עצי הדובדבן

החיים הובילו לכך שבדאבוני עברתי לשכונה שממוקמת ארבעה קילומטרים ממרכז וורשה.

קרון נטוש בשדה

היא הוקמה השנה, על חורבות איזור תעשייתי לשעבר. בבת אחת נבנו כמה עשרות בניינים, ואוכלסו במהירות שיא בזוגות צעירים.

לא תמצאו ברחוב מישהו מתחת לגיל 25 או מעל ל-40. כולם הולכים זוגות-זוגות, ממהרים לחדרי הכושר אחרי העבודה או לבית קפה, מי עם הכלב מי עם התינוק.

ארבעה קילומטרים נראים כלום, אבל במציאות הם הרבה. באופניים אפשר להשתמש רק בימי שמש – ובוורשה זה אירוע נדיר. האוטובוס הקרוב ביותר נמצא רבע שעה הליכה מהדירה.

רצו להוסיף קווים שעוברים בתוך השכונה, אבל התושבים הפגינו נגד זה. למה להם? לכולם יש מכוניות.

——————————–

יום אחד סיפר אחד השכנים שכדאי שאעיף מבט באיזור מאחורי השכונה. “זה ממש מרגיש כמו כפר”. בגוגל מפות האיזור נראה ריק; יצאתי לחקור אותו.

האיזור מתחיל עם מוסכים. מאחוריהם יש מפעלים ישנים, שבחצר שלהם יש פירצה בגדר, ממנה יוצאים שבילים צדדיים. הולכים בהם קצת, עד שמגיעים לשביל באמצע טבע.

השביל ארוך וצר. הלכתי בו חצי שעה עד שהסתובבתי וחזרתי. מתפצלים ממנו המון שבילים קטנים, שמובילים לבין העצים. הוא מוקף צמחיה מכל עבר.

הכנתי זר פרחים תוך כדי הליכה.

פסי רכבת נטושים

חזרתי לשם עוד כמה פעמים בימים אחרי זה. פחות או יותר עושה כל פעם את אותו המסלול, אבל מדי פעם גם מתגנב לשבילים הצדדים. מצאתי שם שלל פסי רכבת מכוסים עשבים, והמון פרחים.

כל פעם חזרתי עם זר לדירה.

——————————–

אחרי שבוע בערך, שמתי לב שאחד העצים הגדולים הוא עץ דובדבן. למרות שחלפתי על פניו כמה פעמים בימים הקודמים, לא ראיתי כמה הוא עמוס בפרי.

הדובדבנים האדומים כהים היו גבוהים מדי. אספתי כמה דובדבנים מהרצפה, שטפתי במים וטעמתי. הם מלאים במיץ, וטעמם גן עדן.

עץ דובדבן

את שאר ההליכה עשיתי עם עיניים פקוחות. מצאתי שני עצי דובדבנים נוספים, קטנים ונגישים יותר, ושיח פטל.

חזרתי הבייתה שבע.

——————————–

יום אחרי זה הגעתי למקום עם האופניים במטרה של למצוא עוד עצי פרי.

מצאתי שלל עצי תפוחים, אגוזים ושזיפים (צהובים ושחורים). כולם עוד בוסר, כי זאת לא עונה.

רק עצי הדובדבנים ושיחי הפטל פורחים. מצאתי עוד אחד, ועוד אחד, וכשהגעתי ל-15 הפסקתי לספור.

המשכתי לרכב. מספר עצי הדובדבנים הגיע כבר בטח למאה. מתחת לאחד מהם ראיתי חיה מוזרה: גדולה כמו ברבור, אבל נראית כמו תרנגולת. אחרי זה הבנתי שזה היה המפגש הראשון שלי אי פעם עם פסיון.

זאת הייתה מספיק התרגשות לערב אחד. חזרתי לדירה.

——————————–

בפעם הבאה ממש התפרעתי.

הגעתי עם תיק גב גדול, במטרה של למלא את כולו בדובדבנים. התחלתי לעבור עץ עץ ולקטוף קצת.

יש את הגדולים, עם דובדבנים כהים בצמרת. צריך לטפס עליהם ולהישרט ביד כדי להגיע אליהם. יש את הצעירים יותר, עם דובדבנים גם בתחתית, אבל קצת יותר בהירים.

יש דובדבנים מתוקים, ויש מין דובדבנים חמצמצים. מהר מאד למדתי להבדיל ביניהם.

המשכתי לרכב. גיליתי אנדרטה באמצע היער, ואז שביל עפר למשאיות. עברו עליו ביעף כמה משאיות עמוסות בחול. החלטתי לרכב עד סופו, כדי לגלות אם גן עדן הפירות ממשיך שמה.

עץ דובדבן

בסוף דרך המשאיות יש קבוצת בתים קטנה. לא יותר מעשרה. לכל אחד יש גן קטן עמוס עצי פרי.

נכנסתי לשם. לא בשביל לחקור – מבחינתי הסיור הסתיים די בקול ענות חלושה – אלא בשביל לבדוק אם יש דרך קיצור חזרה. הסתובבתי קצת, היה שם באמת עומס של פסי רכבת. אפילו מצאתי ליד הבתים תחנת רכבת נטושה.

היה אפשר לעבור את הפסים, אבל מהצד השני היה סבך צמחייה בלתי עביר. כמעט וויתרתי וחזרתי על עקבותי, עד שלפתע הגיע איש מבוגר. בשנות השישים לחייו, עם חתול.

הוא הציג את עצמו: ארתור, ושאל מה מעשי פה.

——————————–

ארתור:

אבא של ארתור עבד לפני עשרות שנים ב-PKP, חברת הרכבות הפולנית. האיזור בו אני נמצאים היה המרכז שלהם בוורשה. זאת הסיבה שיש שם כמה עשרות פסי רכבת שיוצאים.

עובדי החברה קיבלו בתים קטנים לגור בהם מאחורי המפעל. הבתים שמצאתי הם השריד לזה. לכל בית היה גן קטן. חלקם היו גננים חובבים, והחלו לנטוע בגן עצי פרי.

איפושהו במעבר מקומוניזם לדמוקרטיה, המפעל נהרס. חלק מהבתים נהרסו גם, חלקם נזנחו. ע

צי הפרי התפשטו בדרך הטבע לכל האיזור. בהיעדר בני אדם חדשים שבאו לגור שם, העצים שיגשגו בלי הפרעה.

תחנת רכבת נטושה

אין הרבה אנשים שחיים בבתים האלה כיום; ארתור הוא אחד היחידים. הוא נראה קצת מוזר. כמו בול עץ בגובה 1.60 עם ידיים ורגליים ושפם עבה.

הוא טוען שהוא אקטיביסט. מה שאומר שהוא בעיקר רב עם העירייה לגבי שמירת האיזור. הוא מאד מתנגד, נגיד, לכביש משאיות החול שעובר שם. “הם הורסים את הטבע היפה שנשאר לנו” הוא התלונן.

ארתור דיבר, חצי נאם, במשך חצי שעה. בסוף, כשכמעט החשיך ואמרתי שאני צריך לחזור לפני החשיכה, הוא הציע להדריך אותי בחזרה.

הוא באמת מכיר את המקום כמו את כף הידו. תוך ניווט עם האופניים בסבך שבילים נסתרים, הוא החזיר אותי לשכונה החדשה תוך כמה דקות. חסך לי עיקוף של יותר מחצי שעה.

——————————–

אני כותב את הסיפור הזה במהלך טיול אופניים מברלין לוורשה. את חמשת הימים האחרונים ביליתי על קו חוף הים הבלטי. המפגש עם ארתור התרחש יום לפני היציאה לטיול.

גיליתי מאז שיש המון עצי דובדבן בטבע האירופאי, רק צריך לדעת לפתוח את העיניים.

אבל בכל מאות הקילומטרים שעברתי בימים האחרונים, לא ראיתי עצים גדולים כמו אלו שמאחורי השכונה החדשה. או כאלה עם פירות בשלים ויפים כמו שם.

12 תגובות

  1. דוד הגיב:

    עוד פוסט ארוך, יש.

  2. ניימן הגיב:

    אני גרפומן.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יפה:)

  4. ארני הגיב:

    סבא שלי שרד מאד יפה בטבע הפולני כשהיה בן 16

  5. רועי ברגר הגיב:

    עוד בבקשה

  6. פשוט יעל הגיב:

    אוי, נהדר. 🙂 אז שווה את המעבר לשכונה המרוחקת?

  7. יעל ר. הגיב:

    זה הדבר שהכי אהבתי במגורים בכפר בדנמרק – ללכת ולקטוף אוכל. תפוחים, פטריות, פטל שחור, אוכמניות (עליהן התחריתי עם הפסיונים מדי בוקר). תענוג.

  8. D! פה ועכשיו הגיב:

    מקסים. זה באמת מדהים לגלות כמה עצי פרי יש. השבוע אכלתי במקרה מישמיש מעץ כזה, קטן, זרוק בדרך. הם לא היו מוכנים אבל הייתי חייב לטעום וזה היה גן של עדן

  1. 10 במרץ 2021

    […] חייבים להסביר את גודל המאורע. מדובר בשטח נטוש שהיה פסי רכבת עד מלחמת העולם השנייה, ומאז השתלט עליו הטבע. זה לא “יער” (למרות שיש בו חלקים שצפופים כמו יער), אלא פשוט טבע. כתבתי עליו לפני שנה וחצי. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting