התמקדות: ההצגה 'רעב' במהפיכת אוקטובר של תמונע

בתל-אביביות שוטפת תיאטרון פרינג', או תיאטרון שוליים, הוא מילה המתארת הצגות לא-ממסדיות של יוצרים צעירים ישראליים. ייחודה של מסגרת זו מתבטא בדר"כ בתכנים פחות ממסדיים, שחקנים לא מוכרים ואיבזור במה דל יחסית לתאטרונות הגדולים. אה כן, הם גם בדר"כ כלל הרבה יותר זולים מהבימה או הקאמרי. אפילו לכאלה שרוכשים כרטיסים בלי מבצעים.
עם כל הידע המוקדם המיותר והמשעמם הזה הגענו אתמול להצגה 'רעב'.

זר מגיע למשפחה ומשתכן במרתף שלה. לאורך כמה ימים מתרחשים במרתף דברים מוזרים, עד שבסופו של דבר מתעמת אב המשפחה עם הזר ומכריח אותו לווידוי כואב. מסתבר שהאחרון הינו הקוסם האדום בלנובאר, שליט פיוריג לשעבר, שנמלט בכוחותיו האחרונים מהשד הנורא מאראגוס הידוע בכך שהוא טורף לקורבנותיו את הטחול בעודם חיים. בלנובאר חיפש מקלט בעודו עובד על הקסם היחיד הידוע לבני האדם שיכול להביס את מאראגוס ובכך להשיב שקט ל..

אופס! סליחה. התבלבלתי בין ביקורת זו לבין הפוסט משחקי המחשב העצמאיים. בואו ננסה שוב.

משפחה "נורמאלית" (כלומר, מתוסבכת ופסיכופטית לחלוטין) משכירה את מרתף ביתה לזר העובד כמדריך סדנאות מודעות. בצורה טבעית מתנהגת אליו האם בהערצה עיוורת, האב בחשדנות חסרת גבולות והבת בדרכה הרגילה: ציניות. הזר, המתפקד בתחילה על תקן זה-שיודע-הכל, מגיב בסבלנות ובסליחה, מעיף משפטי ניו-אייג' מהתחת לכל עבר ("מה *אתה* רוצה?") ונראה כמגלם את הקול החזק, היציב וההגיוני שמעביר את דעות המחזאי.

זו כמובן אשליה אחת גדולה.

קליפה אחר קליפה מקולפות מהדמויות כל תכונה שנדמה היה לכם שהייתה להם בהתחלה. האב לא באמת קשוח, הבת לא באמת צינית, האם מעריצה את כולם ובסה"כ רוצה רגע קסם בחיים – והמדריך? הוא לא יודע שום דבר על החיים ובכלל לא רוצה לעזור לאף אחד. התיאור הכי מוצלח שניתן לתאר אותו הוא 'אגואיסט ואגוצנטרי גדול'. הסיטואציות בהן הכל מתרחש מאד אמינות וישראליות: סביב שולחן האוכל, במהלך הסדנא, בפרדס, בזמן עישון סיגריה וכו'. ממש הרגשה של 'זה יכול להתרחש לעשרות משפחות שאני מכיר'.

'רעב' נותנת ברגעים מסוימים בעיטה קונג-פו מסובבת לראש שגורמת לך לזוז בחוסר נחת על הכסא. ברגעים אחרים היא מצחיקה ומעלה חיוך. לעיתים, היא אף גורמת לך לחשוב. 'רעב' גם מתחמקת מקביעות מוחלטות או משורה תחתונה. אלמנט נדיר בעולם בו המשפט הרווח בדיונים הוא 'אז מה אתה אומר בתכל'ס?'. 'רעב' לא אומרת שום דבר בתכל'ס. היא אומרת המון – אבל היא לא נותנת כותרת סופית של 'טוב' או 'רע'.

סדנאות מודעות למשל: ברגעים מסוימים נדמה שההצגה תומכת בהן ללא סייג. בשינוי שהן עושות לאנשים, בפקיחת העיניים שלהן. ברגעים אחרים מתארת ההצגה את הסדנאות כאוסף בולשיט אחד גדול, ואת המדריך הכל-יכול כאחד שלא יודע כלום ושסתם צועק סיסמאות. מה האמת? מה נכון ומה לא? את זה לא אומרים לנו. מוצגות הראיות, אך גזר הדין לא ניתן.

בתור הצגת פרינג' גאה, שאפילו זכתה בפרס 'הצגת הפרינג' של השנה', משתמשת 'רעב' באמצעים לא יקרים בכדי למשוך תשומת לב. ראשית, ישנם הנרות. כל צופה מקבל נר בכניסה, וכל הנרות מודלקים באותה העת בנקודה מסוימת בהצגה. שנית, ישנה המוזיקה שכתבה קורין אלאל. פסקול מדהים ונוגע, המבוצע בצורה מצוינת על ידי השחקנים – ובעיקר על ידי אלינור פכט, המשחקת את הבת הקטנה. גם שאר השחקנים מבצעים את חלקם נאמנה. בעיקר הייתי מציין את אב המשפחה, שמעון מימרן. הוא משחק בצורה מושלמת גבר ישראלי טיפוסי. בעל בטחון ונוכחות. אחד שטיפה מרמה, טיפה רגיש וטיפה אוהב צבא. תפקיד שפשוט תפור עליו.

ולתופעה המכוערת של ההצגה: במהלך המופע יצאו, בשתי הזדמנויות שונות, קבוצות של אנשים מהאולם באמצע ההצגה. בתחילה היו אלו 6-8 מבוגרים שעזבו בצורה מאד-לא-דיסקרטית. אחרי זה היה עוד זוג שעשה זאת יותר בשקט. אגב, זה עוד לפני שאתחיל להזכיר את האנשים שיצאו לפני סוף מחיאות הכפיים. כן, הם לא יכלו לחכות עוד עשרים שניות – החיים לחוצים פה אתה יודעים.
ת'אמת? אין לי מושג למה הייתה העזיבה. נכון, היה רגע אחד או שניים מזעזעים בהצגה – אבל לא כאלה שייגרמו לקהל שנות האלפיים לרקוע ברגליים ולנטוש באמצע. לא אהבתי בכלל את האקט.

מהפכת אוקטובר של תאטרון תמונע היא הזדמנות מושלמת לצפות במיטב רפורטואר התאטרון במחיר מצחיק של 25 שקלים. לכל מי שתמיד אומר 'אני לא רואה מספיק תאטרון', הנה ההזדמנות לכפר על המחדל (וגם לתרום באותה העת ליוצרים צעירים). תבדקו בתוכניה. בטח יש שם משהו שתאהבו.

בקטנה:
1. עוד נסיון לשחזר את הצלחת יוטיוב: SlideShare הוא שירות חדש שנותן את האופציה לשתף מצגות במקום סרטים כמו יוטיוב. מוגש מטעם ניימן: שירות לקורא שרוצה להישאר מעודכן.