קולומביה (13): פאבים, חנויות ספרים ועוד

[וידוי חסר עניין לציבור: כל הפוסטים על קולומביה נכתבו תחת שמיעת מוזיקה לטינית!]

כל דבר טוב צריך להסתיים איפושהו, וסדרת הפוסטים על קולומביה מסתיימת פה. עם אלכוהול (וגם חנות ספרים אחת). כי יצאתי הרבה בטיול – אפילו יותר מדי לטענתה של לורנה שחששה לבריאותי. לצאת בקולומביה זה עסק מטורף לגמרי: גם בגלל שדרום אמריקאיים מטורפים מלכתחילה – וגם בגלל שכל מיני דברים, כמו למשל שבעה אנשים באוטו שמיועד לחמישה, או מוניות שמתעלמות מרמזור אדום בארבע בלילה – הם לא כוס התה הרגילה שלי. מדריך השיכור לבוגוטה לא יהיה פה. כמה מילים על שני מקומות ששווים אזכור כן.ואז תבוא חנות הספרים המובטחת בכותרת.


[יש בקולומביה לא מעט מבשלות בוטיק. לא הספקתי לעשות מחקר עמוק בנושא, אבל הנה תמונה של הבירה האהובה עלי משם: San Tomas. בירת דובל. לא נופלת מהבלגיות האיכותיות ביותר. מצאתי אותה בחנות ליד Parque 93 והייתי צריך לבקש מהמוכר שלוש פעמים עד שהוא הבין שהכוונה היא לבירה היקרה הזאת ולא לאיזה משהו זול בחמישית מחיר. התמונה מאתר המבשלה]

La Residencia [אתר]
יש מצבים שמשרים עלי לצאת במונולוגים ארוכיים משל הייתי פילוסוף יווני. החמש דקות הראשונות בלה-רסידנציה, פאב\בית קפה\גלריה ברוח אנרכיסטית וברלינאית להפליא, היו כאלה. דיברתי על הגלובליות של הפאבים, על איך המקומות האנרכיסטיים בכל העולם מתחילים להיראות אותו הדבר – כשלכו תבדילו בין פאב ממוצע בברלין לבין המונוטרוניקס, ריף ראף בת”א או הלה רסידנציה בבוגוטה. אפילו האשמתי, לרגע, את היזמים בחוסר מקוריות!

אבל אז בא אנריקו ותיקן אותי. הוא אמר שלפתוח בבוגוטה מקום כמו הלה-רסידנציה, מקום שונה מאד משאר הפאבים, מצריך אומץ וחזון רב. בערך כמו לפתוח פאב קולומביאני מסורתי באמצע ת”א. הוא גם מת על הקונספט שלהם: הם לקחו בית שהיה נטוש שנים רבות – מקום יפייפיה ומלא הדר – והפכו אותו להיכל אמנות אלטרנטיבית. הרעיון של שם המקום חמוד ביותר: המילה ‘לה-רסידנציה’ בתרגום מאד מאד חופשי, היא ‘פיקאפ בר’ בקולומביאנית. וזה מצחיק, כי אין דבר וחצי דבר בין הפאב הנוכחי, שמיועד למי שרוצה לבוא, לשתות ולדבר על אמנות – לבין מקום בו באים לפגוש נשים.

שתינו שם כמה בירות בערבו של יום רביעי חמים. אנשים נכנסו ויצאו, אבל לא היה מלא מדי וגם לא ריק לחלוטין. האווירה הייתה נהדרת, והמקום הוא בחזקת אסור-להחמיץ לכל תייר אלטרנטיבי. למרות שהוא לא נמצא במרכז העיר.

Saint Moritz
ואז יש גם דברים שונים לגמרי. בקצה השני של הסקאלה. קוראים להם קנטינות, ואלו פאבים מסורתיים בתכלית המסורת. יש המון כאלה בבוגוטה, ובקולומביה בכלל. חלקם פופולריים ותיירותיים. וחלקם – כמו סיינט מוריץ, נשארו אותנטיים ומכילים בעיקר מקומיים. עם שפם. אני אוהב שפמים.

מה יש בסיינט מוריץ? ראשית, המון גברים וכמעט אפס נשים. במילים אחרות: זה לא פיקאפ בר. הגברים יושבים ליד שולחנות קטנים, ושותים בירה עם שוטים של אגוורדיאנטה. אחד הקטעים של המקום הוא שמשאירים את בקבוקי הבירה הריקים על השולחן של הלקוחות – וכך לאורך הערב נערמות אנדרטות לבירה ליד החבורות השונות. קולומביאניים שותים, מסתבר, לא פחות בירה מגרמנים!

אחרי זה יש את עניין המוזיקה. סיינט מוריץ מיוחד בכך שבשעות היום יש בו שאנסונים בספרדית לצד מוזיקת טנגו מקסימה ארגנטינאית. בערבים זה הופך לברנקייה – שזה סגנון המוזיקה האיטית, יחסית, של קולומביה. אטרקציה נוספת של המקום היא השירותים: אין שירותים. יש משתנה. בקצה של החדר. וכולם עומדים שם כשכל שאר הלקוחות רואים. בחיי, בבסיס הטירונות שלי היה יותר הגייני.

נתבקשתי לא לצלם את המקום, כך שעדות לפעמיים שהייתי שם אין. אבל סימכו על סמוך – ותקפצו לשם אם אתם בסביבת בוגוטה. חוויה אדירה.

חנות הספרים מרלין [אתר]
הבטחתי חנות ספרים, נכון?

עסקים בבוגוטה מסודרים בגטאות. חלקם איכשהו הגיוניים – כמו איזור חנויות החשמל או חנויות הצעצועים. אבל חלקם, איך נאמר זאת, קצת יותר… איזוטריים: איזור חנויות המוצרים למסיבה, איזור הפיצ’פקס ואיזור הקונדיטוריות שמתמחות בעוגות צבעוניות זה לא משהו מובן מאליו. לדעתי זה נובע מכך שקניונים הם עניין חדש יחסית בבוגוטה – והוא ממש לא מפותח בדרום העיר. זה גם הזכיר לי איזורים מסוימים בדרום ת”א – נגיד, שוק התבלינים, או חנויות הצעצועים במטלון.

ולמה אני מזכיר את זה? היות ויש, כמובן, את איזור חנויות הספרים המשומשות. בשדירה השמינית ברחוב ה – 15. איזור מקסיייייייים – אפילו אם אתם לא קוראים בספרדית. כי בספרים תמיד כיף להסתכל, וגם יש, כמובן, לא מעט באנגלית. כמויות חנויות הספרים המשומשות באיזור בלתי נתפס, ורק מחזק את התפיסה שלי שהגדרת העם היהודי כעם הספר זה סוג של הפוך על הפוך על כך שאנחנו קוראים הרבה פחות מכל עם אחר.

במקום לנבור במבחר החנויות שבאיזור, אנריקו הוביל אותי ישר לחנות האהובה עליו: מרלין. יש לה שתי קומות. אחת מופיעה בתמונה. השניה היא זו שהמדרגות מובילות אליה. והשניה היא גם זו בה מתרחשים הקסמים. היא נראית כמו רשת ענק של חדרים מחוברים – כמו דירה מפלצתית שמישהו הפך לספריה מבולגנת. יש שם ערב רב של ספרים שהכרחתי עצמי לא לקנות – כי גם ככה יש לי כרגע יותר מדי – ואז עברנו שוב, כדי לברר שלא החמצנו אף ספר שאנחנו לא מתכוונים לקנות – ובסוף שהות ארוכה יצאנו החוצה.

אז אמרתי לעצמי שאי אפשר לא לדווח על זה בבלוג – כדי לשמור פה על רף מינימלי של תרבות לצד כל האלכוהול והשטויות. וכך נכתב הפוסט הזה.

6 תגובות

  1. עודד הגיב:

    כנראה שבקולומביה לא אהיה בעתיד הקרוב (וגם הקצת פחות קרוב), אז תודה לך על סדרה מעניינת של הצצות לשם!

  2. ניימן הגיב:

    בבקשה. ותזהר מכאלה הכרזות. לפני שתדע תגלה מחר שזכית בכרטיס טיסה חינם (כולל אירוח) לבוגוטה :]

  3. עודד הגיב:

    אפילו כאיס חינם לא היה מצליח להזיז אותי מכאן עכשיו, אני חושש 🙂 (אני חושב שזה השיא האישי שלי בהפעלת “רוורס מנחוס”).

  4. ניימן, כתבת:
    מרלין. יש לה שתי קומות. אחת מופיעה בתמונה. השניה היא זו שהמדרגות מובילות אליה.
    אבל איפה התמונה? בלינק ששמת גם אין תמונה.
    רוצה תמונה

  5. ניימן הגיב:

    צודקת. אני שיכור לגמרי ושכחתי לשים את התמונה בפוסט. הוספתי אותה עכשיו. תודה על הערת תשומת הלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting