המדף הז’אנרי: A Memory Called Empire – ארקדי מרטין

לוגו המדף הז'אנריבסופו של יום, מאד אהבתי את A memory called empire. אבל הדרך ל-“בסופו”, הייתה דרך חתחתים.

התחלתי לקרוא את הספר לראשונה במרץ 2019, החודש בו הוא יצא. זנחתי אחרי כמה פרקים. הבסיס הטכנולוגי שלו (זכרון של אדם מת שמוטמע בתוך אדם חי) לא דיבר אלי. הנושא העיקרי בו הוא דן בהתחלה, חיים בתרבות זרה, הוא וואחד טריגר בשבילי, כי אני אשכרה חי בתרבויות זרות כבר 12 שנה.

אבל הזמן עבר. A memory called empire גם זכה בפרס ההוגו בשנת 2020, וגם קיבל ביקורות מהללות מפה ועד הודעה חדשה. כולל מאנשים שאני מכיר וטעמם דומה לשלי! אז חזרתי לקרוא אותו, ובסוף אכן אהבתי אותו. מאד.

זה לא שהביקורת שלי בפיסקה הראשונה על הספר שגויה. לא. רק שהתברר שהיא לא נורא משנה. A memory called empire הוא פשוטו כמשמעו ספר כתוב היטב. יש לו דמויות טובות, עלילה מהודקת ועולם ברור.

בפעם השניה שהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי די מהר שהוא בעצם מאד מוצלח. את החותמת האמיתית הוא קיבל בסצינה קטנטנה, שלא קשורה לעלילה ולא מחויבת המציאות. סצינה מהסוג שרק הספרים הטובים ביותר יודעים להכניס, כדי לתת הרגשה “אמיתית” לסיפור.

זה קורה אחרי לילה בלי שינה של הגיבורים. יש להם פגישה בצהריים, אין להם ממש לאיפה ללכת. אז הם הולכים וקונים קפה, ואז שוכבים על הדשא ונרדמים. מאד אגבי, מאד חסר הקשר, מאד אמיתי, מאד מדבר אלי.

כי הייתי כמה פעמים בסצינה הזאת – לילה בלי שינה עם חברים, שבמקום לישון הולכים וקונים קפה. זה פרט לי על נימים בנשמה והפך את הדמויות לאמיתיות, ואותי לאדם שבאמת נהנה מהספר.

כריכת הספר

מהיט היא השגרירה של תחנת לסל באימפריה ה-Teixcalaanli (לכו תעתקו את לעברית). היחסים בין תחנת לסל לבין האימפריה ה-Teixcalaanli לא שוויוניים בכלל: לסל קטנטנה, בעוד ש-Teixcalaanli היא האימפריה הכי גדולה בייקום.

זה כמו היחסים בין סין לבין טיבט. או בין רומא לבין הכפר של אסטריקס. או – הכי טוב – בין האימפריה הארמנית לבין “ממלכת אני”.

אם ההשוואה האחרונה לא אומרת לכם כלום (האימפריה הארמנית? ממלכת אני? שו? מה?), זה בסדר. זה לא אומר כלום גם לאף אחד ואחת שהם לא ארקדי מרטין. לכן כדאי שתדעו שמרטין היא פרופסרית למדעי הרוח, שהקדישה את הפוסט דוקטורט שלה ל”האימפריליזם הביזנטי בחזית הארמנית במאה ה-11″, ולכן בצורה קלישאתית משהו – הרי כל כך הרבה יצירות כבר נכתבו על המאורע – היא ביססה את הספר הנוכחי על הסיפוח של אימפריית אני לארמניה.

אני לא מזכיר את זה סתם בתור פרט טריוויה – למרות שבתכל’ס זאת אחלה של פיקנטריה – אלא בגלל שהרבה בחירות בספר אני לא יודע אם הן בחירות “גרועות” מבחינה עתידנית, או בחירות שנועדו להעביר רפרנס היסטורי.

דוגמא. באימפריה ה-Teixcalaanli יש סוג של אובססיה לאמנות ההצפנה. רוצה לאמר, הם מתייחסים ל”הצפנה” בתור אמנות, ומנסים לעשות שהיא תהיה יפה ואלגנטית. אבל זאת הסתכלות שלא מאמצים כבר 50 שנה בערך בהצפנה המודרנית (שעברה להתבסס על מתמטיקה חסרת לב, אך יפה ואלגנטית בגלל שמתמטיקה תמיד יפה ואלגנטית) – ובטח שלא יאמצו אותה באימפריה גלקטית עתידנית.

מבחינה עלילתית מהיט מתחילה את עבודתה כשגרירה מנקודת מבט בעייתית. השגריר הקודם נרצח, והיא לא יודעת למה. השגריר הקודם גם נמצא בתוך הראש שלה, וזה די מסיח את דעת.

אני אסביר: לתחנת לסל יש טכנולוגיה שמאפשרת הקלטת אישיות של מישהו והשתלה שלו בתוך מוח של מישהו אחר. ככה הם נוהגים ליצור המשכיות בתפקיד. אישית זה נשמע לי כמו “להקריב את גופך לעבודה” בצורה מופרזת, אבל אני סבלני לתרבויות זרות.

מהיט הייתה אמורה לקבל הקלטה טרייה של השגריר הקודם, אך היות והוא נרצח, היא מקבלת הקלטה שלו מלפני איזה 20 שנה.

אם אתם חובבי מדב”פ מודרניים עדכניים, אתם בטח מחככים ידיכם כבר בהנאה. גבר בתוך ראש של אשה? זה הכי טרנס בעולם לא? יכול להיות, אבל אני בקטע לא אופנתי לא מאד מתחבר לאספקטים מיניים של רוב הספרים, אז לא ניכנס לזה.

עלילת רצח היא תמיד דרך טובה להציג עולם. אסימוב עשה את זה בסדרת הרובוטים שלו. צ’יינה מייאוויל עשה את זה בטריליון ספרים. ארקדי מרטין גם עושה את זה מעולה.

שלא תבינו לא נכון – זה לא ספר בלשי, אלא ספר אינטריגות פוליטיות. אבל שאלת הרצח מרחפת שם למעלה כל הזמן, ולפחות בהתחלה מכניסה אתכם לעלילה.

אלמנט בולט אחר של העלילה – גר בארץ נוכריה – עף לי כמעט מעל הראש. אני פשוט לא מרגיש שמהיט היא באמת “זרה” לתרבות ה-Teixcalaanli. ההבדלים ביניהם הם יותר בקטע של “וואו, אתם קודם מורחים חומוס ואז עמבה?! אנחנו קודם שמים עמבה ואז חומוס יברברים!”. הם לא משקפים את תחושת הזרות התמידית שלי בעשור האחרון בגרמניה ובפולין.

בתרבות ה-Teixcalaanli יש אובססיה לנרטיב, והם צודקים לגמרי. כי בסופו של דבר ספר מד”ב הוא לא מסה מחשבתית, אלא יותר מהכל, הוא סיפור עם נרטיב ודמויות ומשפטי חוכמה ויופי. את המבחן הזה A memory called empire עובר נהדר. נהניתי לקרוא אותו, ואני מתכוון לקרוא את ההמשך שלו בקרוב.

[A Memory Called Empire – ארקדי מרטין, 2019,  462 עמודים]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting