חומוסרי

אני מעריך חדשות ויצירתיות באוכל, כפי שמי שעקב בדקדוק* אחרי התגובות בפוסט על הויטרינה, וודאי שם לב. הפוסט של שוקי על החומוסרי, תייג את המקום בראשי כאחד שעושה חומוס “קצת אחר” וכאופציה מועדפת לבדיקה בהזדמנות הקרובה. מאוחר יותר קיבלתי לברלין מייל מגלית ליפשיץ, הצד הנשי בזוג שהקים את המקום, וכך נפל הפור שבביקור הבא אקפוץ לטעום הכצעקתה.

בשבת האחרונה חוויתי מפח נפש גדול עם חומוס לא מוצלח בעל גרגירים קשים ביותר. לא משנה איפה, אנחנו הרי בפילוסופיה של ביקורת חיובית בלבד. וכך נשארתי מצולק נפשית, ובעל תאווה גדולה לחומוס שחייבה סיפוק ביום ראשון. זהו זמן חומוסרי.

בחומוסרי מציעים חומוס (22 ש”ח), מסבחה (24 ש”ח) ועוד שלל סלטים ומאכלים שתכף נגיע אליהם. ההזמנה לא מסתיימת במילה ‘חומוס’, אלא שואלים אתכם מה בדיוק תרצו על המנה. מנת קומפלט כוללת 4-5 סוגי קטניות: גרגירי חומוס, פול, שעועית שחורה, מש, ועדשים (אם זכור לי נכון. ייתכן מאד שהתבלבלתי לרגע בהאזנה), לימון סחוט טרי עליה, שום, שמן זית, פטרוזיליה, קמצוץ כוסברה ופלפל ירוק חריף וכמובן, בתור כתר, ביצה. בחייכם, אי פעם נתקלתם במנת חומוס כה עשירה? מכל אלו לקחתי לעצמי רק את הקטניות. עניין של העדפה אישית.

הצלחת שהונחה על שולחני הייתה יפה, מרשימה וריחנית. אני כלל לא מחשיב אותה כחומוס, אלא יותר בתור מנה בפני עצמה שחומוס היא אחד המרכיבים העיקריים שלה**. היא הייתה נ-ה-ד-ר-ת, ולוותה בפיתות תימניות עבות ובשרניות. החומוס עצמו גרוס גס – לא משחה חלקה. דרור ליפשיץ, הצד הגברי של הבעלים ושף החומוס בעצמו, מתגאה בכך שאין בתהליך הבישול סודה לשתיה – אלא שבמקום הסודה הוא משיג את רכות הגרגירים ע”י בישול ארוך ואיטי במשך לילה שלם על פתיליה. מקור גאווה נוסף הוא אי-השימוש באבקת לימון, אלא בלימון אמיתי וטרי שמוסף לחומוס עצמו רגע לפני ההגשה. כדי להמשיך בליין הבריאות החומוס אינו מלוח מדי, ולא מגיע עם כמות עודפת של שמן זית. הסועד מוזמן להוסיף את אלו בזמן האכילה ולחבל בבריאותו כאוות נפשו.

טרפתי את המנה מהר – אולי מהר מדי – ותוך כדי ניהלתי שיחה עם דרור שמשמש גם כמארח במקום וגם כחובב טיולי אופניים. כשהסתיים החומוס הוא העניק לי טעימות משני מטעמים אחרים של המקום: הראשון היה סלט עשבי תיבול שהועשר בחמוציות ואגוזי מלך קלויים – סלט חביב וטוב.

והשני? מגיעה לו פיסקה משלו: בברלין למדתי להכיר את ה Pekmez. דבש-פירות המופק בדר”כ מענבים, תאנים או תות-עץ. כקינוח לארוחות הבוקר מערבבים אותו הטורקים בצלוחית יחד עם טחינה, וטובלים בו לחמים. Pekmez, אגב, ניתן לקנות גם בחנויות הבקלוואה ביפו. בחומוסרי נהגו בהתחלה לערבב טחינה לא עם פקמז, אלא עם סילאן. מאוחר יותר, בניסויים ביתיים, הם הניחו את התערובת יחד עם אגוזים על מצע עוגת בננה, וקיבלו קינוח משלהם. הוא הוגש לי בצלחת קרם-ברולה עמוקה, והיה מצויין. כמעט והתעלה על החומוס. זה שהצלחתי לסיים אותו אחרי הסלט והחומוס זה בחזקת סוג של נס קטן.


[תהליך הכנת פקמז. CC מפה]

החומוסרי הוא חומוס לא שגרתי. גם במרקם הגס שלו שנראה כאילו נכתש ידנית, וגם בשלל התוספות, טעמים וגימיקים שלא על כולם הספקתי לדבר (ראו רשימה כמעט מלאה אצל שוקי). יש לו עיצוב מזמין ולא עממי, ואווירה נוחה. והם אפילו מגישים שם בירות בוטיק (של בירת הנגב! יאי!). בגדול אני מאד מרוצה ממנו, ורואה במקום שלב נוסף בהתפתחות של הגל החדש של החומוס. או כמו שאני קורא לו: הגל השלישי של החומוס [על משקל הגל השלישי של הקפה].

גילוי נאות: בזמן שאכלתי את החומוס, התוודיתי – בתשובה לשאלה איך שמעתי עליהם – שקיבלתי מייל מגלית. כך שלא הייתי בלוגר-אנונימי לשם שינוי :]

[חומוסרי. בן יהודה 191. א’-ה’ 11:00-19:00, ו’ 10:00-16:00]

———–
* כן. זה נאמר ביותר משמץ של הומור ומודעות עצמית.
** לאותה הגדרה זוכה המנה המיתולוגית של עמי מבהדונס ברמת גן. אחת מהמנות האהובות עלי בארץ שהאקסית הפולניה שלי הגדירה כ’גן עדן חמים ומספק בצלחת’.

פורסם בקטגוריה חומוס. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting