המדף הז’אנרי: תיק נעדר – דרור משעני

גמעתי בשלוק אחד, תוך יום, את ‘תיק נעדר’ של דרור משעני. ספר שמגיע עם כותרת משנה: ‘אברהם אברהם – החקירה הראשונה’. מזה כבר למד הקורא הנבון מספר דברים. ראשית, שזהו ספר ראשון בסדרה, המילה ‘ראשונה’ מרמזת על כך. שנית, שמדובר בספר בלשי (‘חקירה’). ושלישית? לבלש קוראים ‘אברהם אברהם’! וידוי: כבר בבחירת שם הבלש נקניתי.

עופר שרעבי בן ה – 16 נעדר. איך נעדר? כמו שתמיד נעדרים: יצא מביתו בוקר יום אחד, אך לעולם לא שב. מתעניינים בנושא: בני משפחתו המודאגים, שכן חובב כתיבה שגם היה המורה הפרטי לאנגלית של עופר, והבלש הממוצע-לגמרי (חוץ מעניין השם כמובן): אברהם אברהם. אבי אברהם בשבילכם. פה נגמר בערך מה שאפשר לספר לכם על העלילה. לא – זה לא שיש בה טוויסטים כל שני עמודים החל מהעמוד השלישי. אלא נהפוך הוא: פשוט לא מתרחש בה הרבה. מישהו נעדר, בלש מחפש אותו, ובסוף מפצח (או שלא) את התעלומה.

תיק נעדר הוא סיפור בלשים איטי. אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. הוא מהגירסא המודרנית של הסיפור הבלשי, בה העלילה הבלשית היא כמעט תירוץ לספר על דמויות, מקום ודרמות אחרות.

בשורה התחתונה מדובר ביופי של ספר. זה לא הספר הבלשי הישראלי הראשון שאני קורא, אבל זה הראשון מזה הרבה זמן שמרגיש לי ממש נטוע פה. בחולון של המאה ה – 21. איפה שבני נוער טוחנים פלאפל בכיכר סטרומה ואז ממשיכים לקפה בארומה. הנוף, הריחות, הקולות, הטעמים והאנשים ששלובים בעדינות בין שורות העלילה גורמות לגעגועים לישראל. כמעט כמו שפנדורין גורם לי לרצות לחיות במוסקבה של המאה ה – 19.

גם תהליך החקירה, השוטרים ומטה המשטרה המקומי מרגישים ישראל. זה לא שיש לי מושג איך מתנהלות בחולון חקירות, אבל אני מדמיין אותן כמו זו שבספר. שילוב של חפיפניקיות, עצבים ואובססיה. המרכיבים הרגילים שמובילים בסופו של יום להצלחה או כשלון בישראל. אבי אברהם, גיבור הספר והסדרה העתידית, הוא לא העפרון הכי מחודד בקלמר. אין הכוונה לאמר שהוא טיפש – אבל וודאי שאינו שרלוק הולמס, פנדורין או פוארו. הוא יותר אדם רגיל, עם חשיבה טובה בגדר האנושיות, והמון אהבה למקצוע המשטרה. בזמנו החופשי הוא צופה וקורא ספרי משטרה, מחפש את הטעויות שביצעו הבלשים הדמיוניים.

החקירה מתקדמת באיטיות. בתחילה עם מיני הליכים שגרתיים שנועדו להציג את הדמויות, ואז עם מספר אירועים שוברי שגרה שמביאים לסוף הסיפור. כמעט בשום נקודה אין אקשן סוחף. כמעט בשום נקודה אין טוויסט מרטיט (יש כמה; הם נבנים בשלבים) – אבל האיטיות הזו סוחפת. הבניה של החקירה, והפיצוח הם איטיים. לא בדיוק יצירת דור-הקליפים קלאסית.

סיבה נוספת שהספר סוחף היא הדמויות. אין הרבה מהן בספר: בערך שלושה שוטרים פעילים נוספים מלבד גיבור הסיפור, בני משפחתו של הנעדר ועוד מספר זעום של חברים ובני משפחה. כל אחד מהם בנוי נהדר וגורם לך להזדהות עם אדם זה או אחר שאתם מכירים. יש בהם משהו מאד ישראלי – לא ברמת הסטריאוטיפ, אלא ברמת האמיתיות.

בונוס: יש גם קטע שלם שמתרחש בבלגיה! אם כי בושה וחרפה, קפה דליריום לא מוזכר. מקווה לתיקון העוול בהמשכים.

[9.5 מתוך 10 בסולם ניימן. 2011, הוצאת כתר] [ביקורת נוספת ומקצועית בהרבה]

7 תגובות

  1. שרון הגיב:

    נשמע מצויין!
    אפשר לשאול אותו? 🙂

  2. תמר הגיב:

    הספר נמצא אצלך בברלין? אם כן, אני אחרי שרון.

  3. מורן הגיב:

    אתה אמרת פנדורין פעמיים. מה שאומר שאני בטח לא אחכה בתור ההשאלות שלך אלא אהיה חסרת עמוד שדרה כמו תמיד ואקנה אותו מתישהו 🙂

  4. ניימן הגיב:

    תראי… זה לא פנדורין. אין פה את האקשן ואת תחושת הקסם המיוחדת הזאת של פנדורין (כמו שכמעט באף יצירה אחרת אין, כן?). אבל זה כן בלש ישראלי שמרגיש ישראלי – ובזה הוא מזכיר לי את פנדורין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting