המדף הז'אנרי: עידן דרקולה – קים פון נוימן

אני לא אוהב יצירות על ג'ק המרטש. יש להן בעיה שאם הסוף תואם למציאות, הוא משעמם (לא תפסו אותו ואין מושג מי הוא), ואם כן מגלים מי הרוצח, זה אנטי-קליימקס לציפיות.

אני גם לא אוהב יצירות ערפדים. אלו המודרניות עוסקות יותר מדי בצד האירוטי עבורי. יש כמה יוצאות דופן: באפי (שהיא בכלל ז'אנר שנקרא באפי ולא באמת ערפדים), או ההיסטוריונית (פרשה אימה היסטורית), אבל הן טיפה בים.

לכאורה, הייתי אמור לא לסבול את עידן דרקולה. ספר ערפדים בלונדון במאה ה – 19 עם תעלומת ג'ק המרטש. במציאות? קראתי אותו תוך שלושה ימים. ספר פשוט מצוין.

המדף הז’אנרי: עידן דרקולה – קים פון נוימן

בספר (הענתיקה) 'דרקולה', של בראם סטוקר, אברהם ואן-הלסינג ג'ון סיוורל וחבריהם הופכים את הרוזן המרושע לעפר. בעולם של עידן דרקולה, לעומת זאת, דווקא דרקולה מנצח: הוא הורג אם ואן-הלסינג, פוצע את סיוורל והופך את ארוסתו ל"כלתו של דרקולה". כלומר, זה ספר שהוא "היסטוריה ספרותית אלטרנטיבית".

מפה העניינים מתדרדרים מרגע לדודלי. דרקולה מגיע לאנגליה, יוצר שם צבא בני אלמוות, הופך את המלכה לזומבית ותופס את כס המלכות.

דרקולה הופך את אנגליה למדינת משטרה בשליטת ערפדים. כל מי שחשוד בהתנגדות, כמו שרלוק הולמס למשל, נשלח למחנות ריכוז או ראשו נערף ומוצג לראווה על חומות העיר. המצב לא יכל להיות קודר יותר אפילו אם היו ממנים את אחיטופל בתור מלך.

רק שאת גיבורי 'עידן דרקולה' כל זה מעניין כמו לחם שום. הם עסוקים בסדרת רציחות מסתורית של ערפדיות-זונות. הרוצח הוא גאון-מטורף המתכנה בשם 'גק המרטש'. פשעיו מביאים את המאבק בין תומכי ומתנגדי הערפדים לנקודת רתיחה.

עידן דרקולה הוא מפגש של כל המי-ומי של ההיסטוריה והספרות הבריטית של המאה ה – 19.

הופעות אורח של ד"ר הייד או כל הקליינטלה של שרלוק הולמס גורמים לרטט בגוף. רק שאת רוב הדמויות לא תכירו. העלמה קייט ריד? לורת רות'בן? יש יותר מתשעים "דמויות אורחות" בספר (רשימה בויקיפדיה). מי זה כל האנשים האלה?!

עושר הדמויות (האלמוניות לקורא הישראלי) מעייף נורא במאה עמודים הראשונים. גם הכתיבה הבריטית לא עוזרת. בריטים לא מאמינים בפסקאות קצרות או דיאלוגים מהירים. אלה פטפטנים אלה. בפסקאות שלהם יש משפטים ארוכים, ולדיאלוגים יש נופך.

התפנקתי והתקלקלתי מכל הסקאלזי למיניהם, ופתאום היה לי קשה לזרום עם כזאת כתיבה.

מאה עמודים לקח לי להתרגל לכתיבה ולהכל להתחלק חזרה למקום. הדמויות קיבלו אופי ועמדו בפני עצמן (בלי ההיסטוריה הספרותית שגם ככה אני לא מכיר). העלילה מהודקת כמו בבית ספר לתסריטאות, והערפדית דיודונה – אחת מגיבורות הספר – הפכה לאחת הערפדיות האהובות עלי אי פעם.

למרות שכל מי שקרא את עידן דרקולה אהב אותו (כולל הספרן בספריה שהמליץ לי עליו!), הוא לא קיבל את הבאז הראוי בפורומי המדב"פ בישראל. אולי כי הוא ספר מ – 1992, שיצא בערך בעשרים שנה איחור. אנחנו מתרגשים רק מדברים חדשים.

אבל עידן דרקולה הוא ספר נהדר ומומלץ מאד. הוא הראשון בסדרת ספרים ארוכה. השני מתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה, השלישי ב – 1959, ושאר הספרים (שבעה נוספים) מתרחשים מאמצע שנות השבעים עד תחילת הניינטיז.

אנחנו עוד נשוב לסדרה בבלוג. בינתיים, שני ציטוטים נבחרים:

דיודונה מגיבה על תיאור עולם מושלם של ערפדים: "איזו שלמות קרה, אפלה ודוממה זאת תהיה. אני חושבת כי אותה שלמות עולמית מוחלטת תדמה יותר מכל למוות".

"דברים טובים נגמרים. דברים רעים צריך לעצור".

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קראתי אותו השבוע, הסקירה שלך מדוייקת להפליא!
    תודה רבה! 👍

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting