הפוגה: הטוילייט סינגרז בהופעה

לא, עוד לא נגמרו הזכרונות מהטיול. אבל ה Twilght Singers (מעתה: טוילייט) הופיעו השבוע – אז גיוו מי א-ברייק.

את האלבום האחרון של הטוילייט סינגרז, Powder Burns, התחלתי לשמוע במהלך הטיול באירופה. זה הלך בערך כך: שמיעה ראשונה, של כל האלבום, בעודי שותה ליטר בירה בגן בירה במינכן. שלושה ימים אחרי התחלתי לשמוע את האלבום בפעם השנייה – באוטובוס לפראג. נעצרתי אחרי שיר הפתיחה, I'm Ready. שמעתי אותו שוב. ושוב. ושוב. ואז עוד כמה פעמים – עד שנרדמתי והאלבום המשיך להתגלגל. "אהמ. יש פה איזה שני שירים עצומים, My Time למשל, אך השאר קצת באנאלים" חשבתי – והמשכתי לשמוע. באוטובוס לבריסל שמעתי עוד כמה פעמים את שירים מספר אחת ושמונה – וגם עוד פעמיים את כולם ביחד. התחיל קצת להתחבר. עברו ששה ימים – ורק בקלן הגרמנית, גיליתי שאני שר לעצמי את Bonnie Brae בלי לשים לב. עוד כמה ימים עברו – ועוד שני שירים אהובים נוספו לארסנל. אחרי חודש טיול שלחתי לארץ הודעה בהולה שירכשו לי כרטיס להופעה.

ככה זה הדיסקים של הטוילייט סינגרז, ובפרט של גרג דולי. סולנם הם מהסוג שלוקח זמן לעכל. זה לא בגלל שהמוזיקה מורכבת, רועשת או חזקה. זה בגלל שאצל דולי, המוזיקה מורכבת משירים פשוטים עם המון ניואנסים קטנים. מהסוג שעושה בסופו של דבר את האווירה. תו או צליל זניח ששזורים פה ושם. מילים, שלוקח הרבה זמן להפנים, ואווירה – שכובשת אט-אט. דווקא באלבום האחרון מלפני ארבעה חודשים, הקל עלינו דולי להסתגל – ושיבץ בו את אחד משירי הפתיחה המדהימים ביותר ששמעתי אי פעם.

היה ברור שעם שיר זה תפתח ההופעה* – וכשהוא הסתיים, לרגע גם היה לי עצוב. חשתי שהשיא עבר – וטעיתי, כמובן, בגדול. דולי התגלה כפרפורמר ע-נ-ק! (תרגישו חופשי להוסיף עוד כמה סימני קריאה). הוא כל כך טוב, שאפילו לא צריך להכיר את השירים בכדי להנות. הוא כל כך טוב, שאחריו ברור בדיוק למה מתכוונים האמריקאים כשהם אומרים "שואו". הוא כל כך טוב, שעם כמה שמרק לנגן, שותפו להופעה, נחמד, עדיין התגעגעתי קצת לדולי כשהוא עלה לבמה. והוא כל כך טוב (אחרון, מבטיח) – שאחרי שעתיים הופעה, שני הדרנים, המון סיפורים ואינסוף אנרגיות – עדיין קיוויתי שהוא ימשיך.

אז למי שלא הבין: גרג דולי ענק. ומטורף. מקורות יודעי דבר (כלומר, שחר, האחראי הראשי לכך שבאתי להופעה) מוסרים שבעבר נכחו בהופעה בת ארבע שעות שלו בארה"ב. הוא שתה ושתה, ודיבר ודיבר, ושר ושר. ארבע-פאקינג-שעות. בהופעה הנוכחית היו רגעים שהיה ברור שהוא מאלתר. באחד מהם, למשל, הוא נתן לקהל לשיר שיר שלם לבד. אפילו הוא נדהם שידענו את כל המילים.

זהו. נראה לי שסיימתי להשתפך. מישהו מצטרף אלי למרתון טוילייט סינגרז פרטי בשבוע הבא? 🙂

בקטנה:
1. אני עומד לחזור על זה שלוש פעמים לפני שאצליח להאמין: " ארה"ב הפסידה ליוון. ארה"ב הפסידה ליוון. ארה"ב *הפסידה* ליוון. זעקת שמחה פצחה מגרוני למראה התוצאה. למעשה, היה משחק כל-כך טוב, שאפילו בשידור החוזר פעם לי הלב מרוב הנאה.
לכל מי שרוצה: מחר ב – 15:05 יש שידור חוזר. תקליטו ותלמדו – כי ככה משחקים כדורסל.
2. שועל האש הוציאו בטא לגירסא 2.0. יש שם כמה דברים נחמדים, כמו האופציה להמשיך את הגלישה מאיפה שנפסקה בעבר – אך בגדול, לא נפלתי מהרגליים.

–
*גיאחה טוען, ובצדק כמובן, שאלו הם החוקים הלא-רשמיים להופעות רוק: תפתח עם שיר הפתיחה של האלבום החדש (או האלבום הכי טוב, אם זו להקה זקנה), תסגור עם הלהיט הכי חדש\שחוק.