רובוטריקים 2: נקמת המאוכזבים

[אל תחפשו משמעות לכותרת. אין לה. סתם ראיתי אתמול בצורה יוצאת דופן סרט מדובר כמעט ביום הבכורה שלו. אי אפשר להתעלם מזה בבלוג]

רובוטריקים 2 הוא חתיכת סרט מבלבל. ובניגוד לסרט הראשון, לא מדובר כאן רק בקטעי האקשן בהם אף אחד לא מבין מה קורה. ראשית, חייבים לציין, שסרט ההמשך יותר מוצלח מהראשון ברמות. זה לא אומר שהוא טוב, כי הקודם היה מהבלוקבאסטרים הגרועים שראיתי בחיי – אבל הוא גם לא נפילה ענקית. יש קטעים שבהם הוא אפילו ממש טוב. למשל – רוב קטעי הקומדיה (עם או בלי רובוטים). אם הייתה למייקל ביין אמת יצירתית, הוא היה מביים קומדית נעורים בהשתתפות רובוטים קטנים. הייתי משלם כסף לראות את זה. אפילו פעמיים.

הקטעים הלא מצחיקים, לעומת זאת, לוקים בחסר. בלשון המעטה. כמו בסרט הראשון, כל קטע דרמטי הופך מיד לאובר-דרמטי שגורם לי לנוע באי-נוחות בכסא. והכי גרוע זה מה שעשו לאופטימוס פריים: ממנהיג מושלם, מין ברק אובמה של הרובוטים כזה – הוא הפך למכונת קלישאות נבובות שנכתבו, כנראה, בידי ילד בן 6 (יש למייקל ביין ילדים?). בכל פעם שמתחיל האקשן, מעבירים מיד את המצלמה לידי הבחור מפרוייקט המכשפה בלייר, שבינתיים קיבל כנראה פרקינסון. התוצאה? נו-ר-אית. בדיוק כמו בסרט הקודם. גם העובדה שעדיין בלתי אפשרי להבדיל בין השקרניקים לא ברורה לחלוטין. מה, נגמר להם התקציב לצבע דיגיטלי באמצע?

אז מה מבלבל בזה, תשאלו – ובצדק. בשבילי? העובדה שזה איכשהו עובד. שלמרות העלילה המופרכת ברמות תירוצים של פוליטקאיים ישראליים; למרות שהאקשן רק הורס – ולמרות שכל קטע דרמטי גורם לבטן שלי להתהפך – אפילו בלי פופוקרן – הסרט איכשהו יכול להיות מוגדר כמהנה. כלומר, לא סבלתי. הזמן עבר ולא הסתכלתי בשעון.

מייקל ביי הוא תופעה שראוי שמומחים לקולנוע יכתבו עליה דוקטורטים. איך הוא מקבל כאלה תקציבים? או בעצם, כדי להעביר את הבעיה אחורה – איך הקהל נוהר בהמוניו לסרטיו? (שואל ניימן שצפה בשני סרטיו האחרונים בקולנוע. אבל אני היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל). ההשערה שלי כרגע מדברת על כך שלביי אין טיפת בושה. הוא משתמש בכל הכלים, הכי קלישאתיים שיש, בלי טיפת מודעות עצמית – ולפעמים אנשים אוהבים את זה. קצת כמו הספרדים שאני פוגש כל הזמן בברלין, שמתחילים עם כל מה שזז תוך כדי זריקת קלישאות רומנטיות לכל עבר. גם להם זה מצליח.

מודעות עצמית זה פארסה. רובוטריקים: הנקמה הוא סרט חביב – אם כי לא בטוח שמצדיק מחיר כרטיס קולנוע. אבל עד שיתנו לכריסטופר נולאן לעשות ריבוט לסדרה (או לסם ריימי. או זאק סניידר. או – שפילברג! או קמרון! כן! קמרון!), זה מה יש.

נפל בעריכה:
1. חווית הקולנוע ב – cinestar, מבתי הקולנוע המפורסמים בברלין (בפוטסדאמר פלאץ), כללה: חצי שעה איחור בהתחלה, הפסקה מעצבנת באמצע – בחור שיכור מסריח מאלכוהול לידי – ומכירת גלידות ע”י גזלן בין הפרסומות לתחילת הסרט. אבל הכסאות נוחים :]
2. פתאום ראיתי שלא ציינתי זאת בביקורת: הקשר בין הסרט לבין המיתולוגיה שנבנתה בסדרה מקרי לחלוטין. כלומר, יש קצת קשרים, אבל הם דומים לקשרים הפיזיים בין בני אדם לבני מאדים בספרות המד”ב הקלאסית (כמה דומה ככה שונה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting