מועדון הקריאה מפגש 29: Borderline – מישל בייקר

[המפגש העשרים ותשע של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

בסדרת הכתבות המעולה שלו על שלושת חוקי הקסם, מסביר ברנדון סנדרסון מה זה קסם רך.

קסם רך הוא קסם שמשרה אווירת פליאה פנטסטית. הוא קסם מולו נראה האדם כמו פיסה קטנה ושולית בתוך ייקום גדול ומופלא. בסיפורים עם קסם רך הקורא נמצא במתח תמידי; כל רגע יכול ליפול אסון גדול על הגיבורים. לקסם אין גבולות. יכולותיו בלתי נגמרות.

בספרים טובים שמשתמשים בקסם רך (שר הטבעות, שיר של קרח ואש או טרילוגיית החוק הראשון) הקסם תמיד גורם לתוצאות רעות. את העלילה שלהם אפשר לסכם ככה: “קסם גרם נזקים גדולים. הגיבורים משתמשים ביכולות אנושיות כדי לתקן אותם.”

למה נזכרתי בזה? כי על פניו הייתי אמור לא לאהוב את Borderline. הוא עוד ספר ממליון סדרות הפנטזיה האורבנית המודרנית (מה שידוע גם בתור Paranormal Fantasy). את עניין הגיבורה הנכה עם בעיות נפשיות ראיתי בכלל כגימיק זול בהתחלה (למרות שהתברר שהוא ממש לא).

אם יש משהו שסדרות פנטזיה מודרנית ידועות בהן, היא מערכת קסם רך גרועה. חוקים שמומצאים מחדש מדי עמוד. בעיות שנפתרות עם קסם בסוג של דאוס אקס מכינה פלאי.

אבל מישל בייקר, בין אם היא שמעה על חוקי הקסם של סנדרסון או לא, משתמשת בקסם רך בצורה מדויקת ומופלאה.

לא ברורה לי מערכת הקסם של Borderline, אני ספק אם לסופרת עצמה היא ברורה, אבל ברור שקסם תמיד עושה נזק בסיפור. “כוח העל” של הגיבורה, למשל, הוא היכולת להרוס קסם. זה כמו להחזיק שלט גדול, “פה נבנה ספר על פי חוקי סנדרסון”.

Borderline הוא אחלה ספר. לא יצירת מופת מעולה, אבל בהחלט ספר טוב מאד ומעורר מחשבה.

נהניתי לקרוא אותו. ככה עושים פנטזיה אורבנית נכון.

עטיפת Borderline

מילי היא בחורה צעירה עם הפרעת אישיות גבולית.

רוב חייה תיפקדה מילי סוג-של-בסדר. היא למדה קולנוע, ביימה סרט קצר עטור פרסים והייתה בדרכה לקריירה מזהירה בהוליווד. אבל אירוע שהעיר את הבעיות הנפשיות שלה גרם לה לקפוץ מהגג, לשבור את שתי הרגליים, ולהישאר נכה לכל החיים עם קביים ותותבות.

יום אחד מגיעה למוסד בו מילי מאושפזת אישה מסתורית, ומציעה למילי להצטרף לארגון אפילו עוד יותר מסתורי. לא הצעה מאד מפתה, אבל נכים עם בעיות נפשיות במוסד סגור לא יכולים להיות בררנים מדי.

הארגון – כמו שנכתב בכל פרסומת לספר – הוא סוג של גברים בשחור עם מפלצות פנטזיה.

המשימה הראשונה של מילי היא ללכת לנזוף באיזה דוכס מעולם פנטזיה שפגה הויזה שלו לכדור הארץ, אבלהוא טרם עזב. כמו שתמיד קורה בכאלה סיפורים, הבעיה הביוקרטית הפעוטה הזאת מתנפחת לסיפור דרמטי.

יש המון דברים ש-Borderline עושה טוב.

ראשית, כמו שאמרתי, השימוש בקסם רך נהדר. קסם ב-Borderline תמיד גורם נזק לגיבורים. מה שיפה בסיפור זה איך מילי, עם הנכות שלה ושלל הבעיות הנפשיות, מצליחה איכשהו להיאבק בקסם.

שנית, הקול של מילי נהדר. לספרים שכתובים בגוף ראשון קשה מאד לתת לגיבור אישיות. בגוף ראשון כולנו נשמעים שנונים, חכמים וצודקים. יש יוצאי דופן, כמו לוליטה של ולדימיר נבוקוב או סדרת אמבר של ז’ילאז’ני. אבל לא כל סופר הוא נבוקוב או ז’ילז’ני, ורוב הגיבורים בגוף ראשון זהים.

מישל בייקר, בצעד מבריק, משתמש בהפרעת האישיות הגבולית של מילי כדי ליצוק לה קול ייחודי בגוף ראשון. מילי לא תמיד צודקת, לפעמים היא פסיכית, לפעמים היא מתפוצצת. לפעמים היא גאונה בריאה בנפשה, ולעיתים בעזרת הקול הראשון היא נלחמת בשדים בראשה.

בייקר גם משתמשת בידע של מילי על התמודדות עם בעיות נפשיות, כדי לתת עצות להתמודדות עם בעיות. והרבה מהעצות האלה נכונות לכל אחד בעולם. לרגע חשבתי שאולי *לי* יש הפרעת אישיות גבולית. אבל לא, אני אנושי עם חסרונות לא מאד מוקצנים. העצות האלה טובות להתמודד עם החסרונות שלי. למשל, עם “נקיפות מצפון לא פרופורציונליות”.

יש כמה חסרונות בספר. הראשון הוא כמעט סימן ההיכר של הפנטזיה האורבנית המודרנית: הוא לא אמין בשיט. כאילו, לוקחים את הבחורה המתוסבכת וחסרת הכישורים הזאת, ותוך שעתיים בערך נותנים לה תפקיד שאחרי עשור בעבודה לא בטוח שהיו מפילים עלי. ולא משנה כמה היא מפשלת – ואוהו, היא מפשלת *המון* – ממשיכים לתת לה חופש משל הייתה אורן חזן בעת ביקור של דונלד טראמפ.

גם מילי לא הגיבורה הכי חביבה בעולם. היא מאד מלאה בעצמה, ויש לה לשון חדה של סטנדאפיסט מרושע. אז כן, היא סובלת מתסמונת אישיות גבולית. אבל זה לא שהתסמונת היא האדם, ואי אפשר להאשים כל דבר מגעיל שהיא עושה בתסמונת הזאת.

Borderline הוא ספר פשוט מבחינת הפנטזיה, ומסובך מהבחינה האנושית. קשה לשלוף מסר אחד משלל הנושאים עליהם מדבר הספר. אבל לי אישית הרגיש שהוא כל כולו נסיון ליישב את עולם הרגש עם עולם הלוגיקה.

כי אתם יודעים איך זה. אנשים עושים דברים מטופשים, מפסיקים לחשוב, ומאשימים בזה רגשות. מצד שני, הם טועים לחשוב שאנשים הגיוניים הם קרים וחסרי רגשות. כאילו אלו ערכים בינאריים. אדם לא יכול להיות גם רגשי וגם לוגי.

זה שטויות. בלי רגש גם הלוגיים שבאנשים לא היו עושים שום דבר בחיים חוץ מלראות פורנו ולאכול ג’אנק פוד. רגש ולוגיקה הם לא דברים סותרים, אלא שתי תכונות אנושיות שצריך לדעת איך ליישב אחת עם השנייה.

יש אנשים שזה בא להם בקלות. ויש כאלה, כמו מילי, שצריכים אימון בזה. הדרכה. ההנחיות שהיא מקבלת חלות על כמעט כל אחד מאיתנו, אם כי במידה פחות חמורה.

Borderline הוא אולי לא יצירת מופת, אבל הוא ספר שיש בו המון.

[Borderline – מישל בייקר (אמזון). 2016, 400 עמודים]

3 תגובות

  1. הילה הגיב:

    הי, מרגש להשתתף בפעם הראשונה במועדון הקריאה (:

    כמי שמגיעה מעולם הטיפול וכחובבת ספרות, מאד רציתי לאהוב את הספר. קיוויתי למצוא ספר שיציג דמות ראשית מורכבת, המתמודדת עם אתגרים מתחום בריאות הנפש, אך זוכה לפעול גם בעולמות אחרים. גם הרעיון של הדמויות האחרות והיחסים בינן היה מסקרן מאד.

    לצערי, כמוך, מצאתי את הספר סובל מאמינות נמוכה מאד. אבל בנוסף לקלישות העלילתית שציינת בביקורת, גם הגיבורה הראשית היתה לא אמינה ואף מרגיזה בעיני . הפרעת אישיות גבולית, בעיקר בדרגת חומרה מהסוג שמתואר בספר, היא עניין רציני הפוגע מאד ביכולות הבין-אישיות. מילי לעומת זאת מתנהגת לאורך רוב הספר, ובתנאים של מתח גבוה שהיה מוציא כל אדם מאיזון, כמו כל גיבורה נוירוטית מוכרת (עם ארגון אישיות גבוה מהרגיל למעשה). ההרגשה שקיבלתי היא שרק מעת לעת בייקר נזכרת במאפיין הראשי של הגיבורה שלה. או אז היא זורקת פנימה איזו התנהגות אופיינית להפרעה (שבאה ונעלמת). או לעתים תכופות יותר, שמה בפיה של מילי פסקה מתוך המדריך להפרעה גבולית. מילי של בייקר נשמעת כמצטטת טקסט חיצוני לקוראים ואח”כ חוזרת להתנהג כאילו זה אינן תקף לגביה במיוחד.

    • ניימן הגיב:

      יש לך יתרון וחסרון עלי: את מכירה הפרעות אישיות גבולית, ואני באמת לא יודע על זה כלום. אז היתרון זה שאת ידעת למה לצפות. החסרון הוא שאני נהניתי כי לא שמתי לב להרבה ממה שאמרת, היות ואני לא יודע איך ההפרעה מתבטאת.

      מצד שני, עכשיו כשאמרת את זה, את צודקת.

      מצד שלישי, אהבתי את הפסקאות מ”המדריך להפרעה גבולית” בתור מי שלא מכיר אותו.

  2. רחלי הגיב:

    באיחור אלגנטי (כי למה לא) — התחלה יחסית כיפית, שהתרסקה מבחינתי החל מאמצע הספר ועד סופו. גם אם מדובר בטריק שיווקי וזול – אני מחבבת את השימוש בדמויות פחות נפוצות כגיבורות. יחד עם זאת, חוסר ההגיון בעולם הקסם של בייקר הפריע לי מאד, כמו גם העדר פיתוח הדמויות (ואולי זה אכזב במיוחד כי לרגע היה לי נדמה שהיא אשכרה מנסה לפתח דמויות? היה לה הרי בסיס משוגע לפיתוח דמויות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting