שלה בשלב הזה אילולא אקבל המלצה אישית חמה ממכרים.

[Death of the Author – ננדי אוקפור, 448 עמודים, 2025]