המדף הז’אנרי: צ’יינה מייוויל – העיר והעיר

הרחוב שלי רחוב קטן. יש בו: שני בתי קפה גרמניים, ארבע מסעדות גרמניות, שני פאבים גרמניים, מאפיה גרמנית מסורתית, בית מרקחת, מכולת וחנות צעצועים גרמנית.

הרחוב שלי רחוב קטן. יש בו: שני בתי קפה טורקיים, פאב טורקי, שתי מכולות טורקיות, מספרה ומסעדה טורקית.

פעם שתיתי קפה בבית הקפה הטורקי: הייתי מסוקרן. אחרי זה סיפרתי לשותפה שלי; זו שגרה פה כבר ארבע שנים ומכירה כל מוסד באיזור. היא מעולם לא הבחינה במקום. לא בגלל שהיא גזענית, חלילה וחס; פשוט יש הפרדה ברורה ברחוב שלנו. בית הקפה הטורקי מעוצב כמו בטורקיה, הכיתוב בו בטורקית, הלקוחות הם רק גברים טורקיים בחליפה שמעשנים בשרשרת ומכתימים שפמם בקפה טורקי תוך כדי משחק קלפים.

יותר מזאת: מעולם לא ראיתי טורקי בפאב הגרמני ברחוב שלנו. מעולם. תאמינו לי – חיפשתי טוב.

מסקנה: ברחוב שלי, רחוב קטן, יש בעצם שני רחובות. אחד גרמני, אחד טורקי. אנחנו חיים בסימביוזה התעלמותית אחד מהשני. וזה עובד.

אני מקצין כמובן. גם צ’יינה מייוויל הקצין את הרעיון. בספר שלו, The City and The City, יש, בשטח אחד, שתי ערים: Beszel, עיר נוצריה מזרח אירופאית טיפוסית, ו-Ul Qoma – עיר, כנראה מוסלמית, כנראה דיקטטורית.

התושבים של עיר א’ לומדים כל חייהם להתעלם מתושבי עיר ב’. זה לא רק הרגל – זהו החוק! אם, בטעות, מישהו עובר על החוק, אז ארגון כל-יכול בשם Breach נכנס לעניינים ודואג שהוא ייעלם. אם תושב של עיר א’ רוצה לעבור לעיר ב’, הוא צריך לעבור ב”מעבר הגבול”, ורק אז, אחרי שעבר הכשרה לעיר ב’ (שפה, לבוש, צורת התנהגות), הוא יכול לתקשר עם תושבי המקום.

קדושת חוקי הערים ב – Beszel ו – Ul Qome עולה על קדושת חוקי הרצח. בצורה פרקטית ביותר, מתקיימים שם שתי ערים – או אפילו מדינות – לגמרי שונות.

זה הרקע. הסיפור מתחיל כשגופה של בחורה מ-Ul Qoma מתגלה ב-Beszel. עניין בלתי אפשרי לכאורה. עניין שמצריך חקירה משטרתית שעתידה שעתידה להיכנס לקרביים המוזרים של שתי הערים.

אי אפשר היה להתחמק מהעיר והעיר שנה שעברה. הוא זכה בהוגו, הוא זכה בלוקוס, והוא זכה בפרס הבאמת נחשב של קוראי sfsite. זלזלתי קצת ברעיון; נשמע לי כמו אלגוריה חברתית משעממת. עכשיו? אחרי הקריאה? מדובר ביצירת המופת הראשונה שקראתי השנה. ספר מקורי, מרתק, בלשי, מפתיע ואפילו מלא באקשן ברבעו האחרון. פשוט ספר שיש בו הכל.

קראתי את העיר והעיר לאט-לאט. לוקח זמן עד שנכנסים לעולם המעוות של שתי הערים ולחוקים הפנימיים שלהם. קצת לפני האמצע נשאבתי פנימה ולא הצלחתי לעצור את הקריאה עד הסוף. מייוויל לא רק יוצר שתי ערים עם מערכת חוקים מיוחדת, אלא גם משחק לאורך כל הספר עם מערכת החוקים הזאת. הוא יוצר שורה של אגדות אורבניות ובוגימנים שמתאימים לערים המיוחדות שלו. יותר מהכל: הוא לוקח מצב אבסורדי לחלוטין וגורם לך שהוא יכול להתקיים במציאות. אחרי זה הוא גם גורם לי לחשוב על הרחוב שלי – או על כמה תל אביביים שמו לב לבית כנסת שנמצא בבניין לידם.

הוא יוצר עולם מאד אמין, שקל להאמין שנמצא פה מעבר לפינה. איפושהו בין מולדובה לקוסובו. הוא יצר ספר שבאמת חובה לקרוא*

[לקריאה נוספת: דידי חנוך. מעריץ צ’יינה מייוויל ותיק]

[10\10 בסולן ניימן]

—————–
* באנגלית. בין חסרונותיו של מייוויל ניתן למנות את זאת שהוא לא מוכן שיתרגמו את ספריו לעברית מסיבות פוליטיות. בעסה לו.

4 תגובות

  1. 16 בספטמבר 2012

    […] (Un Lun Dun), אלגוריה חברתית שהיא גם מותחן פסיכולוגי מרתק (העיר והעיר – אחד מספרי השנה של הבלוג בשנה החולפת), ספר פנטזיה […]

  2. 28 בדצמבר 2012

    […] העיר והעיר של מיאוויל קיבל את המקום התשיעי ברשימה הזאת, והשמיני […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting