המדף הז’אנרי: Pandora’s Star – פיטר המילטון (Commonwealth Saga #1)

בנתונים היבשים יש 1,152 עמודים ב-Pandora’s Star, אבל זאת חייבת להיות טעות. לקח לי שנה לקרוא את הספר ואני משוכנע שהוא כולל 5,000 עמודים, אם זה לא יותר.

תופתעו, זאת לא העלבה, אלא מחמאה. Pandora’s Star הוא אחלה ספר ומאד נהניתי ממנו. אבל זה כן אמור לתאר איך מרגישה חווית הקריאה בספר, כמו התמכרות לפרק היומי של אופרת סבון בלתי נגמרת.

Pandora’s Star הוא הראשון מבין צמד ספרי Commonwealth Saga. מדובר באופרת חלל ענקית, מוגזמת, גדולה וגרנדיוזית. צמד ספרים שלוקח ברצינות גם את המילה ‘אופרה’ וגם את המילה ‘חלל’.

בכוכב פנדורה יש מאות דמויות ואלפי שנים של אירועים. יש פה קשת עלילה אחת גדולה שמקיפה את כל הסדרה, והמוני תתי-עלילות ועלילות משנה. למעשה, במאה העמודים הראשונים שלו לא פוגשים אף דמות פעמיים.

אף אחד לא מסיים ספר של 1,152 ואומר ‘פסדר, נחמד’. זה או שסיימתם, ממש נהניתם והמשכתם לספר השני בסדרה. או שהתעייפתם אחרי מאה עמודים, החלטתם ש”פיטר המילטון הוא קשקשן, מי נתן לו רשיון מקלדת?!”

לא נהניתי מהספר בקטע של יצירת מופת, אלא בקטע של גילטי פלז’ר טהור. הוא עשיר, יצירתי וכתוב נעים. ספר ששואב אותי לייקום אחר, עם עלילות גדולות מהחיים.

האם להמליץ עליו או לא? קשה לאמר. אבל אני כן ממליץ על הניסוי הבא.

תתחילו לקרוא את הספר. אחרי 50 עמודים אתם נהנים?  מעולה! יש עוד כמה אלפי עמודים בדיוק באותו הסגנון. 50 העמודים הראשונים גורמים לכם לפהק? תפסיקו תיכף ומיד! פיטר המילטון לא מתכוון להשתנות.

עטיפת Pandora's Star

לכבוד כתיבת הביקורת קראתי את הכריכה האחורית של הספר. היא מספיילת לגמרי, ואני ממליץ להימנע ממנה. לכן אתחיל מההתחלה ואפסיק בערך בעמוד עשר של הספר. באמת שלא צריך יותר מזה.

השנה? איפושהו בעתיד הקרוב. חללית אנושית ראשונה עומדת לנחות על מאדים. קפטן וילסון קימה, אדם עם שם של אסטרונאוט ורצינות תהומית, מתכוון לשאת נאום היסטורי.

פתאום בקשר מישהו מחניק גיחוך. “מה זאת החובבנות הזאת?” חושב וילסון לעצמו, “צריך לנזוף בפרחח!” הוא מתחיל לנאום, ואז מישהו אחר אומר בקשר “שייא אללה, כמה הוא מפטפט הסבא הזה?”.

“רגע”, חושב וילסון לעצמו, “זה לא קול של מישהו מהחללית שלנו”. צינה עוברת בעצמותיו. “מי אתה! תזדהה!”.

מולו מתגלמים שני בחורים צעירים עם חליפות חלל חובבניות מעשה בית. “היי, מה קורה?” אומר אחד מהן בחיוך.

כך מתחיל כוכב פנדורה, עם ההמצאה הכי גדולה בהיסטוריה האנושית של הספר: חורי תולעת. שני הממציאים הצעירים ניצלו את המכונה שבנו בסלון ביתם כדי להגיע למאדים יחד עם החללית היקרה, והפכו את כל הרגע לביזארי.

עוברים כמה מאות שנים קדימה. שנת 2380, האנושות יישבה כוכבים רבים בחלל בעזרת חורי התולעת. באותו הזמן גם פותח מדע הצערת הגיל, ותוחלת החיים עלתה משבעים לאינסוף שנים.

מפה העלילה חותכת לסיפור בלשי, ואז לסיפור מסע בחלל, ואז לבינה מלאכותית, ואז לחייזרים, ואז.. נו, הבנתם, נכון? כוכב פנדורה עוסק בכל תת-תחום אפשרי של המד”ב..

די ברורה הכוונה של המילטון. הוא המציא את חורי הטבעת כדי שיישוב החלל יהיה הגיוני והעלילה תהפוך ל”אופרה”. הוא המציא את תהליך ההצערה כדי שהדמויות יוכלו להשתתף בסיפור בן מאות שנים.

המילטון ידוע בתור “הטיפוס הזה, שכותב ספרי מד”ב בן אלפי עמודים”. הוא בריטי, ואני מדמיין אותו בתור בריטי אקצנטרי שחי במקום קטן שנראה כמו כפר של הוביטים, ובמשך עשרות שנים קם כל בוקר, ועוסק בתחביב הבריטי האקצנטרי שלו: כתיבת אופרות חלל בנות אלפי עמודים.

יש עוד אלמנטים שגורמים לספר להרגיש בריטי. הוא איטי, לכן קראתי אותו פרק-פרק במשך שנה שלמה. עושה רושם שהוא לא ממש מנסה להתמסחר. זה מה שהסופר רוצה לכתוב, והוא לא מנסה להיות פופוליסט או לקלוע לטעם הקהל.

החסרון של הספר הוא שלמרות שהמילטון מאד מנסה לכתוב כל מיני דמויות מלאומים וגזעים שונים, בסופו של דבר כולם נשמעים בריטים ללא יוצא מהכלל. הוא כן מצליח להבדיל בין כתיבת נשים לגברים, אבל כשזה מגיע לתרבות די ברור שההשפעה שלו היא ממה שיש לאי הבריטי להשפיע.

מצד שני נסלח לו על זה, כי בשורה התחתונה כוכב פנדורה הוא ספר מהמם בעושרו. מהמם.

כמה סיפורים יכול בן אדם אחד להמציא? כמה עלילות? כמה דמויות? איך הוא מצליח לעקוב אחרי זה? איך הוא מצליח לחבר את הכל לספר אחד הגיוני? מרוב השתאות שכחתי להוריד בפניו את הכובע.

כוכב פנדורה הוא לא ספר עם שיאים אדירים. הוא ספר שנבנה לאט, ומתפתח לאט. ממש מתאים להעביר איתו חורף קריר מול האח. זה עוד דבר שגורם לו להרגיש כמו אופרת סבון: רק עם שיאים רגשיים קטנים אפשר לסחוב קוראים לאורך כל כך הרבה עמודים. שיאים גדולים מדי היו מעייפים אותי רגשית באמצע.

יש לפיטר המילטון עדת מעריצים אדוקה שתקרא את כל מה שהוא יוציא. הרבה סופרים היו רוצים להיות כמוהו, לטוות עלילות חסרות גבולות שגורמות לתשעת הסרטים של מלחמת הכוכבים להרגיש כמו מלחמה אזורית זוטא.

אני לא מצטרף לגמרי לעדת המעריצים של המילטון. כוכב פנדורה לא הימם אותי בתור יצירה ספרותית. אבל הוא כן ספר נעים, ספר שנטלתי ליד דווקא בימים היותר קשים, כי ידעתי בדיוק מה הוא יחזיר לי.

כבר התחלתי לקרוא את ההמשך של הספר, ואם ההיסטוריה תחזור על עצמה תמצאו עליו ביקורת בבלוג עוד שנה מעכשיו.

[Pandora’s Star – פיטר המילטון, 1152 עמודים, 2004]

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

1 Response to המדף הז’אנרי: Pandora’s Star – פיטר המילטון (Commonwealth Saga #1)

  1. מאת משה פ‏:

    הרבה יותר קל להתחיל עם “סיכוי נוסף לעדן”, סט סיפורים קצרים מעולה. לראשון (Sonnie’s Edge)
    בהם יש עיבוד נהדר בנטפליקס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting