יותר מ-1500 עמודים יש בטרילוגיה הראשונה של Dread Empire’s Fall. למרות זאת קראתי אותה בקצת יותר משבוע והיא הפכה לאחת מסדרות אופרת החלל האהובות עלי אי פעם.

על פניו נדמה ש-The Priory of the Orange Tree צריך להיות מועמד לכל פרס אפשרי, אבל במציאות זה לא קרה. מה יש מיוחד בספר, ולמה הפרסים התעלמו ממנו?

רוזווטר הוא סיפור אפרופאנק ניגרי עם פלישת חייזרים, מדיומים, סוכניות ממשלתיות ועוד חצי תריסר עלילות. זה נשמע יותר מדי? אתם צודקים, זה אכן יותר מדי. חבל, כי פוטנציאל גדול יש שם.

האתר Tor.com של הוצאה עם אותו השם (Tor) הוא אחד מאתרי המדב”פ הטובים ברשת. דנים שם באריכות בספרים, מגמות וסופרים. אם מדובר בספר קלאסי,הם אפילו מפרסמים כתבה שדנה בכל פרק ופרק(!) בנפרד, כאילו אלו...

Providence של מקס ברי מתחיל בתור ספר נהדר, מן משל על המציאות המודרנית, אבל האם הוא גם מסתיים אותו הדבר? ארז רונן סוקר למועדון הקריאה.

לכבוד יום העצמאות כתב בנימין גלינסקי ביקורת על הספר “אלטנוילנד”. ספר שפעם היה מד”ב אבל כפי שיום העצמאות מוכיח, הפך למציאות ברוב הימים.

לפני שבע שנים הפכה אן לקי את עולם המד”ב עם יורשה שניונית. עכשיו היא התחילה טרילוגיה חדשה, פנטזיה דווקא. האם שינוי הז’אנר ישנה את איכות היצירה שלה?

הספר השלישי בטרילוגיה השניה של אחד, בריאן מקללן, הוא טוב בדיוק כמו חמשת הספרים שיצאו לפניו, שזה אומר, טוב מאד או אפילו מעולה. פנטזיה אפית מלחמתית במיטבה.

אלברט אודרזו, אחד מצמדי יוצרי אסטריקס, הלך לעולמו. לזכרו ישבתי וקראתי את הספר האחרון שהתפרסם של אסטריקס שכתבו ממשיכי דרכו של אודרזו.

תעלומת רצח בתיכון לקסם, האם זה יכול להיות לא טוב? אז כן, מסתבר שזה יכול להיות לא טוב.

בנתונים היבשים יש 1,152 עמודים ב-Pandora’s Star, אבל זאת חייבת להיות טעות. לקח לי שנה לקרוא את הספר ואני משוכנע שהוא כולל 5,000 עמודים, אם זה לא יותר. תופתעו, זאת לא העלבה, אלא מחמאה....

לפעמים יש חווית קריאה כל כך חזקה שמזכירה לי למה אני אוהב ספרים יותר מכל.

הספר London Falling הוא מותחן על-טבעי בריטי, וכמו שהשם מעיד הוא מותח, על-טבעי ובריטי מאד. אבל איך הוא יחסית למותחנים אחרים?

יש מצב ש-Gideon the Ninth הוא הספר עם הכי הרבה באז ב-2019. אם זה המקרה, למה הביקורת יצאה שלילית?

Jade City היה הספר האהוב השנה על בעל הבלוג. האם המשכו, Jade Wars, מצליח לשמור על הרמה?

המפגש ה-41 של מועדון הקריאה לא רק מדבר על ספר נהדר, אלא גם מהווה מיני כתבה על הז’אנר וההיסטוריה הקצרה מאד שלו.

לא אהבתי את סמיוזיס. ולכן הטקסט הבא לא עומד להיות בדיוק ביקורת, אלא יותר יותר “ביקורת בספיד”. אין טעם להתחיל להרהר ולהתפלסף על יצירה לא מהנה. ‘אבל מר ניימן!’ אתם תוהים כמובן, ‘אם לא...

ב-Lent ג’ו וולטון לוקחת אתכם למסע “היסטוריה פנטסטית” בפירנצה, שנת 1947. פוסט אורח של ארז רונן, שמאד התרגש כשקיבל את הספר לידיו, אבל די התאכזב לאחר סיום הקריאה.