סוג של ביקורת סרט: The Devil

הייתי קצת חולה אמש, אז החלטתי להישאר בבית. החלטה חכמה כנראה, היות ובפעם היחידה שירדתי למטה – לסופר השכונתי – עצר אותי ביציאה הבלש הסמוי(!) שלהם בחשד שהרמתי משהו מהמדפים בלי לשלם. אלוהים יודע מה עבר לו בראש. אמרתי לו את זה.

חוץ מלהסתבך עם החוק צפיתי בסרטים קלילים כל היום. השלמת להיטי 2010: מגהמינד המצויר, שמספר סיפור גיבורי-על מנקודת הרעות של הרשע, משלים שנה אנימציה נפלאה: צעצוע של סיפור 3, despictable me, מר שועל המהולל, איך לאלף דרקון ואפילו סיפרו לי ששרק 4 היה מוצלח! שזה וואחד ספין מפתיע בסידרת שרק. קיק-אס המגניב, גם סרט גיבורי על לא שגרתי – בו הגיבורים הם גם ילדים, וגם אין להם כוחות או גאד’טים – משלים שנת סרטים-מגניבים לא רעה: טרון המחודש, וכמובן: סקוט פילגרים. כנראה הסרט הכי מגניב בהיסטוריה האנושית. אפשר לזהות כמה מיני-טרנדים שהיו השנה הזאת: סרטי אנימציה בהם הגיבור הוא האאוטסיידר בחברה (מגהמיינד, despictable me ואיך לאלף דרקון. אני מאשים את פיקסר בטרנד הזה), סרטים מגניבים (כל השלושה שנאמרו), או סרטי סופר גיבורים מתוחכמים במקצת (כאמור: מגה-מיינס וקיק-אס).

אבל את הקצת מילים הנותרות בחרתי להקדיש דווקא לסרט השלישי מאמש: Devil (השטן). סרט מתח\אימה שמבוסס על סיפור מאת מ.נייט שייאמאלאן. אתם יודעים, הבחור מהחוש השישי (“אני רואה רוחות רפאים!”) שמאז הסרט ההוא חווה מגע מידאס רק הפוך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לכשלון קופתי. הוא ידוע לשימצה בטוויסטים משני-העלילה בסופי הסרטים. טריק מרענן בפעם הראשונה (החוש השישי) ומעצבן לאללה בהמשך. כמעט כמו הבדיחות הרפטטביות של ארץ נהדרת. למרות שלא כל הסרטים שלו היו גרועים בגלל טוויסט בעלילה. הנה, The Last Airbander מהשנה, היה סתם גרוע היות וקשה לדחוס עלילת עונה שלמה של סידרה לסרט של שעה וחצי. מפתיע, אה?

ומה שהרבה יותר מפתיע היה לגלות אמש, ש Devil הוא דווקא סרט חביב ביותר! הוא סרט קטן וצנוע: חבורת אנשים נתקעים ביחד במעלית, ונרצחים, אחד-אחד, בזמן ההמתנה לחילוץ. זה נשמע קצת כמו העלילה של עשרה כושים קטנים – אבל לא לגמרי, היות והדגש הוא לא ממש על המסתורין הבלשי. למה? כי מעורבים כוחות על טבעיים, וגם כמה שוטרים שצופים בחוסר אונים בנעשה דרך מצלמות האבטחה ולא מבינים מה קורה. זוהי לא יצירת מופת, אבל זו בהחלט דרך נהדרת לחובבי המתח והאימה לשרוף שעה וחצי בכיף. ובעולם בו רוב סרטי הז’אנר הפכו לעיסה מדוממת של אימה-סאדיסטית (ידוע גם כפורנו-אימה) – סוג סרטים ששנוא עלי במיוחד – הרי שלמצוא סרט קטן ומוצלח שלא זכה ליחסי ציבור רבים מדי זה גילוי נחמד. אגב, זהו החלק הראשון של טרילוגיה בשם The Night Chronicle. צפו לביקורות בעתיד כששאר הסרטים יופקו.

[ב – Rotten Tomatos לא ממש מסכימים איתי והסרט גורף 55 אחוז עגבניות רקובות. להשיג בספריות הוידאו, או אתרי הטורנט הקרובים למקום מגוריכם]

2 תגובות

  1. שלום הגיב:

    סוף סוף מישהו מדבר על הבעיה במתכון המערכונים של ארץ נהדרת – קחו רעיון חביב, השקיעו בו ואז חבטו בו בפרצופו של הצופה שוב ושוב עד שיירדם.. חבל.

    בכל אופן, אחלה פוסט, ואחלה מין אחלה של סיכומי שנה (לא קשור לכאן ובכל זאת)!, אני מתחיל לחכות להם עוד יותר מאשר לגיקדומס.

  2. ניימן הגיב:

    סיכומי השנה הולכים ומתדרדרים. ההבא יהיה סיכום השנה במוזיקה הגרמנית – שזה בכלל תת-תחום הזוי שלא מעניין כמעט אף אחד. אבל זה מה שקורה כשחיים פה.

    ארץ נהדרת זה קומדי סטור משודרג. הרעיונות טובים יותר, הביצוע מקצועי בהרבה והשחקנים משובחים. אבל החזרה אותה החזרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting