דיאגרמה של התמכרות בלתי נמנעת

קבלו אותם במחיאת כפיים: שש פיסקאות חסרות פואנטה על התמכרות לדיסקים ומוזיקה:

את השפעתה הצפויה של הופעת רוג'ר ווטרס בארץ על הנוכחים בה – ניתן היה לצפות מראש. אולם מהו חטאם של כל השאר? מה עשו שמגיע להם לשמוע פינק פלויד בפול ווליום מכל מכונית מקרית חולפת משל היו אלו להיטי הערסים החדשים? הימלטות מצלילי Wish you were here נהפכה לאחרונה למשימה קשה יותר אפילו מהימנעות מחטיפה ע"י גורמים עוינים.
בסופו של דבר נשברתי, ובערב היום הראשון של השבוע ניגשתי, בידיים רועדות* לערימת הדיסקים מלאת האבק** בפינת החדר ושלפתי את 'החומה' – הדיסק השני (הרבה יותר מוצלח מהראשון, ושימותו הקנאים). שתי דקות מאבק בוינאמפ מאוחר יותר, מילאו צלילי השיר 'על זו שיושבת לבד ליד הטלפון בחדרה'. התרגשתי נורא – ודלקת העיניים שלי איימה להתפרץ שוב ולשטוף עיני בדמעות.

כמו כולם, התמכרתי בתקופה מסוימת לפינק פלויד. אצלי, זה קרה בתחילת הצבא. שירת איתי אחד שבזמן התיכון היה מאזין תשע שעות ביום(!) ללהקה – ובזמן הצבא עסק בעיקר במסע מיסיונרי נלהב שמטרתו הייתה לגרום לכל השאר להיות כמוהו. בתקופה מסוימת, בה נאלצתי להתמודד עם מוות, הוא הביא לי את Comfortably Numb, ואמר 'קח, תשמע ותלמד בע"פ'. לקחתי את זה קצת פחות רחוק ממה שהוא רצה – אבל עדיין התמכרתי. כמו ספק סמים מוצלח הוא הביא לי לאט לאט את השאר, עד שהשלמתי בבית אוסף מלא. שנתיים ומשהו מאוחר יותר, כשהשתחררתי, כבר היה ברור שפינק פלויד הם חלק בלתי נפרד מהפסקול של חיי.

כשהייתי קטן, אבל ממש קטן, התמכרתי לנוער שוליים. אחרי זה בתיכון למדתי בע"פ את Automatic for the people של R.E.M. קצת לפני הצבא שמעתי בלופ איזה דיסק של The Who – ובזמן הצבא היו אלו בעיקר פינק פלויד ורוקפור (כמו שאומרים: המקור והחיקוי) שישבו לי במערכת. בשנים האחרונות היו עוד לא מעט דיסקים – ומהשנה האחרונה אפשר לספור את The Decemberists, Arcade Fire, Bright Eyes וגם להקה קצת יותר אלמונית בשם Polyphonic Spree.

למרות ריבוי הדיסקים ששיננתי מאז הגיע שיתוף הקבצים – איני יכול להימנע מלתהות, האם גרם אותו השיתוף לשינוי בתבנית ההתמכרות האמיתית. כי הרי פעם, בתקופה שאת מספר הדיסקים בחדרי יכול היה תלמיד כיתה ב' לבטא בעזרת לוח כפל פשוט, הייתה הברירה ממש פשוטה: קנית דיסק? שילמת עליו ממיטב כספך? אתה *תאהב* אותו. אם הוא לא ממש גרוע – אז גם תלמד אותו בע"פ. למה? כי הדיסק הבא יגיע רק שבוע הבא, או זה שאחריו, או עוד חודש – או יותר מאוחר – אם ממש לא שפר מזלך.

ובכל זאת, גם בעידן השפע, נכנסים לי עדיין דיסקים לפנתיאון. אצלי זה הולך באופן הבא: בהתחלה רץ הדיסק החדש פעמיים, שמיעה מלאה. לאחר מכן אני מגלה שלאחד הקטעים יש פוטנציאל מעולה – ומתחיל לשים אותו בלופ. כל הזמן. מדי פעם, כשאני לא מספיק לעצור, גולשת השמיעה לשיר או שניים שאחריו – ואחרי עוד שבוע אני מגלה שגם הם בכלל לא רעים – ומוסיף אותם ללולאת ההאזנה. עוד שבוע עבר, השיר הראשון כבר קצת מוצה – אבל פתאום מתגלה טראק 8, שהסתתר בדיוק באמצע הדיסק ועכשיו כבר ברור שהוא הכי מוצלח. עם ארבעה שירים טובים אסור להתווכח – וכך נכנס כל הדיסק לרשימת השמיעה. עוד שבוע עבר, ודווקא השיר השני הוא עכשיו זה שהכי נשמע. אחרי עוד שבוע כבר מונחים עותקים במקומות אסטרטגיים לכל מי שחפצתי ביקרו.

רציתי גם לקצות קצת על הדיסקים שנכנסו לפנתיאון השנה – אך לפתע גיליתי שכבר עברה חצי שנת 2006, וייתכן שזהו בדיוק הזמן לפוסט סיכום חצי שנתי. כך שמי שציפה פה לסיום סוער מלא בהמלצות נרגשות על יצירות מופת חדשות – עדיף שיחכה לשבוע הבא.


* טוב נו, לא באמת רועדות, אבל אני אוהב את הדימוי.
** טוב נו, לא באמת מלאת אבק – אני מנקה אותה כל שבוע – אבל הדימוי די מוצלח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting