מועדון הקריאה מפגש 21: Welcome to Night Vale – ג'פרי קרנור וג'וזף פינק

המפגש העשרים ואחד של מועדון הקריאה של הבלוג.

הפעם, יש לנו כותב אורח: ארז רונן הנהדר, שכבר כתב ביקורת למועדון הקריאה לפני כמה עידנים.  קבלו אותו במחיאות כפיים או, לחובבי הז'אנר, מטר עגבניות.

הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!

Night Vale, עיירה מדברית אמריקאית, היא מקום מוזר.

כל קונספירציה שאי פעם שמעתם עליה, וגם כמה שלא (נניח, קיומם של דברים מוזרים כמו "הרים"), תקפה ב-Night Vale. סוכני ממשל מרגלים אחרי התושבים 24-7, אנשים נחטפים על ידי חייזרים על בסיס שבועי, מלאכים מסתובבים חופשי ברחובות (אבל אסור להכיר בקיומם. זה לא חוקי) וכו' וגו'.

כספר שעוסק במקום כל כך מוזר, Welcome to the Night Vale הוא ספר מוזר. ממש ממש מוזר.

בתחילת הקריאה חששתי שהמוזרות שלו תעיב על החוויה הכללית. בסופה שמחתי לגלות שזה ממש לא היה המצב, ושבין כל הרגעים הביזאריים שגרמו לי לתהות מה ג'וזף פינק וג'פרי קרנור עישנו בזמן הכתיבה יש המון רגעים מעוררי מחשבה ואפילו כמה כאלה שממש ריגשו אותי.

נתחיל בתאור היבש: העלילה עוסקת בשתי נשים, שתיהן תושבות נייט וויל.

הראשונה היא ג'קי, בת 19 נצחית (טוב נו, לא נצחית, אבל היא כן בת 19 כבר כמה עשרות שנים) שמנהלת את בית העבוט של העיירה.

ג'קי מכורה לשגרה שלה, עד שיום אחד היא מוצאת חתיכת נייר מסתורית עם הכיתוב KING CITY דבוקה לה ליד ולא מוכנה לעזוב. זה משגע אותה, ומוציא אותה למסע להבין מה זה בדיוק KING CITY ואיך נפטרים מהמטרד.

השניה היא דיאן. דיאן עובדת במשרד, אך ההגדרה היותר מדוייקת לתאר אותה תהיה "אמא של ג'וש". ג'וש הוא משנה-צורה מתבגר, וכמו כל נער מתבגר הוא מתחיל למרוד. ודיאן, שאוהבת את ג'וש אהבת נפש אבל לא יודעת איך להגיד לו את זה, מרגישה שהיא מאבדת אותו.

יום אחד מופיע בעיירה טרוי, אביו של ג'וש שנטש את דיאן ברגע ששמע שהיא נכנסה להריון. זה בכלל מכניס את דיאן לסרט (חלק מהסיבה היא שטרוי עובד, בין השאר, כסדרן בבית הקולנוע בעיירה), וגם היא יוצאת למסע לגלות לאן טרוי נעלם ומה גרם לו לחזור.

כמו בכל ספר שמכבד את עצמו, שתי הדמויות יגלו במהרה שהמסעות שלהן מתחברים למסע אחד משותף, יתגברו על קשיים, יעקפו מכשולים ויבינו דברים חדשים על עצמן. סטנדטי, לא?

לא. ממש לא. כי למרות שהעלילה הראשית של הספר הזה בנויה במבנה קלאסי לגמרי, כל המסביב דפוק לגמרי. לזה אחראית Night Vale, העיירה עצמה.

המוזרות של נייט וויל משתלטת כל הזמן על הפרוזה של הספר, ומלאכת הקריאה הופכת לסוג של ליקוט מידע. כמעט כל משפט חדש מלא בכל כך הרבה פרטים ביזאריים, שהקורא שמנסה לבנות עולם בראש שלו, מוצא את עצמו מנסה להבין מה חשוב ומה לא, מה לזכור להמשך ומה אפשר לפטור כבדיחה חביבה ולא חשובה.

בהתחלה הקריאה הזו מעיקה. היא גם גרמה לי, ב-20% הראשונים של הספר בערך, לחשוש לגבי ההמשך. הרגשתי שפינק וקרנור עסוקים בלהיות מאגניבים-ספרותית, ושההשקעה בפרוזה המעניינת הזו תבוא על חשבון הרגש. ועם כל הכבוד למאגניבות – כשאני קורא ספרים אני רוצה שהם ירגשו אותי. או כפי שנכתב בספר עצמו, ברגע של רפלקציה ומודעות עצמית:

Maybe the world wasn’t smart enough to put together a story that made sense. Maybe it could only stick together random elements randomly, forming, as Shakespeare had famously written, a show of senseless movement and circumstance that ultimately doesn’t amount to much at all

אבל אז, לאט לאט, הרגש התחיל לטפטף.

בהתחלה הוא בא במנות קטנות. משפט יפה על התבגרות פה, פיסקה יפה על הורות שם.

ככל שהספר המשיך זה הלך והתגבר, עד שבשיאו (בערך בקו ה-60-70%) שכחתי מכל הביזאריות שמסביב ופשוט נישבתי בסיפורן של ג'קי ודיאן (ובמידה מסויימת – גם של ג'וש וטרוי. וגם של הבחור המוזר מ-KING CITY שהצית את כל הבלגאן).

בסופו של הספר הזה הרגשתי שקראתי ספר נהדר על התבגרות והורות. הביזאריות שלו תזכר לי רק כאלמנט משני. וכשמדובר בספר כל כך ביזארי – זה חתיכת הישג.

אז נכון, היה אפשר לוותר על איזה 50 עמודים ולהדק קצת את חווית הקריאה (ההתחלה היתה איטית מדי). היו רגעים שהמאגניבות זלגה קצת למחוזות ילדותיים (הסצנה הארוכה בספרייה למשל). זה לא ספר מושלם. ולמרות זאת – זה ספר מיוחד מאוד, ואם מתרגלים לסגנון הכתיבה הפרוע שלו הוא גם יפה מאוד מאוד.