[הכותרת היא תרגום מאד מאד חופשי ומאד לא מוצלח, מן הסתם, של השם Spreewald בגרמנית. Wald זה יער, ו - Spree זה כמו באנגלית]

*זה היה שבוע מבולבל. בתחילה רציתי לנסוע לבראו בנירנברג – תערוכת המינגלינג השנתית של עולם המשקאות המקומי**. אחרי זה חשבתי לקפוץ לסופ"ש בבודפשט*** . בין לבין התרחשו מקרים שגרמו לאופציות להיות לא רלוונטיות(*** + *). מכירים את התחושה שמדגדג לכם באצבעות להשתתף בהרפתקאה? זה הגיע אצלי לרמה של לשרוף לי את כף היד. ניגשתי לאלוהי הגוגל-מאפ ובצוותא חיפשנו נקודה אקראית על המפה. כמה שיותר קטנה, וכמה שפחות רכבות שמגיעות אליה. יצא:

בורג. שפריוולד. (Burg. Spreewald).

[אזהרה: התמונה היא ספויילר מוחלט לפיסקה שמתחתיה]

עכשיו התחיל מפלס ההתלהבות לעלות. Spreewald הוא שמורה ביוספרית, שזה שם מפוצץ המוענק ע"י אונסקו לשמורות טבע בקרבת מגורי אדם – או בעברית פשוטה: קיבוץ. בורג היא עיירה קטנה, עם 4563 תושבים (אבל מי סופר) בשמורה. זה הלך והשתפר: לוקח 40 דקות להגיע לבורג מהעיר הקרובה – והכי חשוב: בסופ"ש הקרוב מתקיים שם מירוץ מזחלות הכלבים השנתי.

בהיתי בזה שלושים שניות והלכתי להזמין כרטיסי נסיעה.

שש בבוקר יום ראשון. גרמניה, מדינה חילונית לכאורה, שוממת בשעה הזאת כמו התנחלות אחרי פינוי. היינו חמישה אנשים בקרון. שלושה ישנים, אחד שקורא ספר גיאומטריה דיפרנציאלית(***+**) והודי שהביט בסקרנות לסביבה. 'מדבר אנגלית?' הוא פנה אלי. הנהנתי עם חיוך וניהלנו שיחה שאר הדרך שנגמרה בכך שאולי נטייל ביחד סופ"ש הבא. אני מזכיר את זה פה בגלל הסיבה הבאה: גנש הוא האדם האחרון שדיברתי איתו יותר מחמש דקות במהלך הטיול. זה מצטרף לעובדה שלא הזמנתי איש להצטרף אלי לטיול. מסקנה? לא טוב היות האדם לבדו. אך לפעמים חייב האדם להיות עם עצמו.

אחרי עצירה קצרה בקוטבוס, עיר ששעה שיטוט רגלי בה לא הבהירו את הקטע שלה, הגעתי לבורג. ירדתי, כהרגלי, בתחנה הלא נכונה (נורא קשה לדעת מה התחנה הנכונה שלא בדיליי של דקה) – אבל גם זה היה לטובה. הוכרחתי ללכת בחזרה למרכז, ותוך כדי כך לתור את העיירה. אם היינו בישראל הייתי אומר שבורג היא עיירת צימרים קטנטנה. אפשר להבין את הקסם שלה: חמש דקות ואתה באמצע נחל שזורם ליד גבעה ירוקה ובין עצים. כל מה שרואים מהתיישבות זה קצת בתים קטנים של עמי ותמי באופק. יש שם אשכרה פרות (ענקיות, אגב) שרועות באחו, וההרגשה היא של כפר גרמני קטנטן כמו בציור של אנדראס אכנבאך הגרמני (נתקלתי בו במקרה ורציתי להגניב תמונה שלו לבלוג).

[עד כאן פינתנו ניימן כותב שירה להיום]

נאמר שהתחרות תערך ליד מגדל ביסמארק, ולכן השקעתי שעות רבות כדי ללמוד בע"פ את כל ארבעת הרחובות של בורג. ליד המגדל היה שילוט למקום, וב"כניסה" (לא הייתה באמת כניסה כי לא היה באמת אתר מוכרז) גבו שלושה יורו לראש. לפני שמגיעים לתחרות עצמה עוברים ביריד, שבגודל של העיירה הזאת הוא מתבטא בעשרה דוכנים צבעוניים של מרצ'נדייז ואוכל. בין לבין היו פזורים שם עשרות כלבי האסקי. חלקם קשורים, חלקם חופשיים, וכולם שמחים נורא כשמלטפים אותם (ואפילו יותר אם מאכילים אותם).

יש לאיזור כנראה שגעון דבש כלשהו, אחרת קשה להסביר למה כמעט כל מקום קישר עצמו למוצר (קניתי בירת דבש מקומית. על כך בפוסט עתידי). חיככתי בדעתי מה לאכול, שתיתי בינתיים גלו-ויין (יין מחומם. להיט מקומי בירידי כריסמס), ובסופו של דבר נפר הפור על הדבר הזה:

נראה כמו טנק, וגם האוכל הוא בסגנון הצבאי (אבל טעים יותר). במיכל א' חיכה לו מרק ירקות שורש עשיר, ובמיכל ב' שכבו נקניקיות ענק גרמניות. המנה? שילוב של שתיהן ביחד באותה הצלחת. שלוש וחצי יורו עולה התענוג, והוא שמר אותי שבע לכמה שעות טובות.

לא ייאמן כמה וריאציות חובבניות אפשר לעשות על מרוצי מזחלות כלבים. מקצה יחידים, מקצה לרביעיה, מקצה נגד השעון והמון סוגים של מקצים למרחקים שונים. כדי למלא יומיים של תחרויות מגיעים במקום אפילו למחוזות הביזאר. נגיד, מקצה כלב גורר אופניים. הנה, כזה:

אני התרכזתי בתחרויות של רביעיית כלבים. המזחלות היו מהסוג המאולתר, כמו מכוניות מירוץ צעצוע, מה שגרם לי לתהות מי האנשים המוזרים האלה שמתחרים. מצד אחד, יש להם רביעיית כלבים מאולפת לריצה. אבל מצד שני, מבט אחד בכל "מזחלה" מבהיר שהם אינם מקצוענים. מוזר משהו.

הכלבים מחכים בערך שתי דקות על קו הזינוק לפני התחלת הריצה, וזה בערך הזמן הקשה ביותר בתחרות. הם נורא רוצים לרוץ, וצוות המאמנים צריך להשקיע מאמץ רב כדי להחזיק אותם במקום. היללות שלהן קורעות את הלב בזמן הזה. (*** + ***). זה גם הזמן של המנחה לפטפט עם הקהל ולהעביר דחקות עם המתחרה. כשאתה זר, כל פטפוט ארוך בשפה זרה נשמע לך מרתק. "מעניין", אתה אומר לעצמך, "בטח יש להם המון סיפורים מעניינים לספר". לכן, נכונה לי אכזבה עכשיו, כשאפילו עם הגרמנית הבסיסית שלי הצלחתי להבין שדיאלוג טיפוסי של המנחה הלך כך:

"עוד שתי דקות גבירותיי ורבותיי! כן כן, רק עוד שתי דקות. רביעיית הכלבים המפוארת שאתם רואים מולי עומדת לזנק למירוץ – וכל זה יקרה עוד שתי דקות. הכלבים כבר לא יכולים לחכות לצאת, ועוד…". הבנתם, נכון? כמעט נרדמתי בעמידה (הקור המקפיא לא עזר לזה).

נשארתי שם שעתיים, שזה המקסימום בו אתה יכול לאכול, לשתות, לשתוק ולראות כלבים רצים בלי להתחרפן. אחרי זה עוד טיילתי קצת בעיירה, נשמתי את אוויר השדות, קפאתי מקור וחיכיתי לאוטובוס שיחזור. הגעתי לברלין סחוט מעייפות, לחלוטין לא מוכן ליום הלימודים שהיה למחרת מבחינת החומר. אבל למי איכפת, נכון? אני חוזר לשם עם חברים כשירד שלג. עוד כמה שבועות ככה.

—————————
* אנו חוגגים היום את שובן של הכוכביות. יותר מדי זמן לא כתבתי פוסט עם כוכביות.
** בחיי, לעשות מינגלינג בתערוכת משקאות נשמע יותר קל מלקחת סוכריה מתינוק (או מפולני שיכור).
*** תודה ללא סוגרת ת'פה על ההזמנה!
*** + * למשל? לא התגליתי, שוב, כמוטציה גנטית, כך שאיני יכול, עדיין, לעוף. גם טרם התגלה קרוב המשפחה העשיר שהוריש לי מטוס סילון. וגם דפקו לי הרצאה עם נוכחות חובה בשישי אחה"צ (הגעתי חמש דקות לפני הזמן, קראתי ספר כל ההרצאה ועפתי משם לפני שסיימו לדפוק על השולחנות. אין לי מושג אפילו מי הרצה. כזהו הסטודנט הישראלי: חרוץ, שקדן ואדיש לסביבה).
(***+**) של Thorpe. אחלה ספר. המנחה שלי טוען שאם קונים שישה ספרי גיאומטריה דיפרנציאלית בחיים, זה חייב להיות ביניהם.
(*** + ***) לא הייתי בטוח לפני שהגעתי אם מירוצי מזחלות כלבים זה אירוע מרושע או לא. עכשיו, לפחות על פניו, אפשר להעיד שהכלבים נראים מאושרים. נכון, הם מיללים מדי פעם (כשמישהו עובר לידם עם אוכל ולא נותן להם ביס), אבל בגדול, הזנבות מכשכשים והם נראים בסטלבט מהחיים.

[זה קרה לפני שבועיים וחצי, אך מרוב עצלנות הפוסט עולה רק עכשיו. האמת היא שהוא נכתב בזמן אמת ונערך היום. יש פה מידעמועיל למטייל האלטרנטיבי בברלין, וגם כמה קוריוזים מקומיים שעלולים לעניין את המכורים לדבר. קחו בחשבון שב"סופ"ש האחרון" פה הוא בעצם "לפני שלושה סופ"שים" וכו']

איך מספרים על אירוע שבעצמי לא הבנתי מה הוא? בבלבול כנראה. תכינו את המחשבונים! הפוסט הבא עלינו לטובה עומד להיות כאוס מוחלט של נושאים.

כמות המקומות האלטרנטיביים שראיתי בסופ"ש האחרון מספיקה כדי למלא חודש שלם של הבלוג. שני בתי קפה אלטרנטיביים, אחד סקוואט מאמם, חמישה פאבים ועוד מקום אחד שעוד לא השכלתי להגדיר, אבל היה שם פסנתר והרבה ספרים. כמות המקומות והאירועים שיש פה מסחררת אותי לגמרי, ממש בכל פינה וחור של העיר, ואפילו בקצוות הנידחים. אגב, מסקרן אותי לדעת, באופן תיאורטי לגמרי, אם מישהו היה קונה מדריך תרבות אלטרנטיבית לברלין לו היה אחד כזה? חשבתי על זה, ואפשר ממש לכתוב אחד מוצלח כזה (שיצטרך לצאת בגירסא חדשה כל שנה כמובן). לא שיש לי אי-אילו כוונות לעשות זאת, אני די מרוצה מהקריירה הנוכחית שלי, אבל מעניין אותי לדעת מה חושבים על זה אחרים.

הלאה. פסטיבל הכובע היה רק הדבר השלישי הכי מעניין שהייתי בו השבוע, אבל השניים האחרים ראויים ליחס מקצועי יותר ויחכו שאחזור אליהם עם מצלמה. שמעתי עליו בטעות, כשחיפשתי מקום ל.. אהמ.. פגישה חברתית עם בחורה הונגריה שפגשתי. לא משנה. הבעיות עם התיאורים שקיבלתי באו משני כיוונים שונים. אחד, הגרמנית שלי ממש לא משהו – ושנית: התיאורים היו ממש גרועים. כן הצלחתי לקלוט את סיסמת הפסטיבל 'הכי חשוב זה הכובע', את שמו, 'רקטת וזר' (וזר הוא שם רחוב) ואת העובדה שהוא מכיל אינספור הופעות, מופעים (תיאטרון בובות!), הקראות של דברים ומסיבות בעשרים מקומות אלטרנטיביים בחלק קטן של נויקלן.

מה הקטע עם הכובע? מאיפה באה הרקטה? מי ולמה יזם את זה? כוחותינו עודם לוטים בערפל ומגבשים מידע ברגעים אלו. בכל מקרה, אי אפשר להגיד לא לאירוע שדורש כובע. גייסתי את מימי, הידידה הטובה שלי בעיר הזאת, שבתורה גייסה בקלילות מרובה עוד 3 אנשים (וכובעים) ונחתתנו באמצע רובע נויקלן השקט.

רגע, רגע! שקט? איך יכול להיות רובע שמתקיים פה פסטיבל בעשרים מקומות על ארבעה רחובות שקט? זה קטע ברלינאי כזה, גם של המקומות וגם של הקהל: המקומות נבנים ככה שהרעש לא יזלוג החוצה. הקהל מתנהג ככה שלא יהיה רעש מחריש כשהוא יוצא. תיאור מוזר משהו, וגם עקיצה מאד ברורה לתל-אביביים מביניכם: לא תמיד כשהעיריה סוגרת מקום זה באשמתו. לפעמים צריך להתחשב גם בשכנים ולא רק בבליינים. (אח. תגידו שלהטיף מוסר זה לא כיף גדול! מחר אמיר עצמי לכומר :] ).

עברנו בדרך ליד כמה מקומות מגניבים. באחד, שנראה כמו הבוידם בדירה עתיקה (בחיי) הייתה הקראה של משהו. בגרמנית. באחרים הגיעה בדיוק הופעה לקיצה, או שאחת אחרת עמדה להתחיל עוד שעה. בסוף נכנסו ל – Yuma. מקום מגניב למדי עם שם קצת משעמם. עמדה להתחיל שם הופעת סול (ג'ז) עוד חמש דקות ע"פ התוכניה.

שעה וחמש דקות מאוחר יותר, כי מסתבר שגם בגרמניה מאחרים, התחילה ההופעה. אבל זה לא היה לגמרי גרוע שהגענו מוקדם: היינו בין הראשונים והצלחנו לתפוס את אחד השולחנות הנדירים במקום הקטן. כך יכולנו לראות את ההופעה, המאד ארוכה (שעתיים ומשהו), להניח כוס בירה, ועוד אחת, ואז גם בקבוק יין שחלקנו, על השולחן. לרגעים היה שתוי. לרגעים אחרים היה קצת מעושן. וכל הרגעים כולם הרגשתי כמו בפאב דחוק בניו-יורק בשנות העשרים של המאה הקודמת. עם מוזיקת סול עשירה ברקע ושלל טיפוסים מוזרים שמנהלים שיחה. היה כיף עצום.

אחרי זה הלכנו לעוד שני מקומות. אבל כבר היה מאוחר, וצפוף, וההופעות הפכו למסיבות לוהטות, שאי אפשר לרקוד בהם אלא מקסימום להידחק ועם קצת מזל למצוא זווית למרפק להגיש את הבירה לפה. אלו היו יופי של פאבים, אבל גם בסצינה האלטרנטיבית פופולרי מדי זה פשוט לא בשבילי.

ולמה שזה יעניין אתכם?
לא באתי (רק) להוציא לכם את העיניים אלא גם להציע מידע. ככה שבחיבור מושלם לפיסקה שדיברה על מדריך תרבות אלטרנטיבית בברלין, המפה של האירוע היא סוג של אוצר למי שמגיע לעיר. אפשר להעביר איתה ערב שתיה מדהים באיזור נויקלן, שהוא איזור חזק מאד, במקומות אנדרגראונדיים מקומיים לחלוטין. וזו לא רק תיאוריה – עשיתי את זה בעצמי ביום שישי! המפה נמצאת פה בפורמט PDF בגודל עצום וברור. להוריד ולשמור. להדפיס לפני השימוש.