הטרקטור השחור ומלך התפוחים

[עוד עלילת הטרקטור השחור בדרכים]

הבחורה היפה אמרה: “מעולם לא פגשתי מישהו עם ליבידו גדול משלי, אבל למרות זאת לא קיימתי יחסי מין כבר שנתיים”.

זה דבר קצת מוזר לשמוע ממישהי שפגשתי לפני עשר דקות. אבל אנחנו בברלין, וזה Room 77, פאב הביטקוין; הבחורה שייכת לקהילה עם תחרות סמויה של מי יותר מוזר.

אז נפתחתי בחזרה.

brandenburg pic

סיפרתי לה שהיה לי קיץ מחורבן, ושאני לא מוצא שקט בשום מקום עכשיו. ובמקום לחפש בכוח, התחלתי להיות בתנועה מתמדת. תמיד בדרכים. שלשום בפוזנן, היום ברלין, מחר יוצא עם האופניים לברנדנבורג.

היא התעצבנה. היא חשבה שזה תירוץ לא להיפגש איתה מחר בערב או שאני סתם הזוי. היא אפילו אמרה, “ברנדנבורג זה לסחים. ברלין זה למגניבים”.

זה קצת עצוב. היא נורא רוצה שאנשים יהיו שונים, אבל במציאות מנסה להפשיט אותם מכל ייחודיות שיש בהם.

ישנן קהילות כה עוינות למיינסטרים, עד בשם האינדיוודואליזם חבריהם מתלבשים בתלבושת אחידה ומנהלים אורח חיים זהה לחלוטין אחד לשני.

brandenburg pic

יום אחרי זה. 8:30 בבוקר. פגשתי את קרייג (שותפי לעסק) בפתח פארק טרפטאואר. הוא הביא עימו שתי כוסות קפה ממאפיה ליד, אני באתי עם פיתות עם זעתר שיצאו הרגע מתנור המאפיה הלבנונית בנויקלן.

רכבנו במשך שעתיים ל-Erkner, מרחק 30 ק”מ מברלין. חנינו במאפיה מלאת עוגות כבדות, אחת ישנה שמוצאים רק בכפרים. פתחנו את המחשבים והתחלנו לעבוד.

זה הרגל שפיתחנו לאחרונה, לרכב ולעבוד. קרייג גר בברלין. כשאני מגיע לביקור הוא פוגש אותי על האופניים בעיירה מחוץ לעיר. אנחנו עובדים כמה שעות, ורוכבים ביחד פנימה. כשאני עוזב, הוא מלווה אותי בדרך החוצה, ואחרי חצי יום עבודה אני ממשיך לדרכי.

נפרדנו בשעות אחה”צ. המשכתי ל-Storkow, שלושים ק”מ רכיבה נוספים.

לקחתי חדר בפנסיון מעל פאב, ועבדתי עוד קצת עם הלפטופ למטה בערב, מוקף גרמנים שמנים וריח חזק של צלייה.

brandenburg pic

את הלילה אחרי זה ביליתי ב-Frankfurt Oder על גבול גרמניה-פולין. הדרך לשם עברה רובה ביער צפוף בלי קליטה.

בבוקר קמתי ודיוושתי דרומה לאורך הגבול. היום היה צונן עם רוחות עזות; לא ראיתי הרבה רוכבים נוספים.

בארבע אחה”צ, אחרי 55 קילומטר רכיבה, נכנסתי ל-Guben (גובן). משכנו של מלך התפוחים.

brandenburg pic

סיפורו של האיש שרצה להיות מלך התפוחים

קוראים לו מרקו שטיידל. הוא בשנות הארבעים לחייו והוא גר בכפר ליד גובן.

במשך שנים רבות נהג לבקר בפסטיבל התפוחים השנתי של גובן. הכי הוא אהב את תחרות “מלכת התפוחים”. הזוכה השנתית זכתה בכבוד רב באיזור.

עם התפתחות חוקי השוויון הגרמניים, החלה לחלחל בשטיידל ההבנה: זה לא חוקי לערוך תחרות לנשים בלבד! כך ששנה שעברה הוא הגיש מועמדות לתואר מלך התפוחים הראשון.

עכשיו, צריך לאמר משהו על שטיידל, שהוא לפי השמועות אדם שהמילה ‘מוזר’ לא מתחילה לתאר אותו. כשהוא עמד על הבמה, מוקף בחורות צעירות, הוא תיחקר אותן. מחפש נקודות תורפה במתחרות.

אחת הבחורות, שמאוחר יותר גם זכתה בתואר, סיפרה לו שאין לה רשיון נהיגה.

שטיידל נרעש! לפי הבנתו, מלכת (או מלך) התפוחים חייבים רשיון נהיגה. כי החוקים בפירוש מציינים שהזוכה צריכה לטייל ברחבי גרמניה לייצג את גובן. ואיך אפשר לטייל בלי רשיון נהיגה?

זמן קצר לאחר התחרות, תבע שטיידל את גובן בבית המשפט. העילה: גובן הפרו את חוקי התחרות, בכך שבחרו במישהו בלי רשיון נהיגה (למרות שזה לא כתוב בחוקים).

בית המשפט דחה את התביעה. שטיידל הגיש ערעור. ועוד אחד.

כך הפך “מלך התפוחים” את גובן מעיירה שאיש לא הכיר, למקום שכל קוראי העיתונים בברלין שמעו עליו.

תחרות מלכת התפוחים 2017 אירחה הכי הרבה מבקרים אי פעם.

אחד מהם, ניימן, עשה דרכו באיטיות לגובן, מדווש דרך שדות עקלקלים. מנסה להבין איפה בדיוק הוא ישן הלילה.

pic of apples

יש גובן, ויש גיבן.

פעם היו גובן וגיבן עיר אחת. אבל אז הגיעה מלחמת העולם השנייה, ובסיומה רוסיה ובעלות הברית החליטו *להזיז* את פולין 200 קילומטר מערבה.

הגבול החדש הוגדר להיות נהר האודר. כך, כל העיירות שהנהר עבר במרכזן, חולקו לשני חלקים: אחד גרמני, ואחד פולני.

גובן הגרמניה היא עיר אמידה ומושקעת. יש בה מוזיאון, פסטיבלים ותושבים עמידים.

גיבן הפולניה היא עיר ענייה ומוזנחת. החלק ההכי יפה בה הוא הגשר הצר שמוביל לגובן.

הגשר, שאורכו בערך עשרה מטרים, הוא הרבה יותר מחוצץ פיזי. לא תפגשו גרמנים בגיבן, ולא תפגשו פולנים בגובן.

מצאתי מקום לישון בגיבן, אצל בחור בשם לוקאש. הוא מנהל פנסיון. הרבה יותר זול שם מאשר בחצי-העיר הגרמנית, למרות שהמרחק כמה עשרות מטרים.

לוקאש עיקם את האף כשאמרתי שאני הולך לפסטיבל התפוחים. “הפסטיבלים הגרמניים האלה משעממים, חוזרים על עצמם”. הוא הפציר שאשאר בגיבן ואשתה עימו בירה. הוא סיפר קצת על עצמו.

אבא שלו הועבר לגיבן אחרי המלחמה. זרקו אותו על מקום חצי הרוס, וציוו עליו לחיות שם. האבא לא נורא רצה להיות בגיבן, אבל לאט לאט הוא התאקלם, כי זה מה שאנשים עושים.

ולמה גיבן כה מוזנחת? כי האבא, כמו כל הפולנים במקום, חשבו שאין טעם להשקיע בו. הוא מקום של גרמנים.

“אתה מבין”, אמר לוקאש בדכדוך פולני טיפוסי, “אנשים חיים פה עשרות שנים בהרגשה של זמן שאול. הם היו בטוחים שכל רגע יבואו הגרמנים ויקחו להם את הבית שוב..”

a band playing

בפסטיבל התפוחים עצמו יש הרבה יין תפוחים ובירה. כל המשתתפים גרמנים, חוץ ממוכרת אחת שמזהה שאני מדבר פולנית ומעניקה לי כוס יין תפוחים חינם.

אכלתי ושתיתי. חזרתי לבית של לוקאש, קמתי מוקדם בבוקר ושתיתי את קנקן הקפה שהוא הגיש.

עליתי על האופניים ויצאתי לעבר יער שפרוואלד האגדי.

trees

קודה

את הימים שאחרי זה ביליתי באיזור שפרוואלד. משם המשכתי לרכב צפונה, ובסוף חתכתי מזרחה חזרה לתוך פולין האפרורית.

אלו היו ימים רגועים. קצת דיווש, הרבה עבודה. אבל על סיפור אחד שהתרחש בהם, אני חייב לספר.

הוא התרחש ב-Schmogrow-Fehrow. כפר קטנטן עם פחות מ-900 תושבים, מוקף בכפרים קטנים אחרים באותו הגודל.

זה היה אחרי כמעט עשרים קילומטרים בהם לא מצאתי כלום לאכול, והבטן שלי קירקרה בקול. שאלתי עובר אורח ברחוב היחיד של הכפר אם יש משהו להשיג בסביבה, ופניו אורו.

“התמזל מזלך!” הוא סיפר לי, “היום בדיוק חל חג הקציר! יש פסטיבל בשדה מאחורי הכנסיה.”

רכבתי לשדה. מרחוק כבר היה אפשר לשמוע קול חצוצרות ושירי עם ישנים. וכשהגעתי לשדה, התגלה בפני אחד המחזות האותנטיים שראיתי אי פעם.

field and a wagon

זאת הייתה חגיגה מאד כפרית. היא גם הייתה מאד ברברית, ביחוד לחיות. אני כבר מזהיר מראש: דלגו על הקריאה אם את רגישים לכאלה דברים.

קניתי קפה, ואת כל האוכל בלי הבשר שהיה להם (תירס, פשטידה, 2 עוגות ופנקייק עם סוכר). התיישבתי על אחד השולחנות. ישר עטו עלי כמה אנשים מבוגרים בשולחן.

“מאיפה האדון? מה עושה פה?”. אחרי זה הם החלו לספק פרטים.

הם סיפרו שהם לא גרמנים. הם וונדים. מיעוט אתני קטן שחי ביער שפרוואלד, בצוותא עם מיעוט אתני אחר, הסורבים.

הם נראים כמו גרמנים, ומדברים גרמנית ברמת שפת אם, אבל שפת האם הנוספת שלהם היא וונדית. שפה סלבית. אחד מהם סיפר שכשהרוסים כבשו את גרמניה, בסוף מלחמת העולם השניה, ההורים שלו החזיקו שלט גדול שאמר “אל תירו בנו! אנחנו גם סלאבים!”.

את פסטיבל הקציר הם חוגגים כבר מאות שנים. “אבל כיום יש פחות ופחות צעירים בכפר, אז המבוגרים נאלצים למלא חלק מהתפקידים”.

בדיוק הגעתי בזמן לתחרות “מלך הכפר”. המארגנים החזיקו תרנגול מת, וקשרו אותו מהרגליים, משתלשל מעמוד.

competition in a weding village

אחת הנשים התלוננה שבשנים האחרונות ארגוני צער בעלי חיים עושים הרבה צרות בגלל האירוע. אבל “למרבה המזל, גרמניה מגנה על מיעוטים אתניים יותר משהיא מגנה על חיות”, כך שכרגע התחרות עוד נמשכת.

המתמודדים, גברי הכפר, לבושים בתלבושת מסורתית מהודרת עבודת-יד, עלו על סוסים. כל אחד בתורו דהר על הסוס לעבר העמוד, וכשעבר מתחתיו קפץ וניסה לתלוש את ראש התרנגול. משימה לא קלה בכלל.

בסופו של דבר הצליח אחד מהם. הוא זרק את הראש באוויר; ילדי הכפר תפסו אותו והחלו לשחק. התזמורת החלה לנגן מוזיקת נצחונות, והכרוז הכריז שנמצא מלך הכפר החדש.

סיימתי לאכול, ורציתי לחזור לציוויליזציה. הודתי לכולם, עליתי על האופניים, ורכבתי לעבר Burg. העיירה הכי יפה ביער.

10 תגובות

  1. אלכס הגיב:

    מי זה הטרקטור?

  2. D! פה ועכשיו במקרה בדרך לפולניה הגיב:

    התגעגעתי

    מעולה

  3. לא סוגרת ת׳פה הגיב:

    אוי, גם אני התגעגעתי. איזה עונג צרוף.

  4. Kotz הגיב:

    איזה יופי

  5. משה הגיב:

    רציתי לכתוב שהתגעגעתי, אבל אני רואה שכבר כתבו 😉

  6. יותם הגיב:

    התגעגעתי! 3>

  7. ארני הגיב:

    פנטסטי

  8. יעל ר. הגיב:

    תמשיך, כתוב עוד. כיף לקרוא אותך, וכיף להסתכל על תמונות העצים, כמה שהיער ערום וספרטני משהו וקודר, קצת מזכיר לי את היער בדנמרק שלמדתי לחבב על מזגו האפרורי.
    וכל כך הזדהיתי עם מה שכתבת על מוזרות, תיוגים ואלטרנטיבה שהיא אחידות בתלבושת אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting