האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ו’: מפורטסמות’ לאקסטר

[רשימת פרקים קודמים. תקציר האירועים: ג’ון נפרד ממני בפורטסמות’. נשארתי לבד בעיר ללילה אחד]

ג’רום, הפילוסוף המבוגר שאירח אותי, נתן טיפים:

בפורטסמות’ יש נמל מפורסם. מתקיימת שם היום תחרות שיט בינלאומית. בפורטסמות’ יש גם את The Mary Rose. ‘ספינת מלחמה משוחזרת מהמאה ה-16’. אם תשאלו את ג’רום, ‘זוהי אטרקציית התיירות המדהימה ביותר בעולם’.

אני העדפתי דווקא ללכת לספריה הראשית של העיר.

ברמנית בפאב

ישבתי בספריה וקראתי. אחרי זה ירדתי לרחוב לשתות קפה. חזרתי לספריה, ירדתי לעוד קפה. היה מוקדם מדי בשביל בירה והיום לא זז.

הלכתי לנמל.

קשרתי את האופניים בקצה אחד של הנמל, וצעדתי עד לצד השני. שתיתי בירה ב-Spice Island Inn, שיש שטוענים שהיא המסבאה עם הנוף היפה בעולם.

היום זרם.

—————————

כשהתחלתי לצעוד חזרה לאורך הנמל, עברה לידי בחורה עם תרמיל טיולים גדול וגיטרה. תהיתי מה היא עושה שם לבד.

הסתובבתי קצת בפיתולי הנמל, בהיתי בתחרות השיט. נכנסתי ליריד שעשועים, ויצאתי ממנו. ניסיתי לשרוף את הזמן. הלכתי לאורך הטיילת, וראיתי שוב את הבחורה עם הגיטרה. הולכת עשרים מטר מולי.

לא רציתי שהיא תחשוב שאני עוקב אחרי, אז עצרתי לרגע. אבל גם היא בדיוק עצרה. המשכתי ללכת ועברתי אותה, אבל ישר אחרי זה ראיתי בזווית העין שהיא שוב החלה ללכת. כדי שלא יהיה מוזר, פניתי ימינה בסמטה קטנה שמובילה לחוף. ואחרי שתי דקות היא עשתה בדיוק את אותה הפניה.

ואז הבנתי. זה לא אני שעוקב אחריה. זאת היא שעוקבת אחרי.

—————————

קוראים לה ג’וליה, והיא חצי גרמניה חצי בריטית, שנולדה על אי קטן. היא סינגר-סונגרייטרית, כותבת שירי אינדי. אבל ‘איבדתי את המוזה, ועכשיו בדרך למחנה שירה למצוא אותה’.

ים וספינות

ישבנו ביחד לבירה.
‘לאיפה אתה ממשיך מפה?’ שאלה.
‘לוקח מחר רכבת לאקסטר, ומשם ממשיך ברכיבה עם חבר עד קצה קורנוול’.
‘היי! המחנה שירה שלי בקורנוול! מתי הרכבת שלך לאקסטר?’ היא התלהבה.

גילינו שאנחנו באותה הרכבת. היא חיבקה אותי. קבענו להיפגש בתחנה.

—————————

נסיעה של יותר מארבע שעות עברה בחטף.

עזרנו לאישה בריטית בת 65 להעלות את הציוד על הרכבת. היא חובבת בישול, מאד אוהבת חומוס, ונתנה לי את האימייל שלה כדי שאשלח לה מתכון ישראלי מקורי.

ברכבת הבאה פגשנו תוניסאי בן 19 שהגיע ללמוד מכונאות רכב באנגליה. הוא חולם להישאר פה. מאחורינו ישב פליט לשעבר מאפריקה. הוא באירופה כבר עשור, יש לו עכשיו אזרחות אוסטרית. הוא סיפר איך הרוסים הבריחו אותו את הגבול לצ’כיה.

‘אתה תמיד מדבר עם כולם?’ שאלה ג’וליה.
‘ממש לא’, עניתי, ‘זה מצב רוח של טיול’.

נפרדנו כשירדתי מהרכבת, לא לפני שהבטחתי שאני וג’ון נעבור דרך המחנה בו היא נמצאת השבוע.

—————————

בתחנת הרכבת באקסטר, שם עמדתי גם חיכיתי לג’ון.

גשם שוטף ירד, והיה קר. הסתתרתי מתחת לסככה. אבל ג’ון לא בא, ולא הגיב לסמסים שלי.

אחרי חצי שעה הטלפון שלי צלצל. ג’ון:

‘אהמ, ניימן, אני בתחנת הרכבת השניה של אקסטר. תוכל לבוא לפה?’
‘אולי תבוא אתה לפה?’ עניתי, ‘התחנה שלי נמצאת ממש על הדרך שלנו החוצה מהעיר’.
‘אהמ, כן. I can’t be bothered. עשה לי טובה, בוא לפה. אני לא חושב שאני מסוגל לזוז עכשיו’.

יצאתי לדרך. היו שלושה קילומטר רכיבה בעליה למקום בו ג’ון נמצא.

2 תגובות

  1. D! פה ועכשיו הגיב:

    הו, נקבל גם שירים?

  2. שיה הגיב:

    למה בשיא המתח, למה?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting