בגרמניה זה לא היה קורה #2

פוסט שמשלים את התמונה מהפוסט הקודם. פחות עצבים ודרמה הפעם.


[מקור. CC]

אז בסוף יצאתי בשבת בבוקר ברכבת לשוויץ. היו מתוכננות 14 שעות בדרכים עם שש רכבות.

זה התחיל מצוין! הרכבת הראשונה הגיעה דקה לפני הזמן. הרכבת השנייה יצאה אפילו לפני הזמן; יש שיגידו שזה לא ממש בסדר. הייתי אופטימי בקשר להמשך. את הרכבת השלישית תפסתי יופי – איזה מזל נהדר!

אבל אז נעשה חם. שלושים ושלוש מעלות.

התוצאה הייתה הרסנית. קווי החשמל בדרך התעוותו מהחום והתעקמו נמוך כל כך שהם חסמו את דרך הרכבת. עצרנו שעה בזמן שמומחי החשמל הגרמנים הוזעקו – בסופ"ש mind you – לתקן את המעוות. בסוף, אחרי המתנה מורטת עצבים הגעתי לתחנה בדיוק שתי דקות אחרי שהרכבת הרביעית – למינכן – יצאה.

לקחתי את הרכבת הבאה למינכן. בדרך עזרתי לבחור מבוגר עם אופניים לעלות. התחלנו לדבר: הוא בן 75 ועשה טיול אופניים ברחבי גרמניה עם החברים שלו מימי התואר הראשון! הוא שאל מה מעשי בגרמניה, סיפרתי על הדוקטורט במתמטיקה, והוא, להפתעתי, נתן לי 'כיף' (high five). הוא פרופסור למתמטיקה במיל!

סיפרתי לו על תלאות היומיים האחרונים. הוא החליט שזה ממש לא בסדר ושמטרתו לעזור לי.

את הרכבת המהירה ממינכן לשוויץ לא אספיק לתפוס. רכבות נוספות לא יוצאות באותו היום. הוא ניגש לכרטיסן והכריח אותו להתקשר להנהלה כדי למצוא פתרון. זה לא ממש הצליח, אבל הפנו אותנו למישהי כשנגיע למינכן.

במינכן היו מאד אדיבים. כאילו, מאד סופר אדיבים. אי אפשר היה להביא אותי בדיוק לאיפה שרציתי – אבל כן אפשר לגבול אוסטריה-ליכטנשטיין. זה 18 קילומטר מהעיירה שאני צריך בשוויץ, והחלטתי לדווש את המרחק עם תרמיל טיילים ענק על הגב! לא דבר של מה בכך!.

הרכבות עליהן עליתי לא שייכות לחברת הרכבות הגרמנית. אבל הם הכינו מסמכים יפים מאד שמסבירים לכרטיסן את הבעיה. בזמן שכבר חיכיתי על הרציף הבחורה שעזרה לי ניגשה אלי והביאה לי פתק עם המספר שלה. היא אמרה שזה למקרה שיהיו בעיות עם הכרטיסן – שאתקשר אליה והיא תדבר איתו.

נפרדתי מהפרופסור למתמטיקה בדימוס ועליתי על הרכבת. לא לפני שהחלפתי איתו פרטים. הוא בחור מרתק. אספן בולים ושחקן גולף חובב. יש לו, אגב, את כל הבולים של ישראל אי פעם(!) חוץ מ – 14. הוא טוען שהם יקרים במידה שהוא לא יכול להרשות לעצמו.

הרכבת הייתה ישנה מאד ולא ממוזגת. זה כנראה השפיע על הנהג שבצורה מאד לא גרמנית הריץ בדיחות ברמקול. 'נוסעים נכבדים שלום! ברוכים הבאים לניסוי ב – Slow Cooking של חברת הרכבות הגרמנית'. האמת היא שהיה כיף.

ב – 23 בלילה לקחתי עוד רכבת בתוך אוסטריה. היא הייתה מלאה בשיכורים צעירים ומעצבנים אוסטרים. בחצות התחלתי לדווש – חוצה את ליכטנשטיין עד הגבול השוויצרי. היו רוחות חזקות אבל בכיוון הנכון והגעתי תוך פחות משעה.

אחת וחצי הלכתי לישון. שבע התעוררתי לקפה ראשון של שוויץ. היום אני עייף.

נהניתם? יש מצב שתאהבו גם את הכתבות האלה..

2 תגובות

  1. טליה הגיב:

    אתה הרפתקן מדהים,איזה אוסף חוויות מרשימות בזכרון דברייך. החום באירופה בלתי נסבל…לכן בקיץ אני בטטת מזגן. אין דבר שיזיז אותי מהמזגן שבבית לזה שברכב ובעבודה וברכב ובסופר ובבית וחוזר חלילה… ובחורף אני חוגגת,רק שבארץ,כידוע לך,החורף קצר מנשוא…

    אהבתי מאוד את הפוסט הזה,הפרופסור ממש מוצא חן בעיני וזה שהוא הריץ טלפוני בשבילך…מכובד וחברי ומרגש.
    שא וסע לשלום,אביר האופניים והדרכים.שאפו.

  2. ניימן הגיב:

    לא הרפתקן יותר מכל אדם אחר. כולם נוסעים ברכבות. אולי אני נוטה יותר להבליט את הנקודות שנשמעות כמו הרפתקאות. בתכל'ס בסה"כ דיברתי עם מישהו ברכבת. הכל עניין של איך מציגים את זה.

    ותודה!

    נ.ב – אין בישראל חורף!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *