אפשר למלא מגה-פוסט מחוויות של יום שלם בירושלים. אבל עזבו את זה, אנחנו נתמקד במקום אחד שהוא מועמד רציני לריאליטי החדש שלי על עשרת בתי הקפה הטובים בארץ: ההוספיס האוסטרי בעיר העתיקה. מקום שאני יכול לשרוף בו שלוש שעות של בטלה מנומנמת בלי להרגיש שהם נעלמו. ואתם מדברים פה עם בן אדם היפראקטיבי.
[רגע אחרי הדלת האדומה]
קשה למצוא את ההוספיס האוסטרי, וזאת למרות שהוא מודגש יפה במפת התיירים של ירושלים. הבעיה היא שאלא אם כן יזהירו אתכם היטב, כמו שאני עושה עכשיו, לא תחשדו בחיים שמאחורי הדלת האדומה הסתמית, שניצבת במרכז הויה-דלרוזה וצריך לצלצל בפעמון כדי שיפתחו אותה, מצוי מקום כל כך.. מקסים. המראה נפרש אט אט כשמטפסים בשלושה גרמי מדרגות: וילה מרשימה שכאילו יצאה מיבשת אחרת. היא מכילה בית הארחה (מסיונרי, לא נעים), קפלה שמארחת מדי פעם קונצרטים קלאסיים, פרוייקטי אמנות – ומהגג שלה ניתן להשקיף, בחינם, על אחד הנופים היפים בירושלים:
[צריך גודל ואיכות משופרים כדי להעביר את המראה]
ואז יש את בית הקפה. מבפנים הוא נראה כך:
אבל מעולם לא נתקלנו במישהו שפוי שישב בפנים. כי בחוץ יש שם את החצר המרגיעה בעולם:
המוכרים מדברים רק אנגלית וגרמנית, והשירות הוא ברובו עצמי (אם כי בימים רגועים מפניקים אותך במגש שמגיע לחצר). הקפה שלהם אוסטרי מעולה. לקחתי בראונר (אספרסו) עם חלב, שהיה אלוהי והעיר אותי לגמרי ביום עייף למדי (מעט שינה בלילה). באמת, הלוואי שהיו כאלה בברלין (או בת"א בעצם), וגם השוקו סמיך, טעים ומכוסה בשכבה נאה של קצפת ששומרת עליו פן יתקרר. ליד אלו חייבים, אבל מוכרחים, לקחת את מנת הדגל של המקום: שטרודל אוסטרי משובח (מעולה וכו'. תכניסו את מילת התיאור החביבה עליכם). בחזוני, שטרודל אוסטרי יהפך לפריט חובה בבתי קפה בת"א עד שאחזור לארץ. אבל בינתיים צריך לנסוע לירושלים או לבתי קפה נבחרים בברלין כדי לטעום אותו.
ישבתי עם שינג בחוץ, דיברנו, שתקנו, נחנו, צילמנו חתולים, האזנו לאנשים אחרים (פעילות פנאי חביבה) וסתם חשבנו. בסופו של דבר היה צריך להמשיך הלאה בתנור הירושלמי. לא שהיה רע בהמשך, אבל לא השתווה לזמן בו שתיתי קפה בהוספיס האוסטרי.
[עוד מקום לקפה - או אפילו יותר טוב: לבירה. מצאנו בקבוקים ריקים בצדדים]
[ההוספיס האוסטרי: ויה דלורוזה 37, ירושלים]
יופי, עכשיו תמצא לי אחד כזה בתל-אביב!!..ואוו, אני רק מדמיין כמה מהנה יותר תהיה העבודה על לפטופי אם אמצא בית-קפה כזה (או דומה) בת"א – אני יודע, שהסיכויים אפסיים.
בינתיים אני ממשיך להיצמד לפלורנטין 10 ובית קפה קטן שגיליתי במעמקיה של העיר יפו.
תודה על התמונות!
זיגמונד
יא! נשמע כמו תענוג אמיתי – כבר יצא לי לשמוע המון שבחים על המקום (וגם ביקורת קטלנית אחת), כך שנראה לי שאני לגמרי מתכנן לבדוק מתישהו את העניין
זיגמונד – עכשיו תמצא לי אחד כזה בברלין! :] מה זה המקום ביפו? הסתקרנתי. לא יאפא? או שכן? בפלורנטין 10 הייתי לא מזמן. אבל זה היה לקפה קר באמצא יום הליכה קשה. לא עבודה.
ניקו – קטלנית? באמת? מה יש לקטול שם חוץ מאת הקטע שהם מסיונרים..?
זיגמונד יקר,
בית קפה גינתי חביב ביותר בתל אביב הוא סוניה געצל שפירא, בסמטה אלמונית (ליד קינג ג'ורג'). יש שם עצים וגינה וכיף מאוד לשבת, אם כי אוויר ירושלמי הם לא הצליחו לייבא…
ושקשוקות. יש שם גם שקשוקות :]
מילא המסיונריות אבל האימפריאליזם ותחושת העליונות האירופאית כל כך בוטים, שהם הסתירו לי את הכיף בגינה הנעימה
אהמ. תרצה לפרט? כי אני לא שמתי לב למשהו כזה..
החל מהסלקטור הראשון בדמות הדלת האדומה עם הבאזר בכניסה, אל השני – השפה שבה מתנהל המקום, הפורטרטים של פרנץ יוזף על הקירות והמטבע שבו מוגש החשבון [יורו, למי שתהה]. וכל זה קורה באמצע הרובע המוסלמי בירושלים העתיקה. לא במרכז וינה.כשאני הייתי רוב העובדים היו ערבים [דוברי גרמנית רהוטה לבושים ע"פ האופנה האחרונה של המשרתים בקיסרות האוסטרו הונגרית] ואף אחד מהלקוחות לא היה ערבי. מאד מזכיר את הסרטים על הכיבוש הבריטי בהודו-סין
זה מקום שמתיימר להיות גר בארץ נוכריה. ברור שהשפה, המטבע, העיצוב ושאר התכונות נגזרות מזה. לטעמי זה נחמד שיש מקום שלא מתאמץ להתגייר, אלא שומר, בקנאות שיכולה באמת להידמות להתנשאות, על המאפיינים המקוריים שלו. אבל אני גם לא מאמין בחוק שמחייב לשים שלט עברית בכל חנות, אז אולי אנחנו בכלל לא באותו העמוד :]
אגב – יש באיזור התחנה המרכזית הישנה בת"א מקום תאילנדי להפליא. לא מדברים בו עברית, והתפריט, העיצוב והאוכל הוא בתאילנדית שוטפת. האם גם זה נראה לך התנשאות? ואם לא – אז מה ההבדל? (שאלה קנטרנית. אתה לא חייב לענות :] )
קודם כל ברור שמדובר בהרגשה סובייקטיבית שלי. הבחורה הגרמניה שישבתי איתה שם התמוגגה מהמקום.
הבדל העיקרי הוא בין אוכלוסיות חזקות [אפילו רק בעיני עצמן] למוחלשות
המסעדה התאילאנדית היא בתחנה המרכזית ומשרתת תאילנדים והעובדים בו הם תאילנדים.
אבל אם היה דורמן בכניסה שמונע מתאילנדים [פועלים מאיזור התחנה המרכזית, לא נספח התרבות של השגרירות התאילנדית] להכנס, אז זה היה אותו דבר.
כמו שהאמריקאים יפתחו [אם זה לא קרה כבר] מקדונלד בבגדד, שבו כל המלצרים יהיו ערבים דוברי אנגלית לבושים במדי מקדונלד, אך יהיה סלקטור שימנע כניסה מעיראקים.
כן. ברור שזה סובייקטיבי. עקרונית כמעט כל החסרונות שציינת הם הפרטים שאני אוהב במקום. הדלת האדומה בלי השלט היא לא איזה הסוואה עבורי (המקום מופיע במפות תיירות של י-ם. הוא לא כזה סוד כמוס), ושאר הפרטים מקסימים אותי, אבל אולי בגלל שאני סאקר לתרבות אירופאית. בשביל הטריוויה אציין שהיו גם כמה (שני) ערבים שישבובחצר וזיהיתי כמוכרים שראיתי קודם באחת החנויות. לא בטוח שהמקום סגור בפני תושבי הרובע.
יכול להיות שדעתי הייתה משתנה אם הייתי מכיר יותר טוב את המניפסט של המקום. הנה – אפילו זה שאני יודע שהוא מסיונרי קצת מוריד מהקסם בעיני. מצד שני, אני מעדיף להמשיך להינות ממנו בביקורי בי-ם, ולא להעמיס על עצמי ידע שרק יגרע (כל מידע נוסף ימיט אסון :] ).
אגב – לא היית אמור להגיע לברלין מתישהו ביולי? פספסתי את זה או שהתוכניות השתנו?
ואילו אני ניסיתי לקחת לשם את האורח האוסטרי שלי. את המקום דווקא מצאתי בקלות (הייתי שם כבר פעמיים), אבל העובדה שצריך לבקש להיכנס ושהדלת לא פתוחה גרמה לאורח שלי לסרב בכל תוקף לבקר שם. וכשהוא הבין שמדובר במקום מיסיונרי, סירובו רק התחזק.
ממש קשה לאנשים עם מדיניות הדלת הסגורה, אה? :]
והנה – הרגע נזכרתי שגם בנורמן צריך לבקש להיכנס. ולא רק זאת – אלא שהמלצר אף העיר לי פעם כשפתחתי את הדלת במקומו. סתם אנדוקטה..
התכניות שלי עם ברלין לא יוצאות לפועל
חברה שלי חזרה עכשיו מחמישה שבועות שם
ואני נשארתי לימס פה
אח. חבל חבל. אל תשכח להודיע במקרה שהן כן יוצאות! :]
הדלת האדומה לא מפריעה לי.
מפריעה לי העובדה שהגן היפה הזה נמצא בקומה שלישית או רביעית וגדלים בו עצים מהסוג הגדול עם השורשים העמוקים.
לא ברור. רק בירושלים.
[ואחות אחת שלקחה לשם חברה אוסטרית דווחה על זלזול של האוסטרית. עיקום פרצוף]
ואללה. לא חשבתי על עניין העצים.
ונו, אוסטרים. מה הם מבינים במקומות אוסטריים? :]
אוף כמה אתם ממבלבלים המח תנו המלצה והעיקר האם יש שטרודל ונאי טרי חם ואמיתי
בחור חם מוח, אה? :] יש בפוסט המלצה מאד ברורה לשטרודל שם.
[...] (למרות שכולם התחפשו לישו. קצת משעמם) והמון אופי. בהוספיס האוסטרי לא מצאנו מקום לשבת. בכנסיית הקבר נלחמנו במרפקים על [...]