סוף מסלול (חלק א’)

ניימן באירופה 2אחת בלילה. רכבת לילה מקלן לורשה. אף אחד לא ישן בקרון השינה. שקט! מסריטים סרט תעודה. היוצרים: דניאלו ומייק*, קזחסטני ואוקראיני שלומדים קולנוע בגרמניה. הם מכינים את פרוייקט הסיום שלהם, על הדמות השלישית בקרון: ריכארד. חייל גרמני זקן ממלחמת העולם השנייה, ששהה בשבי הסובייטים כמה שנים. ריכארד מדבר עם סטניסלבו. פולני-גרמני, בן חמישים פלוס. בחור ענק, עם פרצוף מלא הבעה, ריח אלכוהול חריף – וערימה בלתי נגמרת של בירות בתיק. הוא מציע לכולם לשתות אחרי שמבין שאנחנו דוברי פולנית (בערך). אני מסרב. לשתות בדרך לורשה זה כמו להתמלא בדרך למסעדה יוקרתית.

מייק שואל אותי: “מחכה לך מישהו בורשה?”, ואני עונה במבוכה עמוקה: “לא יודע. אולי. אגלה עוד כמה שעות”.

אבל כרגיל, אני מקדים את המאוחר. בואו נלך כמה ימים אחורה.

זרם המיילים מזושה מתמעט. היא חזרה הבייתה אחרי סיום החופשה שלה, ועכשיו שולחת מיילים קצרים יותר. היא עסוקה, מכינה דברים, ובניגוד אלי, לוקח לה זמן לחבר מכתבים באנגלית. לגיטימי.

בלילה הראשון בקלן פגשתי את יוחאי, בעלי מבשלת הנגב בארץ. עשינו ביחד מסע שתייה צנוע (בשבילו) של פאבי קולש. סגנון ייחודי, וגם שמה של התרבות בקלן ובון. עברנו מהמבשלות המכובדות ביותר, לחורי הימורים מפוקפקים. בפאב האחרון הרמתי את העיניים, וראיתי בחוץ זקן רוקד עם תיק טיולים גדול על הגב, ודובי צבעוני ביד. זה היה הרגע שהחלטתי להפסיק לשתות ולעשות ניקוי עצמי עד שאגיע לורשה.

יוחאי עזב. יומיים לפני הרכבת שלחתי לזושה מייל: ‘לא ברור מתי אראה מחשב אחרי מחר. אולי נקבע עכשיו מקום וזמן להיפגש?’. היא לא הגיבה באותו היום.

את יום האחרי זה ביליתי בבון, אצל חברי הותיק מקס. כל דמות שמקס מכיר יותר מוזרה מהשניה, אבל לא ניכנס לזה. חזרתי להוסטל ובדקתי מייל לפני השינה. יום לפני הרכבת. זושה לא ענתה.

כמעט תשע בלילה. חייבים להתחיל לזוז לכיוון התחנה. בדיקה אחרונה של מייל: זושה לא ענתה. חייכתי לעצמי במרירות, לא מבין מה קרה. ‘נו, מילא’ שכנעתי את עצמי, ‘ורשה עיר נחמדה. תמצא משהו לעשות’.

***
חוזרים להווה. החבורה העליזה בקרון נטשה אותו בשש. ירדו קצת לפני ורשה. בשמונה בבוקר הגיעה הרכבת ליעדה. בחוץ הסערה. בדקתי הודעות בפלאפון: כלום. סגרתי אותו. ניגשתי לאיטרנט קפה, וחיפשתי אימייל מזושה במחיר מופקע. כלום. בפולנית שבורה, השגתי מנוי לרכבת לשלושה ימים. נרטבתי בגשם, ומצאתי איפה לישון. ב – 9:30, שמתי את הדברים על המיטה ונאנחתי. צריך להתחיל לתכנן את היום. פתחתי את הסלולרי, לרשום הודעה לאמא. ועיני אורו.

הייתה הודעה מזושה: ‘אחכה לך עוד שעה בתחנת מרכז’. זמן שליחה: לפני חמישים דקות.

עזבתי את ההוסטל בסערה. יצאתי בריצה.
(סיום יעלה עוד חמישים דקות, או משהו כזה)
————————–
* שמות הדמויות בפוסט זה לא מדויקים במאה אחוז. הזכרון שלי לא מה שהיה.

תגובה אחת

  1. 30 בנובמבר 2007

    […] « סוף מסלול (חלק א‘) […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting