המדף הז’אנרי: Rosewater – טאד תומפסון

Rosewater הוא ספר סייברפאנק שמתרחש בניגריה. כיום קוראים לזה אפרופאנק נדמה לי. זה ספר האפרופאנק הראשון שאני קורא, או אולי השני אם אתם מחשיבים את Zoo City [ביקורת].

כז’אנר, אפרופאנק נשמע רעיון מדהים. אפריקה היא מקום עני עם תרבויות עשירות. תשלבו שם את החספוס הטכנולוגי של סייברפאנק ותקבלו כר פורה לסיפורים.

במעשה, Rosewater הוא ספר נחמד, ולא יותר. הוא קצת מקורי, קצת מותח וקצת מוזר. אבל הוא גם לא נורא מקורי, לא נורא מותח ובתכל’ס יותר מבולגן ממוזר.

אבל ה”חטא” הכי גדול ב-Rosewater זה שאני לא מרגיש בו כלום “זר”. היו לי חברים ניגרים בברלין, ומהתיאורים שלהם ניגריה נשמע כמו מקום מוזר ומופלא, שונה מכל מה שאני מכיר. אבל מהתיאורים של Rosebud, ניגריה נשמעת בערך כמו קליבלנד. אני לא מצליח למצוא שם את התרבות הלא אנגלוסקסית.

טאד תומפסון נולד באנגליה, גדל בניגריה, חזר לאנגליה ב-1998 ובסופו של דבר להרגשתי כתב את Rosewater יותר מתוך זרם המד”ב דובר האנגלית מאשר מתוך התרבות הניגרית.

על פניו Rosewater נמצא בחזית המד”ב המודרני: תרבות אפריקאית זרה, גיבורים לא-לבנים ואפילו יש נגיעות להט”ביות. אבל במציאות מדובר “כולה” במותחן סייברפאנק חביב, קצת מבולגן, קצת מקורי ולא חדשני מדי.

מותחנים זה נחמדתי וצלחתי את הספר עד הסוף. אבל לקרוא את שני ההמשכים שלו? גדול עלי.

כריכת Rosewater

ב-2012 חייזר נוחת בלונדון. הוא מתחיל בגודל של הייד פארק וישר גדל תת-קרקעית כמו בועה ענקית. הוא נוחת עוד פעם, ועוד פעם – ועוד פעם. פעם אחת זה גורם לאמריקה “להיעלם” (כלומר, לנתק קשר). אבל הפעם שמעניינת אותנו מתרחשת בניגריה.

הבועה שנוצרה בניגריה הגיעה עם כמה תופעות לוואי מעניינות. אחת מהן היא שפעם בשנה היא נפתחת ומרפאת מחלות של מי שנמצא לידה. השניה היא שחלק מהניגרים החלו לפתח סוג של כוחות על של מדיום. חלקם יכולים לקרוא מחשבות, חלקם יכולים להשפיע על מחשבות של אחרים וחלקם פשוט יודעים למצוא חפצים.

קאארו הוא מוצא חפצים כזה. למעשה, הוא מוצא החפצים הכי טוב שיש. למרות זאת הוא עובד בכל מיני חלטורות בעולם התחתון. אתם יודעים איך זה הולך בספרי סייברפאנק, תמיד התוכניתן הכי מוכשר עובד בשולי החברה.

יום אחד מגייסת את קאארו סוכנות ממשלתית של רגישים, ומתחילה להפעיל אותו בתור סוכן. באותו הזמן (בערך), מתחילים למות רגישים ממשהו מסתורי. בנוסף לכך…

בעצם, עזבו. רגע. אחד האלמנטים שגורמים לאנשים לאמר שהספר “מוזר ומקורי” וגורמים לי לאמר שהוא מבולבל לאללה, זה שיש בערך עוד 5 עלילות בשלושה זמנים שונים, ולא ברור איזו מהם העיקרית. חלקם ממש תמוהות – קארו מחפש את “נערת האופניים” שרוב הספר אנחנו לא מבינים מיהי. חלקם בכלל סיפור אהבה או סצינות הזיה כלשהן.

הדבר היחיד שברור בספר זה שקאארו הוא הגיבור, ובתור גיבור קאארו די אחלה. הוא באמת יותר מוכשר מכולם, אבל יחד עם זאת הוא די צנוע ומקסים וקשה שלא לחבב אותו.

הסיפור מסופר בקול ראשון של קאארו, וזה חלק גדול ממה שגורם לו להיות טוב. הקול של קאארו נהדר, ולכן אפילו בחלקים שאני לא בטוח באיזו מתתי העלילות הללו – יש לא מעט כאלה ככל שמתקדם הספר – עדיין הטון של קאארו מרגיע אותי שהכל מגניב אז תמשיך לקרוא.

טאד תומפסון סופר לא רע, שחטא פה ביומרנות מיותרת. הוא מנסה להכניס יותר מדי לתוך 432 עמודים: גם חייזרים מסתוריים, גם עולם שלם של מדיומים עם כוחות על, גם תרבות ניגרית, גם סיפור אהבה, גם סוכנות ממשלתית סודית וגם עוד חצי תריסר תעלומות.

אם תומפסון היה חותך את את רוב העלילות, נשאר עם אלמנט אחד או שניים, מבליט את התרבות הניגרית (שאני בטוח שהוא מכיר טוב, הוא הרי גדל בניגריה) – היה יכול להיות ספר מיוחד וסוחף.

אבל תומפסון לא עשה זאת. לכן התוצאה היא ספר “מאאגניב”, כי התיאור שלו כולל המון מילים טרנדיות של מדב”פ, אבל כזה שהביקורות מתלהבות בעיקר מהעולם בו הוא מתרחש, ופחות מהעלילה עצמה.

[Rosewater – טאד תומפסון, 432 עמודים, 2018]

2 תגובות

  1. רועי ברגר הגיב:

    קראתי את הספר הראשון שלו, שנשמע די דומה מבחינת הסגנון והיחס לאפריקה למרות שהוא מותחן ולא מד”ב, ואהבתי. חייב להגיד שהביקורת שלך דווקא גורמת לי לרצות להקפיץ אותו למעלה ברשימת הקריאה.

    • ניימן הגיב:

      זה אומר שהביקורת עשתה את עבודתה. היא אמורה להעביר את רוח הספר כדי שתוכל לשפוט אם הוא מתאים לך, לא לגרום לך להשתכנע שטעמי “צודק”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting