אסטוניה שלי

אני קורא בימים אלו את הספר אסטוניה שלי של ג’סטין פטרון, שנתן לפוסט את שם הכותרת. זהו חלק מסידרת ספרים בשם xxx שלי, כאשר כאן ה – ‘xxx’ לא מדבר על אירוטיקה , אלא דווקא מסמל שם של ארץ או עיר גדולה בעולם (נגיד אוסטרליה – או פאריס). זוהי סידרת ספרים אסטונית, שאם הבנתי נכון – אז או שהפופולריות שלה באסטוניה דומה לזו של הארי פוטר בשאר העולם – או שסתם כל חמשת האסטונים* שחיים בברלין מעבירים את ספרי הסידרה בלי הפסקה אחד לשני. אניווי, נדמה שזו מספיק תופעה באסטוניה כדי להקדיש לה פוסט. וחמש פסקאות.

אז מה זה בעצם? ספרי אסטוניה שלי נכתבים כולם – חוץ מאחד (שתכף נדבר עליו) בידי אסטונים. אסטונים שחיים בארצות אחרות ומתבקשים ליצור ספר מחווית המעבר, הקליטה וההסתגלות למקום החדש. כשהייתי קטן רצו לנו בבית כל מיני ספרים כמו ‘בוב מניו יורק’ או דברים דומים – שדיווחו על חייהם של ילדים דמיוניים בארצות רחוקות. ולסידרה הזאת יש רעיון דומה, רק ש’בוב’ מוחלף במהגר – והשפה מדברת למבוגרים. קוראים לזה התאמה לתקופה המודרנית.

כמובן שהסידרה לא מתורגמת לאנגלית, כי קשה לחשוב על גרמנים שיתעניינו בהרפתקאותיה של טריינו בברלין – כך שאת רובה לא יכולתי לקרוא. האסטונית שלי חלשה, מן הסתם, בטירוף וזו אחת השפות הקשות שיש. למעשה, האגדה מספרת שאסטוניה היא הארץ שסבלה הכי פחות מנחת הצנזורה הסובייטית: הרוסים פשוט לא הצליחו להגיע לרמה מספיק גבוהה בשפה כדי לעקוב אחריהם! אניווי, מזל שיש את הספר ‘אסטוניה שלי’, שלא יכל להיכתב באסטונית בידי אסטוני שהיגר לאסטוניה (תקראו את המשפט הזה כמה פעמים. הוא מבלבל אך נכון) – וכך נתנו לאמריקאי שעבר לאסטוניה בעקבות בחירת ליבו לכתוב אותו. זה שבחירת ליבו היא במקרה גם בעליה של ההוצאה שאחראי על הסידרה הנ”ל זה פרט שולי ביותר, ובטח שלא נפוטיזם.

הבחור, עיתונאי במקצועו, מספר את סיפור פגישתו עם אפ, אשתו – וכיצד זה הוביל אותו לגור במקום הכי קר בעולם (אקלימית – ובעיקר תרבותית. אם להאמין לו). בשפה מאד פשוטה (*שיעול* פשוטה מדי) ואמריקאית למדי (“אני לא מאמין שאני בארץ קומוניסטית לשעבר! אמא שלי הייתה משתגעת! קו-מו-ניס-טית!”) הוא מספר על אסטוניה. התוצאה מעניינת, למרות הקלישאות הפזורות בה, בעיקר כי הוא מתאר שלל תופעות ומנהגים תרבותיים שבאמת נראים לי (ולו) הזויים: כמו לישון עם גרביים ספוגים בוודקה בזמן מחלה – או החיים עם אנשים שאוכלים נקניקי דם, ופודינג כוסמת עם מלח וחמאה לארוחת בוקר. גם ההיסטוריה של אסטוניה שזורה בספר יפה, דרך כל מיני ראיונות במסווה של שיחות עם מכרים שמגלות טפח אחר טפח של הקמת, התקדמות וגידול המדינה.

וזהו בערך. אין פואנטה לפוסט. בניגוד לתמיד, אני לא ממליץ ליצור גירסא ישראלית לסידרה. כי על הקומבינות של רמי-הישראלי בניו יורק כולנו יכולים לשמוע במדורי הפלילים בעיתונים כל בוקר, ואין, עד כמה שאני יודע, סקרנות גדולה מדי להבין מה עושים נציגינו הנכבדים בניכר. אבל סתם התחשק לי לכתוב פוסט של בוקר. מה רע?

———–
* הידעתם? יש בערך מליון וקצת, ממש קצת, דוברי אסטונית בעולם! מה שהופך את אסטונית לשפה הקטנה ביותר שהיא השפה הרשמית של מדינה או משהו בסגנון. זה, בתורו, גורר אותי לליין בדיחות אסטוניות חדש – שרובו סובב פחות או יותר תחת אותו הנושא: אין כמעט אסטונים בעולם. למשל: ש: כמה אסטונים צריך כדי להחליף נורה? ת: יותר ממה שיש. למי שמתלונן על הנושא אני מספר שזו אפליה מתקנת: על כל אומה בעולם יש בדיחות שמספרים עליה ורק עליה – אז עכשיו הגיע תורי להציל את האסטונים מבדידותם. כמובן – היה עדיף לו המשימה הייתה נופלת בחיקו של קומיקאי מוצלח יותר. אבל מסתפקים במה שיש, אתם יודעים.

9 תגובות

  1. ארז הגיב:

    בגלל אני משוחד לטובה בכל מה שנוגע למדינה הזו

  2. ניימן הגיב:

    התרשמת לטובה מקאיה, אה? :]

  3. Kaie הגיב:

    Nice post;) And there’s nothing strange about eating salty buckwheat porridge for breakfast or sleeping with vodka socks when you’re sick:) I couldn’t imagine eating sweet buckwheat porridge!

  4. ניימן הגיב:

    you couldn’t *imagine* eating sweet buckwheat porridge?! whew. we need to make a trip to Poland around Christmas. That’s one of their traditional christmas deserts. you’ll love it!

  5. Kaie הגיב:

    I have to try it to believe it. Until then I stick to buckwheat porridge with salt and sour cream:)

  6. יותם הגיב:

    “ואין, עד כמה שאני יודע, סקרנות גדולה מדי להבין מה עושים נציגינו הנכבדים בניכר.”
    דווקא יוצא לי לפעמים לקרוא בלוג של אחד כזה! הייתכן ובכלל לא שמת לב למה שידיך מקלידות? 🙂

    אגב, עדיין לא הבנתי אם הסדרה בידיונית או לא. הפוסט מלא בטיעונים בעד כל צד!

  7. ניימן הגיב:

    יש לך נקודה…

    ואמיתית ביותר. כלומר, הסידרה מבוססת על סיפורים אמיתיים. לפחות הספר שאני קורא נראה כמו כתבת מוסף סופ”ש מורחבת מאד (ויותר סיפורית כמובן).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting