המדף הז’אנרי: הצלם – פיליפ ק’ דיק

לקרוא ספר של פיליפ ק’ דיק (להלן: פק”ד) זה לעשות קפיצת ראש לתוך מחילת הארנב תוך כדי נטילת סמי הזיה מעורבבים בוודקה בבישול ביתי.

כאילו, מכירים את אלו שחושבים שכנס העתידנים הוא סרט הזוי ומקורי? שילכו לקרוא את פק”ד ויקבלו פרופורציות. כי פק”ד פסיכי. פסייייייייכי. הספרים שלו הם ערבוביה של הזיות שאיכשהו, ואני באמת לא יודע איך, מתכנסות לעולם “הגיוני” ועלילה קוהרנטית.

הצלם הוא ספר מוזר אך מבריק. קשה להמליץ עליו בפה מלא: הוא גם ביזרי וגם בלי עלילה מרתקת. מצד שני, הוא מלא ברעיונות ואפיזודות מגניבות. בתכל’ס, מומלץ לקרוא אם יש לכם בטן למוזרויות.

כריכת הצלם

בעתיד של ‘הצלם’, גרמניה המערבית הצטרפה לארצות הברית בתור המדינה ה-53.

המדינה הפכה למטריאכלית, כשהשליטה האמיתית היא הגברת הראשונה: ניקול. מדי ארבע שנים ניגש הציבור “לבחור” את בעלה-של-ניקול, הנשיא. זוהי בחירה חסרת משמעות, היות והנבחר, בלי ידיעת הציבור, הוא ‘צלם’ (אנדרואיד). ניקול מנהלת את המדינה.

מופעי בידור הוצאו מחוץ לחוק (אבל אחד הגיבורים הוא בדרן). המקום היחיד בו מותר לבדרנים להופיע הוא בבית הלבן. המופעים האלו מועברים בטלוויזיה לשאר האומה והם השעשוע היחיד שהעם מקבל.

פסיכואנליזה הוצאה מחוץ לחוק (אבל אחד הגיבורים הוא פסיכולוג). לממשלה יש מכונת זמן בה הם מנסים לגייס את הימלר הנאצי. האנושות יישבה את מאדים (וייבאה משם ייצורים חמודים שיכולים להשפיע על מחשבות). הפסנתרן המפורסם ביותר בעולם הוא מוטנט בלי ידיים שסובל מפיצול אישיות.

אתם מתחילים להבין למה אני אומר שפק”ד הוא הזיה?

אחד הדברים שמייחדים את פק”ד לעומת שאר סופרי המד”ב הגדולים זה שהוא כותב סצינות מאד פוליטיות. האמירות שלו הן על הפוליטיקאיים של זמנו, ולא ספקולציות טכנולוגיות או השפעות סוציולוגיות עתידיות על העולם.

זו כמעט סאטירה מד”בית. פק”ד חושב שכל הפוליטיקאיים אותו דבר ואפשר להחליף אותם בסייבורג, אז הוא עושה את זה בספר. פק”ד מדמיין מה היה קורה אם גרמניה הייתה מצטרפת לארה”ב ועושה זאת.

אלו אמירות שמאד מיוחדות לזמן ולמקום. אולי כל הנשיאים של ארה”ב ב-1964 היו העתק אחד של השני, אבל אני לא בטוח אם זה קביל לישראל של היום או אפילו לא לזאת של אז.

מנקודת המבט של ישראלי בימינו הסאטירה לא רלוונטית, אבל כל השאר כן. הרעיונות המטורפים. המשפטים החכמים. הדמויות האבודות שהחלומות שלהן הן מניפולציה זולה של הממשל.

הצלם הוא, כאמור, ספר מוזר. לא ברור למה אהבתי אותו, אבל כן מאד נהניתי ממנו.
מומלץ לצרוך עם הרבה סבלנות, ומנה קטנה של אלכוהול בצד.

[הצלם (The Simulacra) – פיליפ ק’ דיק. 1964. 192 עמודים]

7 תגובות

  1. מיס בוז'רסקי הגיב:

    את הצלם לא קראתי, אבל את האיש במצודה הרמה כן והתחברתי למה שכתבת פה. גם הוא מאד פילוסופי ורעיוני והזוי ופחות עלילתי אבל מאד נהניתי ממנו.

  2. איידנטיקיט הגיב:

    “אלו אמירות שמאד מיוחדות לזמן ולמקום” – כאן אני חולק עליך. לדעתי, הגדולה (אחת מהן) של פק”ד היא שהאמירות שלו הן על זמניות ואוניברסליות. הוא מכוון לאופי האנושי ולמגבלות התפיסה שלו (הרבה לפני, למשל, http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2075079). המד”ב הוא אמצעי עבורו לחקור את האדם באשר הוא אדם, ולא אדם ספציפי במקום וזמן ספציפיים. הצלם (כמושג, לא הספר) הוא אמצעי נפוץ אצלו לציין “לא אדם”.

    אבל כן, “הצלם” הוא ספר מוזר, אם כי רווי הומור פק”די מוצלח. בהחלט יש ספרים טובים ממנו. “יוביק”, למשל.

    • ניימן הגיב:

      זאת הייתה אמירה שמכוונת לספר הזה. בספרים אחרים שלו (נגיד, ‘פוסטר, אתה מת’) הוא באמת חוקר את הטבע האנושי. אבל בצלם הדמויות כל כך מוקצנות ומוזרות שאני לא רואה מה יש ללמוד מהן.

      • איידנטיקיט הגיב:

        כמה דוגמאות לרעיונות מהספר הזה, שלדעתי רלוונטיות מאד גם לכאן ועכשיו, ויש לכולנו מה ללמוד מהן:

        * בני איוב – “האזור כולו נדף צחנת ניוון כאן חיו אלו שנכשלו. “בני איוב”, כמו הנאצים של העבר, ניזונו מן האכזבה, מן הקיפוח ומן הנישול. הערים האלה שנשכחו ע”י הזמן היו קרקע התרבית הטבעית של התנועה החדשה…” (פרק 6) – יאיר גולן?

        * גולץ – “גם אני יהודי, מר פליגר. או למען הדיוק – ישראלי…האויב המשותף שלנו, שלך ושלי הוא הממסד של ‘הזקן’. אלה הם היורשים האמתיים של העבר הנאצי. חשוב על כך, הם, והתאגידים הגדולים” (פרק 6)

        * ניקול – “האם יודעים אתם מהו בסיסה האמיתי של העוצמה הפוליטית? לא רובים ותותחים או כוחות צבא, אלא היכולת להביא את האחרים לידי כך שיעשו את רצונך. בכל האמצעים ההולמים. אני יודעת שאני מסוגלת להביא את משטרת המדינה לידי כך שתעשה את רצוני” (פרק 7)

        * ניקול על גרינג – “איזה יצור עלוב ומתועב, הרהרה. ארגון הכוח בתוככי הרייך השליש נטרל אותוף הוא אינו מסוגל עוד לעשות דבר בכוחות עצמו, לחשוב באופן עצמאי – אין פלא שהם הפסידו במלחמה” (פרק 12)

        * קייט – אינני ניקול, אל תקרא לי כך. ניקול תיבודו מתה לפני שנים. אני קייט רופרט , ה’ניקול’ הרביעית במספר . אני רק שחקנית שדמתה למדי לניקול המקורית, ומשום כך זכתה בתפקיד” (פרק 12)

        * חדשות – “ואז לפתע הבחינה שקרה דבר-מה. מכונת החדשות מכרה פרטים חדשים על אודותיה! – לא על ה’הזקן’ הבא, דיטר הוגבן, אלא עליה עצמה!…”ניקול מתה!” צווחה המכונה. “כבר לפני שנים! השחקנית קייט רופרט תפסה את מקומה! מנגנון הממשלה כולו הוא זיוף אחד גדול…” (פרק 14)

        * ובהמשך: “כמה אנשים כמו קונגרוסיאן יצליחו להתמודד עם עקרון המציאות? להאמין בדבר מה שאינו אלא אשליה, כפי שאמר להם שכלם הישר?…כדי להמשיך ולהחזיק בשלטון יהא עליה לשלוט באומה של חולי נפש.” (פרק 14)

        * וינס – “לא משנה מי ינצח. לא לדעתו בכל אופן. ההרס והחורבן, השואה הלאומית הנוראה, עמדו בעינם. זה הדבר הנורא ביותר בכל מלחמת אזרחים: אין זה משנה מה התוצאה, זה תמיד רע. לכולם.” (פרק 15)

  1. 23 בספטמבר 2017

    […] לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting