חומוס זיתון

בדיחה ישנה, מלפני עידן הפוליטיקלי קורקט, הולכת ככה:

שני חברים הולכים ברחוב. פתאום, עוצר מולם אוטו ערסים! יושבי האוטו מתחילים לקלל אותם, לאיים עליהם, לזרוק עליהם גרעינים וכל הדברים הרגילים שערסים עושים. חבר אחד ישר מוציא עוזי, יורה והורג את כל הערסים.

החבר השני מסתכל עליו בהלם. ‘תגיד לי, השתגעת?! ערסים, ערסים, אבל למה להרוג אותם?!’.
‘תרגע’, אומר לו הראשון ומוציא תעודה מהכיס, ‘הנה, יש לי רשיון. אני צייד ערסים מורשה. למדתי במכון”.

השני מתלהב, ‘ואללה, גם אני רוצה!’.
הולך, לומד, משקיע את זמנו, ואחרי כמה חודשים מקבל גם הוא תעודה: “צייד ערסים מורשה”.

בהתלהבותו כי רבה הולך ומחפש ערסים.
הוא נוסע לרעננה, ולא מוצא ערסים. ממשיך לגבעתיים – לא מוצא ערסים. מגיע עד פלורנטין – ולא מוצא ערסים!

כמעט מיואש הוא נכנס לשכונת התקווה. ואיך שהוא נכנס לשכונה – קופץ מולו אוטוערסים! הערסים מתחילים לקלל אותו, לירוק עליו, לאיים עליו וכל שאר הדברים הרגילים שערסים עושים.

הבחור לא מתבלבל, מוציא את העוזי, והורג את כל הערסים.

תוך שניה מגיע שוטר ואומר לו, ‘תגיד לי, השתגעת?! מה אתה עושה?!’

‘לא לא, זה בסדר’, מרגיע אותו הבחור ומראה לו את התעודה, ‘אני צייד ערסים מורשה’.

‘צייד ערסים, צייד ערסים’ עונה לו השוטר בעצבים, ‘אבל בשמורה?!’.

חומוס

זה מצחיק אותי, כי כשהייתי ילד באמת חשבתי ששכונת התקווה היא סוג של שמורה.

היינו רוכבים לשם באופניים לשחק כדורסל בשישי אחה”צ. בדרך עברנו דרך דברים שלא ראו באיזור שלי: דוכן פלודה, מוכר פיתות עיוור, חצרות עם תרנגולים וסוסים. סוסים!

בדמיון שלי שכונת התקווה הייתה עולם אחר שיש בו הכל. רק שבגיל עשרים גיליתי שדבר אחד אין שם: חומוסיה.
————————

בשנים האחרונות עוברת שכונת התקווה ג’נטריפיקציה. האוכלוסיה המסורתית עוד שם, אבל אליה הצטרפו עובדים זרים, סטודנטים, והרבה אמנים עניים שאוכלים חומוס שלוש פעמים ביום. שוק התקווה, שתמיד היה חגיגה, הפך לחאפלה מטורפת בשישי בבוקר.

אנשים החלו ללחוש שיש שם חומוסיה טובה: מסעדת זיתון.

חומוס

המיקום של זיתון מושלם: סמטה קטנה, *כמעט* על השוק. מרגישים את חיי השוק, אבל יש את השקט הפסטורלי שחומוס צריך.

הם מציעים את כל מנות תפריט החומוס-הבינלאומי הסטנדרטי: פטריות, צנוברים וכו’. חומוס טוב מוצלח גם בלי קישוטים, והזמנו פעמיים חומוס גרגירים.

ראשית, המנות שנחתו על שולחנינו היו יפייפיות: שלולית טחינה, הר גרגירי חומוס, עמק ממרח חומוס עם נתזי פטרוזיליה ופפריקה עליו. ממש אמנות ציור החומוס.

טעמתי. פעם ראשונה עם מזלג בלי פיתה, לפי נוהל טעימת מומחה חומוס מודרני. השיפוט: מממ ממ! טעים!

החומוס סמיך יחסית. הטעמים הדומיננטיים הם גרגירי החומוס עצמם וקצת שום. הוא לא מתובל (הוספנו מלח בעצמנו), טרי והולך מצוין: גם במזלג וגם עם הפיתות הבשרניות שקיבלנו.

פה התחלקו קצת הדעות: בעוד שאני עפתי לגמרי על החומוס וחיסלתי את המנה בלי לחשוב פעמיים, החבר שבא איתי היסס. הוא “מעדיף משהו יותר מתובל”, חומוס “פחות סמיך”. המפונק השאיר פיסת חומוס בצלחת שלו – וישר חיסלתי אותה כשהוא לא הסתכל.

המנה עלתה 24 ש”ח. יחד עם כוס לימונדה צוננת היא האמירה קצת מעל שלושים.

בדרך החוצה ראינו עוד שתי חומוסיות באיזור. לפחות אני, אחרי החוויה המרעננת בזיתון, מתכוון לבדוק אותן בקרוב.

[לביקורת נוספת של שוקי, שכמובן היה שם שנה וחצי לפני]

[מסעדת זיתון. רח’ התקווה 22 (הודיה 24). א’-ה’ 10:00-17:00. יום ו’ 10:00-14:30]

6 תגובות

  1. נוגס הגיב:

    אם אתה כבר בארץ אני ממליץ לך בחום לנסות את חומוס אבו מרואן ברחוב נחלת בנימין בתל אביב בין אחד הם לשדרות רוטשילד.
    המקום הוא ככל הנראה סניף של חומוסיה מהצפון, אבל איכותו ממש יותאת דופן בקנה מידה תל אביבי. אם תשמע בעצתי תבקש ממנו גם טעימה מהמסבחה.

  2. D! פה ועכשיו הגיב:

    כל חמישי אני בתקווה.

    יש בשוק שם את ה”חומוסייה” הכי גרועה שאי פעם אכלתי בה. ומכיוון שאני לא מומחה לחומוס אכלתי הרבה דברים שהם סתם סבירים וכנראה שלפו אותם מאחורה מתוך קופסת פלסטיק של תנובה.

    יש איזו חומסייה ברחוב שמול הכניסה לשוק שכבר שלושה חודשים אני מנסה לדגום אבל תמיד מגיע באיחור (אחרי שלוש בדרך כלל אין מנה). לא סגור על השם (חומוס פול ההגנה אולי). הבנות שם סופר נחמדות ואפילו הציעו לי להתקשר והם תשמורנה לי מנה.

    הקיצר. השבוע אני טס לבוואירה אבל לפני כן שוב עובר שם ועכשיו אני בהתלבטות. נראה.

  3. שימי הגיב:

    זייתון מקום ממש מוצלח. החומוס מעולה, הטחינה גם והפול מדהים. גם התבשילים במקום ממש טובים, צ’יפס טוב ופריך. בירה לא יקרה. והבעלים של המקום הם אחים שרואים את התשוקה שלהם למה שהם עושים. באמת מומלץ בחום (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting