זה קרה בשבוע שעבר (ורשה, פברואר-מרץ 2009)

[הולך ונעשה קשה יותר ויותר לכתוב פוסטי זושה לא אובר-קיטשיים. לא בטוח שהפעם הצלחתי במשימה. אבל למי איכפת, נכון? לחדשים: זה מתחיל פה (עם קצת הערות), פה, פה ואחרי שנה ממשיך פה. זה לא פוסט טיפוסי של הבלוג. לא חייבים לקרוא]

דגים במצפה התת ימי באילת. תמונה: אשה קרול.

עצב אינסופי השתלט עלי כשעזבתי את הבית של זושה אחר הצהריים ביום ההולדת שלי. בשדה התעופה הניחו את מדבקת היעד על תיקי בצורה רעועה, ולא היה איכפת לי. האנשים בתור דחפו, ולא היה לי איכפת. בבדיקות, החרימו את הסרגל הקטן שיכול להיות מסוכן מאד (אם אתה רמבו) – ולי? לא. היה. איכפת. שלחתי לזושה סמס: ‘העולם אפור בלעדיך’ והתכוונתי לכל מילה. באולם ההמתנה הכל נראה דהוי כמו תמונה משנות השבעים. לא היה מקום לשבת, אז השתטחתי על הרצפה בחוסר איכפתיות. הטיסה נדחתה ונשארתי אדיש. הודיע שהטיסה מבוטלת ואני –

ואני עפתי מהרצפה בסערה, דחפתי בדרך להשיג את התיק ראשון, תפסתי טרמפ עם בחור שפגשתי: טייס במקצועו שהסביר לי שכל הטיסות באותו הערב בוטלו עקב ערפל. הוא הניח אותי ליד אוטובוס 171 שנוסע לבית של זושה. דפקתי לה על הדלת, היא פתחה ו…

‘מה אתה עושה פה?’ ההבעה על פניה שווה כל הון שבעולם. חייכתי. חיכיתי כמה שניות. ‘אפשר להיכנס?’ שאלתי. הנחתי את התיק באטיות על הרצפה ‘את מבינה, לא יכולתי לעלות על הטיסה’ נתתי הסבר שמשתמע לשני פנים והיא נראתה מבולבלת. הסברתי יותר טוב, ואז שאלתי ‘תקבלי אותי לעוד כמה ימים?’. התחבקנו, שתינו תה, ראינו סרט או שניים. יש. הרווחתי עוד יומיים בגן עדן. מתנת יומולדת מהעולם.

—————————
בואו נחזור קצת אחורה בזמן.
באמצע דצמבר ביקרה אותי זושה בברלין. הפגישה הראשונה שלנו מאז פוזנן. היה לה עדיין חבר והביקור היה תמים כמו דב (קונג פו) פנדה. אבל דווקא מהתמימות הזאת התחלחלו להם רגשות אמיתיים. הסתובבנו בשווקי חג מולד, שתינו בירה או שתיים, הלכנו פה והלכנו שם, ובחלקים גדולים מדי מהזמן הייתה לי צביטה בלב. ברגעים מסוימים אפילו חשבתי לעצמי שעבור בריאותי הנפשית יהיה טוב אם לא אראה את זושה יותר.

הדרמה האמיתית החלה אחרי זה. שיחות הסקייפי הפכו לאירוע שכיח בשגרת יומי האפרורית. כשהייתי בארץ ביקר את זושה החבר הצרפתי שלה, והסתפקנו במיילים אקראיים ובסמסים פה ושם. הקשר רק הלך והתחזק. בינואר כבר דיברנו לפחות פעם ביום – ובפברואר: בוקר ולילה. עשינו שיחות על אהבה בלי לאמר את המילה אהבה. בסופו של דברנו קבענו להיפגש בסוף החודש.

שבוע לפני הביקור, ברגע של תסכול תהומי, פלטתי ‘את יודעת, לפעמים זה ממש מתסכל שיש לך חבר’. ‘היה יותר קל אם לא היה לי?’ שאלה. הם נפרדו כמה ימים לפני, והיא לא סיפרה לי כדי “שלא תחשוב שעשיתי את זה כדי להיות איתך’. ‘אם כי’ עצרה לרגע והמשיכה, ‘עשיתי את זה בעיקר בגללך’.

————–
הביקור תוכנן לארבעה ימים, אבל בכוח הגורל שמתואר בפיסקה הראשונה הורחב לעוד כמה. ראינו סרטים, האזנו לדיסקים משותפים והקראנו ספרים אחד לשני. היא אפילו הצליחה להשלים עם חלק מהחסרונות שלי, כמו למשל, כשמילאתי את חדר המדרגות בחול (‘לא שאיכפת לי מהלכלוך, אבל אני סתם סקרנית לדעת איך הצלחת למצוא כל כך הרבה חול באיזור’). בישלנו בצוותא, אכלנו ארוחות בוקר ארוכות, שכבנו במיטה וסתם טיילנו בעיר. באמצע גם חגגתי יומולדת, שהיה הכי מוצלח שזכור לי בשנים האחרונות.

קופסת רגעי הקסם של ניימן
[אחת ממתנות יום ההולדת מזושה. על הקופסא רשום הציטוט האהוב עלי מקונג פו פנדה, והיא מסתיימת במילים: ‘קופסת רגעי הקסם של ניימן’. יש בזה, וגם בעיצוב שלה, כל כך הרבה משמעויות פנימיות שאני לא יודע מאיפה להתחיל להסביר אותן]

בלילה האחרנו הוזמנו לארוחה עם חברים שהסתיימה עם שני קוקטיילים, שלוש כוסות יין וארבעה שוטים של ליקריים ביתיים. ‘בכל פעם שאנחנו נפרדים איני יודע אם אשוב ואראה אותך שוב’ אמרתי לה רגע לפני הפרידה האחרונה. אבל בינינו? כל פעם האופטימיות שלי הולכת וגואה.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו חשוב להוסיף]

10 תגובות

  1. מונא הגיב:

    ניימן יקירי,
    בכל פעם שאני קוראת פוסט שלך אני מתכננת לכתוב תגובה כסדרה, ובסוף איכשהו לא יוצא. בפוסטי זושה אני לא מתאפקת – כרגיל, הפוסט מפטם את נפשי הרומנטית. בערב ארים כוס בירה לכבודכם.

  2. בשביל פוסט זושה חרגתי ממנהגי ולא חיכיתי עד הערב, אלא עשיתי הפסקה בעבודה כדי לקרוא.
    וואו, כל כך ריגשת אותי. כל כך שמחתי לקרוא שהיא זרקה את הצרפתי. אני מחזיקה לך אצבעות שיהיו התפתחויות מוצלחות גם בהמשך.

  3. ניימן הגיב:

    אהמ. אני כמובן לא יודע איך להגיב לאף אחת מהתגובות הללו :] תודה זה מספיק? :]

  4. Sarit הגיב:

    Still clapping! Only this time with tears in my eyes..
    I knew you two will have a Happy Ending!
    Long Live the Kitsch!

  5. ניימן הגיב:

    הסוף עדיין לא הגיע, אבל זה מתקדם יפה.

  6. ניימן הגיב:

    אתה צודק כמובן, וההערה במקום. אבל אני מקווה שתסלח לי אם אשאיר את השם כפי שהוא. אני הוגה את זה ככה כבר הרבה זמן, ולא בא לי להתחיל לתקן (כי זה באמת לא קריטי לחיים וזה אפילו לא קשור לעברית נכונה. חוץ מזה, סקייפי מתחרז לי עם נייקי :] )

  7. יוחאי הגיב:

    פששש, איזה כיף לשמוע את הסיפור הזה!

  8. ניימן הגיב:

    היה כיף לי לספר אותו. תודה :]