המדף הז'אנרי: עיר של עצמות – קסנדרה קלייר

הרבה קוראים שלחו בקשה, טלפתית אומנם, שאכתוב ביקורת על עיר של עצמות. כי באמת חסרה ביקורת נוספת לשלושים מליון שכבר יש ברשת.

עיר של עצמות הוא ספר פנטזיה אורבנית לנוער. הספר הראשון מתוך סדרה בת שישה ספרים שדי כבשה את צמרות המכירות מאז שדמדומים ומשחקי הרעב יצאו לפנסיה. אוטוטו, ב – 23 לאוגוסט, יצא סרט ע"פ הספר לאקרנים. החלטתי לקטול אותו לפני שזה יהפך לטרנד.

אין שום דבר מתוחכם בספר. העולם? ניו יורק של ימינו אנו – רק עם שדים, ערפדים, אנשי זאב ולוחמי חושך חבויים! העלילה סובבת סביב קלייר פריי. נערה בת 15 שחושבת שהיא רגילה לגמרי אבל היא ממש, אבל לגמרי, לא! למעשה, היא נצר למשפחת לוחמי חושך מהוללת עם כישורים חבויים שהיא לא מבינה! אגב, סימני הקריאה בפוסט זה נועדו להיקרא בטון סרקסטי!

יש לקלייר ידיד ילדות שמהעמוד השני לוטש בה עיני עגל, יש גם אחד, לוחם חושך עשוי ללא-חת, שמבלבל אותה. יש משולש אהבה משעמם ועולם שחייבים להציל. ממש הארי פוטר פוגש כל קלישאה אפשרית.

עיר של עצמות הוא הספר הכי מקטב שראיתי מזה הרבה זמן. תעיפו מבט בציוני הקוראים: 1, 5, 1, 5 וכו'. סדרה לא מתכנסת. או שאוהבים אותו מהעמוד הראשון או שחושבים 'מה זה הבבל"ת הזה?!' וממשיכים עד הסוף רק כדי לספר שקראתם. וזה לא שרק טינאייג'ריות אוהבות את הספר. ממש לא. אנשים בוגרים ואינטליגנטים שאני מכיר עפו עליו כאילו הוא הביאה החדשה של הארץ התיכונה.

יש לי הימור ללמה זה ככה: עיר של עצמות הוא ספר קלישאתי שכתוב מעולה. אפילו אני מצאתי שם ציטוטים שנונים להמשך החיים ("הוא נראה טיפש בהתחלה, אבל כשמכירים אותו לעומק מגלים שהאינטליגנציה שלו בעצם ממוצעת לגמרי"). קסנדרה קלייר, בניגוד לסוזן קולינס ממשחקי רעב, יודעת לכתוב, עם יציאות שנונות להחריד.

זה גם ספר לא משעמם לכאורה. כלומר, תמיד קורה משהו. הבעיה היא שהמשהו הזה בדר"כ צפוי, מטופש – או במקרה הכי גרוע: מופרך לגמרי. כולל קטע בלתי נשכח בו אחת הדמויות נהפכת לעכבר. סתם ככה! באמת, כאילו, סתם. לא קרה שום דבר כבר שלוש שורות ואת הסופרת תפס חשק עז לעכברים.

מה שהכי מצחיק הוא שייתכן שאמשיך הלאה עם הסידרה. לא כי היא טובה. לא כי היא מעניינת. אלא כי היא תופעה תרבותית. ובתכל'ס, עשיתי דברים גרועים יותר בחיי בשביל להישאר מעודכן מאשר לקרוא יצירה קריאה חסרת עמוק.

5 תגובות

  1. שני הגיב:

    קראתי את הספרים הראשונים בסדרה באנגלית ובשלב כלשהו אחרי שניים-שלושה התייאשתי והפסקתי. יכול להיות שהייתי משלימה אותם בעברית שלא יעזור כלום היא שפת האם שלי, אני קוראת בה מאוד מהר ואז יש לי סבלנות לספרים פחות טובים, אבל ברגע שראיתי שהם תרגמו mundane ל"סתמצ'יקים" הם איבדו אותי כקוראת…
    בכל מקרה (אולי זה ספויילר כי אני לא זוכרת מתי זה קרה בסדרה) **ספוילר** אבל בשלב כלשהו החבר הכי טוב שלה סיימון הופך לערפד, והוא הערפד היהודי הראשון שנתקלתי בו בספרות, רק בשביל הקטע שמישהו מאיים עליו בצלב היה שווה לקרוא 🙂 **סוף ספויילר **

    בכל מקרה – זו לא הסיבה לתגובה הזאת. אני חייבת להמליץ לך על סדרת הספרים שהתמכרתי אליה ברמות קשות ואני סופרת את הימים עד יציאת הספר הבא בסדרה – סדרת קייט דניאלס של אילונה אנדרוז (צוות של בעל ואישה שכותבים יחד) http://www.amazon.com/Magic-Bites-Special-First-Daniels/dp/0425264203/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1373998376&sr=1-1&keywords=magic+bites
    בכוונה קישרתי למהדורת האספנים של הספר הראשון שיצאה לאחרונה כי העטיפות המוקדמות סופר מביכות, אולי בגלל ש"רשמית" שייכו את הספר לפנטזיה אורבנית, למרות שהספרים של אנדרוז נופלים בין קטגוריות והסצינה הרומנטית הראשונה הגיעה בספר השלישי. לא משנה, בוא נחזור להתחלה.
    אטלנטה פוסט אפוקליפטית, אם אפשר להגדיר את זה ככה, נעה בין תקופות (ימים, שעות) של פרצי קסם שבהם אף מכשיר חשמלי לא עובד והקסם על כל השלכותיו שולט, לבין תקופות שהטכנולוגיה עובדת ואין קסם בעולם. בתוך העולם הזה מסתובבת קייט דניאלס, שכירת חרב עם פה גדול ועבר מסתורי ומנסה להסתדר בין הערפדים (שלא דומים לערפדים בספרים אחרים בכלל) לבין משני הצורה ועוד.
    קצת תעלומות בלשיות, המון מיתולגיות מכל פינה בעולם והרבה הומור ומקוריות. הרמה של הספרים לא אחידה וכמובן שמשתפרת לאורך הסדרה, אבל עדיין תמיד תענוג. בניית דמויות נפלאה. כבר אמרתי שאני סופרת את הימים עד ליציאת הספר החדש? אז 13. יאללה, לך לקרוא 🙂

    • ניימן הגיב:

      סיימון יהודי?! 😀 מה שכתבת זה ספויילר, אבל לא משנה לי. כבר הבנתי שהטריק של קלייר זה להפוך מישהו למשהו כשאין לה רעיון איך לקדם את העלילה. הוספתי אזהרת ספויילר.

      לא צריך לעקם לי את היד כדי לשכנע אותי לקרוא משהו. אנסה בשמחה. עד עכשיו די נרתעתי מזה: רוב סדרות הספרים הלא נגמרות האלה מעייפות אותי באיזשהו שלב. גם השם של הגיבורה הרתיעה אותי. 'קייט דניאלס'? שם כל כך… נורמאלי. 'ולאס טאלטוס' או 'הארי דרזדן' – ככה נקראות דמויות ראשיות מגניבות!

  2. idoc הגיב:

    זה בסדר, שני הספרים הבאים בערך באותה רמה של טמטום קלישאתיות. לא, טעות שלי, הם אפילו עולים על הספר הראשון בקלישאתיות בתפניות מיותרות ובדמויות מאוד מאוד בנאליות.
    אני רק אסכם את כל הטרילוגיה במשפט אחד: הסופרת לא יודעת מה היא עושה או למה, אבל היא יודעת לכתוב את זה באופן מעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting