יומיות 17.07.2019: גָטְאַ2, משחק מחשב פוליטי שמחבק להט”בים בתל אביב

בזמן שכולם מתלוננים על התחממות גלובלית, אני “נהנה” מיום חמישי רצוף של 15 מעלות וגשם קל.

גשם ישר מכניס אותי למצברוח בית. טרם הלכתי להאקרספייס השבוע. אני נהנה לעבוד מהסלון ולבשל מדי יום במטבח.

1. אני מוריד את הכובע בפני הצוות של גָטְאַ2. הם הדגימו מה זה משחק מחשב פוליטיים.

בטח שמעת ששר החינוך אמר שטות על טיפולי המרה להומואים ולסביות. הוא כבר הספיק לחזור בו, אבל עוד לפני זה הצליחו החבר’ה מלמעלה לשחרר את המשחק גָטְאַ2.

שימו לב לשם, הוא עתיד רבדים. רובד אחד הוא תרגום ליידיש של GayTA2 (ראשי תיבות של Gay Tel Aviv 2). רוב שני הוא מחווה למשחק GTA.

תמונה מהמשחק gayTA2

הרעיון פשוט: לצלילי Toy של נטע ברזילי תצטרכו להסתובב ברחובות ת”א ולחבק כל אדם גאה שנקרא בדרככם.

המשחק עצמו הוא, נו, איך לאמר בעדינות, אף אחד לא יתבלבל בינו לבין פורטנייט. אבל הרעיון והביצוע המשובבים חשובים פה.

2. 100 ספרי הפנטזיה המדוברים ביותר ברדדיט בשנה החולפת. קראתי את רוב ראש הרשימה, אבל איכשהו מעולם לא קראתי את הספר שעומד בראשה: Circle של מדלין מילר.

איך זה קרה? הספר מתבסס על מיתולוגיה יוונית, ואני לא חובב גדול של הז’אנר. א-בל: מקום ראשון בדיונים ברדדיט, ציון של כמעט 4.3 בגודרידס. יאללה, קניתם אותי. מוסיף לרשימת הקריאה.

3. סיימתי את Stranger Things 3 ברכבת מברלין לוורשה. איזה קלאסה זה לראות סדרה כזאת בזמן נסיעת רכבת במזרח אירופה!

בשתי מילים: סדרה מפעימה. ביותר: 10 סרטי אייטיז שכדאי לראות לפני שצופים ב-Stranger Things 3.

4. בפוסט קודם (אייטם 5) כתבתי:

“פעם בכמה זמן אני מנסה את Duckduck, מגלה שתוצאות החיפוש שם לא מספיק טובות – וישר חוזר לגוגל. לכבוד הוספת מפות אפל אתן להם הזדמנות נוספת השבוע. דיווח שבוע הבא.”

זה נכתב לפני יותר מחמישה חודשים. כמובן ששום דבר לא דווח בשבוע שאחרי.

אני לא רוצה להמציא תירוצים להסברת את הדחייה הלא-הגיונית. נראה לי שמגיעה לכם האמת.

הנה זה: אני סוכן סודי בצבא הטווסים הגלקטיים. יומיים לאחר כתיבת הפוסט נפלתי דרך חור ברצפה לעולם מקביל סטייל נרניה – אבל עם חלליות וטווסים זהובים. הזמן שם עובר, מן הסתם, בסקלה אחרת מאשר אצלנו. אז אצלי עבר שבוע, אבל פה עברו חמישה חודשים.

פיו, טוב להוריד את הווידוי הזה מעל הלב.

לענייננו: עברתי ל-duckduck לגמרי בסלולרי וחלקית על הלפטופ. מה קורה בלפטופ? שם אני מחפש תחילה ב-duckduck, ואז בגוגל אם אני לא מרוצה מהתוצאות.

נתחיל מהחיובי. Duckduck לא מתעקש להעביר אותי לגרסה מקומית של מנוע החיפוש. גוגל תמיד, אבל תמיד תמיד תמיד, עושים את זה. ואני תמיד, אבל תמיד תמיד תמיד, מבלה דקות ארוכות בלנסות להבין איך עוברים שוב לגרסא באנגלית. זה יתרון ענק למי שמטייל בעולם הרבה כמוני.

הדבר השני: Duckduck לא מבקש ממני להוכיח שאני בן אנוש במצב פרטיות של הדפדפן.

אבל הלב של מנוע החיפוש הוא תוצאות. נו, התוצאות ב-Duckduck סבירות כל עוד החיפוש שלכם סביר ונכון. אבל duckduck הרבה יותר רגיש לטעויות מגוגל.

לדוגמא? חיפשתי הבוקר את הכתובת של הגלידה Good Lood בוורשה. כשהקלדתי ‘goodlood warsaw’, דאקדאק חשב שאני מחפש את “Operation Goodwood” או שאולי אני מתכוון ל-Goodland. גוגל ישר הבינו שאני מתכוון לגלידה הסופר פופולרית ונתנו לי את הכתובת שלה.

מעבר לכך, העיצוב של גוגל יותר נעים לעין.

עוד בולטת האינטגרציה היותר מוצלחת של גוגל עם גוגל מפות, מאשר של דאקדאק עם מפות אפל (ששומרות על פרטיות). פה מגיע הטריגר לאייטם הזה: דאקדאק הודיעו שהם מגבירים את האינטגרציה עם מפות אפל.

השיפורים שלהם קטנים, אבל הכיוון נכון.

5. בחודשים האחרונים עברתי בסלולרי ל-Open Street Maps, והפכתי למעריץ ענק. יש גם גירסת רשת.

Open Street Maps מעוצב לא יפה. הוא גם לא נוח לשימוש. אבל מהרגע שמתרגלים אליו, יש לו יתרונות ע-נ-קיים.

יתרון אחד זה שהוא עובד בלי חיבור אינטרנט. יתרון שני? הוא מוצא דרכים הרבה יותר מוצלחות מאשר גוגל מפות. בעיקר לטיולי אופניים, אבל לא רק. בזכות האפליקציה טיילתי בדרכים צדדיות מוטרפות ושבילי טבע שבחיים לא הייתי מגיע אליהם אחרת.

יש גם יתרון שלישי: רמת הדיוק מדהימה. אני אשכרה נהנה להסתכל במפה לפני טיול. זה נותן אינדיקציה טובה למה מחכה לי.

אז למה Open Street Map לא פופולרי? כי החסרונות שלו ענקיים. הוא מכוער (באמת). הוא איטי בלחשב דרכים. הוא לא מכיר את כל שעות הפתיחה של כל בתי הקפה, כמו גוגל. והכי חשוב: הממשק שלו להקלדת כתובות על הפנים.

מי שאמורים לפתור את זה הם Qwant: עוד מנוע חיפוש שמתיימר לפרטיות. Qwat פירסמו עכשיו אתר מפות משלהם שאמור לתת את הטוב בשני העולמות. המידע מגיע מ-Open Street Maps, אבל את הממשק הם כתבו בעצמם.

6. Impossible Foods, החברה שאחראית להמבורגר הבשרי בלי בשר של בורגר קינג, מכירה על פיתוח חדש: דג בלי דג. כלומר: מאכלי דג שגודלו במעבדה.

בשר מעבדה לא מאד רלוונטי לי. הוא רלוונטי למי שלא אוכל בשר מסיבות מוסריות. אבל היות והסיבות שלי הן (בין השאר) גם בריאותיות וטעם אישי, אז כנראה שאמשיך לא לאכול בשר.

דג מעבדה, לעומת זאת, מעניין בהרבה. יש קהל שלם, לפחות עשרה מנדטים, שאוהב דגים אבל לא בשר. מה עוד, שהמחיר של  דגים בשמיים וגם כשהם יקרים, קשה להשיג דגים באיכות טובה. אסף גרניט אמר איפושהו שהדבר הכי חשוב לבעל מסעדה זה מערכת היחסים עם ספק הדגים שלו.

סושי איכותי הוא מוצר שמחירו כמעט כמו זהב. אם סושי מעבדה יוכל להוריד את המחיר לעם, בלי לפגוע באיכות, יש פה מהפיכה מוסרית, בריאה וטעימה.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 Responses to יומיות 17.07.2019: גָטְאַ2, משחק מחשב פוליטי שמחבק להט”בים בתל אביב

  1. מאת יעל ר.‏:

    לי דווקא לא היה מצברוח בית, אבל 42 מעלות לא עשו חשק לצאת ממנו היום (עד שכמובן נפל החשמל בשיא החום של הצהריים…).

    כתבת ש”סושי איכותי הוא מוצר שמחירו כמעט כמו זהב”. עליי לומר שבמשך שנים לא הבנתי מה מוצאים בסושי. מה שטעמתי היה די תפל וחסר טעם בעיניי. ואז הגעתי ליפן, וראיתי את האור. קודם כל, הסושי שלהם הוא בעיקר ניגירי ולא הרולים הלא חביבים עליי, ושנית הדגים ברמה אחרת לגמרי במרחק שנות אור ממה שאכלתי בישראל או במקומות בודדים באירופה. אבל מה שבאמת הפתיע אותי הוא שלפני שטעמתי הגעתי בחשש של “אוי, לא, גם אתבאס מזה וגם אשלם הון” – אז ערימה נעה של צלחות מסושי מסוע שמגיע היישר מהמטבח בטריות מדהימה עלתה… פחות מ-30 שקל. כן, ביפן בהרבה מקומות זה לא יקר, מסתבר (בכלל, האוכל נהדר ומפתיע בתמחור).
    כרגע, בכל אופן, נוכח העובדה שבכל המקומות שאכלתי סושי במערב גם מדג של ממש לא הצליחו להרשים אותי, אז אני קצת מפקפקת בתוצרי המעבדה. אבל מי יודע, אשמח להתבדות.

    אח, געגועיי לסושייה שלי מאוסקה. ולראמן, ואודון. ומדינה שאין בה כרגע 30 מעלות וצפונה.

    • מאת ניימן‏:

      הסיפור שלי קצת דומה לשלך, אבל בלי יפן.

      לא סבלתי סושי עד שהגעתי לברלין. בברלין, בשנה הראשונה, הידידה הכי טובה שלי הייתה יפנית. היא התלוננה שבאמת מה שאוכלים בברלין זה לא סושי מבחינתה. אבל אז היא עשתה מחקר בפורומים היפנים, וחזרה עם מקום שהוא ממש כמו יפן – רק עולה הון תועפות.

      הלכנו לשם, עלה 30 יורו לאדם (ווי זמיר) – אבל היה מדהים. מאז אני אוהב סושי:-)

      אני כמובן לא מומחה סושי, אבל יש בוורשה כמה מקומות די יקרים שמגישים מה שנדמה לי כמו סושי אמיתי ואיכותי.

      • מאת יעל ר.‏:

        וואו, 30 יורו. אני מתבאסת מאוד בישראל מאז שחזרתי ממה שנחשב לצד היותר יקר של המזרח – קינוחים פה עולים 40 ומעלה, וביפן במחיר הזה אפשר לאכול ארוחה.
        במקום הקבוע שלנו באוסקה, היה עולה 100 ין לצלחת סושי של שתי חתיכות, עם המס זה אולי 3.5 שקל… יש כמובן מסעדות יותר יקרות, ועם חבר מקומי יצאתי לכמה מקומות יותר נחשבים של סשימי איכותי, ואפילו מסעדת צלופחים בת 70 שנה, וזה לא התקרב למחוזות ה-30 יורו לאדם.
        העניין הוא שבמחירים כמו שאתה אומר או שיש בארץ באמת לא בא לי לקחת את הצ’אנס שזה שוב לא יהיה מוצלח.

      • מאת פעם אכלתי סושי עם סוס בברלין‏:

        ניימן,
        איך אפשר לכתוב על הסושיה הכי מוצלחת בברלין בלי לציין את השם שלה? 🙂

        תודה מראש

  2. מאת אסף‏:

    OPEN STREET MAP באנדרואיד זה MAPS.ME?
    כי אין אפליקציה בעלת השם הזה בדיוק

    • מאת ניימן‏:

      צודק. יש מלא אפליקציות שמתבססות על זה, יש רשימה פה: https://wiki.openstreetmap.org/wiki/Android

      אני משתמש ב-OsmAnd. אני לא יודע אם זה הכי טוב, זה פשוט הראשון שניסיתי.

      • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)‏:

        תודה, אני אנסה.

      • מאת אסף‏:

        שאלה נוספת: למה לא להשתמש פשוט מ-HERE של נוקיה?
        היא עובדת מצוין (אני משתמש בה בעיקר בטיולים לחו”ל) וגם מאפשרת עבודה Offline.

        • מאת ניימן‏:

          נדמה לי שנוקיה מכרה את זה לפני כמה שנים.

          התקנתי את Here WeGo בסלולרי כשהחלטתי לעזוב את גוגל, אבל מעולם לא פתחתי את זה, כי לא עלה הצורך.

          אני מעדיף עקרונית תוכנה ולא Service כמו Here WeGo. כלומר, שלא יהיה צד שני שהתוכנה מדברת איתו מדי פעם. זה חוסך לי כאבי ראש של פרטיות ושינויים אוטומטיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting