לפני השקיעה

אפילו בין הפולנים בולטת זושה על הרציף בפוזנן. חיבקתי אותה רכות והתחלנו ללכת. עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו, ובזמן הזה שמרנו על קשר סקייפי רציף כמעט כל שבוע. יש לה חבר עכשיו, אז צריך לשמור מרחק. אבל מדי פעם החיבוק מתארך יתר על המידה, או שמחוות חיבה אמיתית אחרת נפלטת. וזה נחמד. וזה מוגבל בזמן. ואני לא יודע לאיפה זה הולך. 24 שעות ביחד בפוזנן מתחילות עכ-ש-יו.


(אהמ. כן. זושה רוצה שאמסור שיש לה תמונות מחמיאות יותר. למשל, כאלו בהן היא מצולמת מקדימה..)

חיכוכים בדרך להוסטל. זושה מקפידה ללכת רק בצד שמאל שלי. ‘לא השתנת’ היא אומרת – ‘גם את’. המשכנו ללכת. ‘האנגלית שלך השתפרה’ – הערתי, ‘והפולנית שלך’ השיבה. שנה בלי להיפגש. בוחנים את הדומה והשונה אחד בשני. מה מתאים לזכרון, מה פתאום מפריע. חששתי שהמציאות לא תעמוד באידיאה שנוצרה לי בראש. זו בוודאי אחת הסיבות שלקח כל כך הרבה זמן לתזמן את הפגישה.

התרחקנו מהכיכר המרכזית של פוזנן ונכנסנו לפאב צדדי וריק. הוא מקסייייייייייייייייים: מלא בתמונות אלקטיות על הקירות, ושלל פיצ’פקס שמאפיין בתים ישנים. אין סדר בבלאגן, חלק מהכסאות נראים ככה והאחרים – אחרת. נהדר. כשאתה מטייל באירופה כל הפאבים בכל הארצות נראים לך אותו הדבר: חמימים. אבל אחרי חודש בברלין למדתי שלפאבים הפולניים יש אופי שונה לגמרי מאלו של גרמניה: הם מסודרים פחות. מאולתרים יותר. חסרי הגיון ולא עונים לשום תבנית סימטרית או הגיונית. הם נראים כמו בית ששנים זרקו אליו פיצ’פקס משוק הפשפשים. אני מעדיף אותם – וזה קצת חבל, כי אני חי בברלין.

התיישבנו ליד שולחן. זושה הייתה על הספסל ואני על הכסא. שומר מרחק נגיעה. קצת נבוך; החבר של זושה, צרפתי, סימס בלי הכרה – ואפילו התקשר פעם אחת. הרגשתי… תקוע באמצע. לא נעים. שתינו שתי בירות והמקום פתאום נהיה מלא. בכל זאת, ערב שישי היום. ‘משנה מקום משנה מזל?’ שאלתי, והנה – אנחנו בחוץ. קופאים מקור. הגרון שלי מתחיל לכאוב וגם הצטננתי קצת. רק באגדות הסיפורים הקסומים תמיד הולכים חלק.

לא קל למצוא פאב טוב עם מקום ישיבה בשישי בערב בפוזנן. היה אחד שנראה מקסים במיוחד, עם דמויות קומוניסטיות גדולות בכניסה (לנין! לנין!) ושולחנות עץ כבדים ומבנה מוזר. אבל אפס, אין מקום לישיבה. המשכנו להסתובב, ואני כבר הרגשתי ממש לא טוב. עשיתי מאמץ על להסתיר זאת – נראה לי שבהצלחה מסוימת. בסוף סחבתי אותה למה שנקרא ‘רוק בר’. שידרו שם משחק כדורגל.

לא מצאנו מקום, אבל בעקשנות התיישבנו על ספסל מאולתר בפינה. הייתה שם חבורה רועשת (מאד) של חבר’ה בני 40 פלוס שחגגו כאילו אתמול הסתיימה הטירונות שלהם. הם התנדבו להידחס, וכך התפנה לנו שולחן אחד קטן. עם ספסל אחד. ישבנו אחד ליד השני והזמנו בירות.

זושה לא השתנתה בכלל. היא עדיין עוברת בין פנים חסרות הבעה לחיוך שובב כל שניה. יש לה חוש הומור מוזר (‘אמא אומרת שאסור לי לאכול שוקולד עד שאמצא בעל’) והיא אוהבת להקניט. מאד אוהבת להקניט. כשהסתיים המשחק התחילו להשמיע מוזיקה פולנית בפאב, וזושה הכירה את כל השירים. רקדנו שיר סלואו ביחד, מרפרפים על הקו בין ידידות ליותר מזה. שתינו עוד בירה, והתחלנו להתנדנד לכיוון ההוסטל.

התמוטטתי על המיטה חולה ונרדמתי ישר. חלמתי שיד מכנית מלטפת אותי, והתעוררתי רק כדי לראות שזו זושה שעושה זאת, מהמיטה השניה. עברתי למיטה שלה, והתחבקנו קצת. סתם ככה, בלי לדבר. הרגשתי מת, וחזרתי למיטה לישון. היו לי אלף חלומות, ופעם בחצי שעה קמתי לשתות מים, לשטוף פנים ולקוות שבבוקר זה יעבור. וזה אכן כמעט עבר כשקמתי בתשע בבוקר.

— קמנו רעבים. הפסקת אוכל —

פעמיים ב – 24 שעות (כל הארוחות בעצם), אכלנו במקומות שנקראים Bar Mleczny. אחד הדברים הטובים היחידים שהקומוניזם הביא לעולם. מדובר בספק מסעדות עממיות, ספק קפיטריות וספק מטבחים פרטיים. מה מגישים שם? את האוכל הכי ביתי ופולני שאפשר לחשוב עליו. שורת מרקים בלתי נגמרת (לקחתי עגבניות סביר ושעועית מעולה), הבשרים הכי פשוטים בעולם (חזה עוף) עם תוספות אפילו יותר פשוטות: פירה, תפוחי אדמה אפויים וכל מיני סלטים פולניים. אני יודע שזה נשמע כמו אוכל של חתונות, אבל זה לא: הכל טעים. ממש טעים. חבר פולני הסביר את זה הכי טוב עם תיאור הדודה הפולניה, בת השישים, שעומדת על סירים ענקיים במטבח שם. התפריטים של המקומות האלה משתנים מדי יום, אבל כולם זולים ביותר. מה עוד? כמעט תמיד אפשר למצוא במקומות כאלה פירוגי. מאכל שעוד לא ברור איך לא שולט בעולם.

— סוף הפסקת אוכל —

את חצי היום עד הרכבת שלי העברנו בהליכה. הליכה לפארק, הליכה בפארק והליכה מ…הפארק לרכבת. השיחה קלחה, בלי רגע של שתיקה. רגע לפני שהגיעה הרכבת התחבקנו ארוכות בחום. שנה שעברה, במצב מאד דומה, אמרה זושה שהיא בטוחה שהסיפור שלנו לא נגמר. וזה נחמד שעכשיו היא לא אמרה זאת שוב. אתם מבינים, פשוט כבר אין צורך.

זה לא הגב שלי
1. כל כך הרבה דברים קורים בשבועיים האחרונים, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לכתוב פוסטים. אבל לזה הנוכחי הגיע להיכתב; הוא ממשיך סיפור שהתחיל פה די מזמן.
2. ברור ששורת הפוסטים על זושה לא מתאימה לרוח הצינית של הבלוג. אבל ניחא :]

25 תגובות

  1. מרגוליס הגיב:

    ציניות זה לחלשים.

  2. פרנק הגיב:

    כבר אין צורך לומר שאלה הפוסטים הכי מרגשים.

  3. טוטו הגיב:

    זה הערך המוסף שלא ידעו שקיים כאן. תמשיך.

  4. ניימן הגיב:

    מרגוליס, פרנק – ממש תודה. אילו פוסטים שלמען האמת אני כותב בעיקר בשבילי. תמיד נחמד לשמוע מפה ושם שיש מי שזה נוגע בו.

    טוט – גם תודה :] להמשיך? צריך לפגוש את זושה שוב כדי שזה יקרה. וזה יקח קצת זמן..

  5. Sarit הגיב:

    It seems that the two of you are like a wound reluctant to form a scab. Not tragically,I mean, but rather in away that you both simply have to itch.. Be that as it may, your never ending story is moving. 

  6. ניימן הגיב:

    דימוי יפה. הסיפור שלנו עוד צעיר, הוא יכול להתפתח להמון כיוונים, לא?

  7. מעיין דר הגיב:

    ציניות זה לאנשים שגרים בארץ.עזוב אותך
    ברח מזה כל עוד אתה שם
    🙂

  8. ארז הגיב:

    יש ציניות ויש להתעלל רגשית………:))))))

    טוב, גם זה היה ציני, אבל כמו שאמרו, מותר כל עוד אתה בארץ.

  9. itaihasid הגיב:

    נשמע קשה כל הסיפור הזה, קשה רגשית בשבילך.

    ויש בוא טיפ טיפה של ציניות מכוסה בדברים אחרים, צריך לפשפש בשביל לראות (יותר במה שכנראה קרה במציאות מאשר בצורה שאתה מספר את זה)

    ואני לא מבין איך רק עכשיו ראיתי את הפוסטים על אוקטוברפסט…

  10. ניימן הגיב:

    אכן צריך לפשפש. יותר נכון היה לאמר שאין רק ציניות, אלא גם דברים אחרים.

    ולא יודע, אהבתם את אלו האוקטוברפסט?

  11. מונא הגיב:

    בכלל נכנסתי כדי סוף סוף לקרוא בעיון את הפוסט על אוקטוברפסט, איזו הפתעה משמחת למצוא פוסטזושה – אני גרופית של פוסטזושאים עוד מהסיבוב הקודם. אפילו שהם עושים כזו צביטה בלב.

  12. שירי בירה הגיב:

    מאוד אוהבת את סיפורי זושה. נראה לי שגם היא.
    מבינה שכנראה לא אפגוש אותך מחר במעברות, מה? (זכור שגם לגבי האוקטוברפסט היית סקפטי בהתחלה!)
    אני ו -לסת”פ ידידתך- נהיה שם.

  13. איזו סגירת מעגל. התגלגלתי אל הבלוג הזה בעיצומו של סיפור זושא חלק א+ב.
    טוב, אני מקווה בשבילך שזו לא סגירה של כלום, מחכה בקוצר רוח לפרקים ד+ה+ו.
    ועכשיו למה שחשוב באמת – איך אתה זורק לחלל העולם שם של מאכל – פירוגי – ולא מפרט כלום? ככה יפה להתייחס לקוראייך הרעבים תמיד?
    אתה תהיה במחשבותינו מחר במעברות (טוב, לפחות עד שנהיה מחוקים לגמרי מהבירה).
    ושירי בירה – עוד אף אחד לא קרא לי לסת”פ. אפילו אני לא ידעתי שזו אני… סחתיין על הכינוי החדש…

  14. שירי בירה הגיב:

    לסת”פ יקירה,
    הפירוגי כבר נדון בבלוג של ניימן כולל תמונות!!! אסביר לך את מהות המאכל, מחר על כוס בירה. או שתיים. או שלוש. או…

  15. מצאתי את התמונות:
    https://www.neiman.co.il/?p=305
    עכשיו אני רעבה…

  16. איילת הגיב:

    מרגש.. כמו לראות סרט פולני עצוב..
    כבר אמרתי שאני מתה על הכתיבה שלך? סוחפת..

  17. ניימן הגיב:

    האלו האלו. המייל מצנזר לי תגובות של הבלוג מדי פעם, ולכן התגובה המאוחרת.

    מונא – הם עושים גם לי צביטה בלב. אפילו בזמן אמת. אבל עקרונית אני מאד מרוצה מהקשר איתה. נכון לרגע זה, הוא אחד הדברים היחודיים שקרו לי בחיים.

    שירי – :] איך היה במעברות? את חיה מפסטיבל לפסטיבל, אה?

    לסת”פ (זהו. שירי נתנה לך כינוי חדש ועכשיו נרוץ איתו) – פירוגי לא קוראים, פירוגי אוכלים. כשתואילי בטובך לבוא לפה, נעשה קפיצה קטנה לפולין ונקנה כמה קילו הבייתה (מוכרים בחנויות מיוחדות כאלה קפואים, והם גם מצויינים).

    איילת – יש כזה דבר סרט פולני עצוב? או שזה ז’אנר שהרגע המצאת? :] ותודה על המחמאות. כיף לשמוע.

  18. טוב, בסדר, הבנתי, אני אבוא. אבל זה כבר כנראה יחכה לאביב. אני לא נוסעת לברלין כשיותר מדי קר.
    לסת”פ

  19. ניימן הגיב:

    את חושבת שבאביב לא יותר מדי קר פה? יש להם שבוע של קיץ בשנה. בשאר הזמן קר לי.

  20. אבל לפחות עד האביב כבר תהיה ברלינאי אמיתי, ותדע לקחת אותי רק למקומות הכי שווים…

  21. ניימן הגיב:

    כבר עכשיו אני מכיר את כל הקפיטריות של כל האוניברסיטאות (ככה זה כשלוקחים קורסים בכל קצוות העיר). יש שם אוכל מעניין. את תהני :]

    סתם. תבואי כשתבואי. עם קצת מזל באביב גם יהיה לי מקום נורמאלי שאפשר יהיה לארח בו אנשים. אם כי זה ממש ממש ממש ממש, אבל ממש, לא בטוח.

  22. שירי בירה הגיב:

    אכן מפסטיבל לפסטיבל או ליתר דיוק- ממינכן למעברות (נשמע כמו פרק של עמוד האש…).
    אני מרשה לעצמי לייצג גם את לסת”פ ולקבוע שהיה מהנה עד מאוד.
    אגב לידיעתך, שבתי ברגע זה מהנורמה ג’ין. ד”ש.

  1. 3 בנובמבר 2012

    […] הערות). ההמשך הוא פה ופה. אחרי שנה הייתה פגישה מחודשת פה, שהציתה אש שהגיע לשיאה […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting