המדף הז'אנרי: Little Fuzzy – ה. בים פייפר

אם נעשה רשימת סופר המד"ב הגדולים ביותר שמעולם לא תורגמו לעברית*, יש מצב ש'ה. בים פייפר' יעמוד בראשה.

זה לא כזה פלא. פייפר לא זכה ליותר מדי הכרה בימי חייו. עיקר השפעתו היא על דור הכותבים שגדלו על ספריו כנערים. הוא עצמו תוסכל מתיוגו כסופר לבני נוער, והתאבד ב – 1964. חושדים שהסיבה היא דכאון עקב ירידה בקריירה הספרותית שלו (מה שהיה בכלל לא נכון בדיעבד!).

הפאזים (fuzzies) נולדו ב – 1963 כי פייפר רצה לחקור מה זה 'יצור תבוני'. בייקום הנוכחי שלנו יש יצור תבוני אחד (אנחנו), ומלא חיות. חיות, לא משנה עד כמה הן חכמות (דולפין, שיפנזה), הן לא 'תבוניות'. דין חיה אינו כדי אדם.

השאלה של איך מגדירים 'תבונה' עלולה להיות רלוונטית אם נפגוש צורות חיים אחרות. האם הן תבוניות (ספיינס)? חיות? איך מתייחסים אליהן?

פייפר ענה על השאלה בטריק מדעי קלאסי: הוא יצר משהו על הגבול. יצורים שהם בדיוק על גבול התבונה.

כדי לעשות את השאלה מושכת לקהל הוא יצר את הפאזים חמודים כמו גרמלינס, ידידותיים כמו כלב, ומתוקים כמו חתולים. יש להם פרווה פלאפית, עיניים גדולות וקול חמוד שאומר רק 'אייייייייק' כתשובה לכל פניה. אויש, כמה שהם חמודים!

התוצאה היא עירבוב בין חמידות לבין דיון מדעי. בין טריקים פאזיים לדרמת בתי משפט. ספר עם רעיונות מבריקים, אבל דמויות פשטניות והשקפת עולם ישירה מדי שגורמת לו להיות, בסופו של דבר, בינוני.

ג'ק הולוואי הוא כורה על הכוכב זרתוסטרא. כוכב די פרמיטיבי אבל עשיר במחצבים. יום אחד מגלה ג'ק שלבקתה שלו חדר ייצור קטן וחמוד. הוא קורא לו fuzzy ומאמץ אותו בתור חית מחמד.

מהר מאד מבין ג'ק שפאזי הוא הרבה יותר מחית מחמד. למעשה, כשחושבים על זה, יש מצב שפאזי הוא ייצור תבוני. וזאת בעיה, כי החברה שקיבלה את הרשיון לכוכב, קיבלה אותו תחת ההנחה שאין בו חיים תבוניים. מה אם יתגלו בו חיים תבוניים? הרשיון יפוג, והמון כסף ילך לאיבוד.

פה מתחיל מאבק אדם-קואופרטיב מהסוג המודרני.

התאגיד הוא רשע מהסוג הטהור ביותר, שחושב שאין פאזים = אין בעיות, ולכן כדאי להרוג את כולם לפני שבית המשפט יקבע לגבי תבונתם.

כל שאר האנשים, "הפשוטים", הם חברה טובים עם לב זהב. וזה כולל את השוטרים, השופטים המדענים וכמעט כל אדם שהוא לא מנהל או עו"ד תאגידי. לא שאני מנסה להצביע על מגמתיות או משהו כזה.

הדמויות הן דמויות מד"ב בלי בעיות בחיים מהסוג הישן והטוב של הסיקסטיז. הולוואי עצמו הוא אדם שלשלוף עליו אקדח זה "צעד התאבדותי". כולם מעשיים בטירוף ואין להם שום מניע אנושי חוץ ממעשיות בריאה.

בצד החיובי, דיוני המדע של little fuzzy ממש קריאים! עמודים על גבי עמודים של דיאלוגים מדעיים זורמים בכיף. זה מה שקורה כשמחברים תעלומה מדעית לעלילה.

אפרופו עלילה, יש אחת – והיא מפותחת וחכמה, רק עם באג אחד קטן: פייפר לא ידוע לספר סיפור. זה כמו קוסם שמכיר טריק קסם מדהים, אבל מציג אותו לקהל בתיאטרליות של מצה יבשה.

Little fuzzy הוא ספר עם הרבה יתרונות. הוא מקורי, חמוד וטוב-לב. הוא גם ספר עם הרבה חסרונות; פשטני עד אימה, וכתוב בצורה ישירה כמו מכתב צבאי.

יש לעלילה והעולם המון פוטנציאל. הפאזים מתחרים על תואר הדבר החמוד ביותר אי פעם ורק מחכים שדיסני יעשו מהם סרט. השאלות שהם מעלים מסקרנות.

אז עלילה, עולם ודמויות יש – עכשיו רק צריך לחכות כמעט חמישים שנה עד שיגיע הסופר שיעשה מזה ספר מדהים (או עד מחר – כשיעלה פוסט בדיוק על אחד כזה).

—————————–
* תתקנו אותי?

2 תגובות

  1. יוני יעקבי הגיב:

    תודה על הכתיבה – למדתי כמה דברים על הסופר שלא ידעתי.
    אבל אני חולק עליך בשני דברים.
    ראשית – אתה כותב ביקורת שכולה ספוילר אחד גדול, ולא מזהיר בשום מקום. חבל מאוד.
    שנית – אני קראתי את הספר בשטף קצף. אני לא חושב שהעלילה יבשה כמו מצה – אלא קולחת ומעניינת.
    .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting