תמונות ישראליות (ישראל, אפריל 2010)

זה קטע שחווה כל ישראלי שחי בחו”ל. חברים, מכרים – או אנשים שפגשת לפני דקה – מנדבים עצמם לבקר אותך בישראל בחופשה הבאה שלך. את רובם אני דוחה בלי לחשוב פעמיים. מיעוט איכותי זוכה לדחיה קצת יותר מנומסת, עם רמיזות עדינות לכיוון השלילי-עקשני. וקאיה, שהיא קטגוריה בפני עצמה, זכתה לתשובה חיובית. בכל זאת, לא כל יום רוצה אסטונית לבקר אותי בישראל, נכון?

לכל ביקור יש סיפור משלו. זה של הנוכחי הוא תיירותי ביותר. נחזור פעם נוספת לפורמט ספרי שולחן-הקפה מפוסטי האוכל של קולומביה. הסיפור של הביקור בישראל היה כך*:

[התמונות מקווצ’צ’ות. אז פשוט לחצו עליהן לגירסא הנכונה]


[אין כמו יפו בלילות ילדה. אבל יותר מזה, אין כמו יפו בזריחה. בחמש וחצי הגענו לפתח ביתי, ובשש בבוקר כבר נחתנו, לקול טענותיה הנחרצות של קאיה בדבר נחיצות-השינה, ביפו. מלווים בדביבון עייף שרק מתנות בדמות בירה-בשווי-19-יורו מוציאים אותו מביתו בשעות-לא-שעות כאלו. לא סתם טוענים ששעות הזריחה ושעות בין הערביים הן היפות בשעות הבריאה: הן גם המושלמות מבחינת צילום להשיג תמונות מוצלחות. אחרי שעה ומשהו טיול וסשן צילומים ארוך, נחתנו ב – 7:28, על השעון, בסניף האשכנזי של אבו חסן. ברחוב שבטי ישראל. היו שם כמה חיילי שוקולד מגל”ץ, כמה ערבים מקומיים – וכמובן, את המסבחה הטובה ביקום. יש בדיוק דרך אחת לחוות את הבוקר הראשון בישראל]


[קאיה אוהבת לצלם אוכל. אני אוהב לכתוב על אוכל. שוק הכרמל העמוס לעייפה הוא ההזדמנות המושלמת להפסקת צילום באמצע סיור תל אביבי. משם המשכנו לשתות בירה על החוף, ואז נטשנו הביתה כי חצי מחברי המשלחת – רמז: הם לא אני – היו עייפים]


[בשישי נחגג הפסחא בירושלים – והעיר נצבעה עולי רגל, תהלוכות ומלאמלאמלאמלא מחסומים. אם יש יום לראות את העיר העתיקה של ירושלים, ולקבל את מלוא החוייה בפרצוף, הרי שזהו היום. שירים, צבעים, “תחפושות” (למרות שכולם התחפשו לישו. קצת משעמם) והמון אופי. בהוספיס האוסטרי לא מצאנו מקום לשבת. בכנסיית הקבר נלחמנו במרפקים על זכות הכניסה]


[רציתי לאכול בחומוס זיאד ולספר על זה לחבר’ה בבלוג. אז רציתי, אז מה? הרחבה לפני הכניסה לחומוס בדיוק הייתה סגורה לצורך תהלוכה זו או אחרת, וכך נאלצנו “להסתפק” בחומוס לינא. שזה כמו לנסוע לפריז ואז להסתפק ברומא – יענו, פשרה מאד לא כואבת. אממה – נפלנו על יום חלש במיוחד של החומוס, שדמה יותר למיץ לימון עם קצת חומוס מאשר לממרח האהוב עלי. לכולם מתפלק מדי פעם, אבל עכשיו קאיה חושבת שירושלמים לא יודעים להכין חומוס. את כדורי הפלאפל הענקיים על הזעתר שמוכרים בעיר, אגב, היא מאד אהבה. איך אפשר לא?]


[יום בת”א כלל טיול מנמל-לנמל, סיור בכרם התימנים – וכמובן: בירה במייק’ס פלייס וארוחת צהריים במטבחון. תיירים או לא תיירים? הכרם מקסימה במיוחד בצהרי שבת שקטים. ואם מאזינים בשקט, ניתן למצוא בה אמנות רחוב מקסימה כמו זו שבתמונה]


[במיטב מסורת קוד דה-וינצ’י, חידה בת עשור פוענחה לה בנצרת: מה משמעות השלטים עם האות ‘L’ שנתקלתי בו לאורך שנים מדי פעם בגוש דן. והמשמעות? מועדון האריות – ה – Lions Club. מועדון נדבנים מכל העולם, שלא באמת הבנתי (עדיין) מה מעשיו. אבל דרכו הכירה קאיה (קרוב משפחה שלה פעיל שם) בחור נוצרי חביב מנצרת (כמעט חרוז!), שהראה לנו את העיר ביום ראשון של הפסחא ממבט מקומי מאמין. התחלנו בתפילה מקסימה בכנסיית הבשורה, המשכנו לסיור כנסיות – כולל אחת שנבנתה זה עתה(!) – וסיימנו בתצפית פנורמית על העיר. אפילו קניתי ארבעה דיסקים של מוזיקה ערבית! עכשיו אני רק צריך עזרה בקריאת השמות]


[אני אוהב לאכול בנצרת בתשרין: מסעדה ערבית מודרנית שמשלבת בין פה לשם, בין פעם ועכשיו. אבל ביום ראשון של פסחא היא הייתה סגורה. כמו כמעט כל נצרת בעצם. הידיד רצה שנבוא לארוחת חג משפחתית אצלו – אבל בעיית צמחונות קלה התעוררה אחרי שהסתבר שהוא לא מאמין גדול של מנות בלי בשר. אז הלכנו לדיאנה. הוא אכל צלעות כבש, אני לקחתי את הקבבים המפורסמים – וקאיה הסתפקה בשולחן סלטים עצום. איך היה? מעולה. לחלוטין מעולה. אם כי גם יקר בטירוף: 250 ש”ח להכל כולל 3 קפה בסוף. מחירים של נמל ת”א]


[כדי לתת לי כמה שעות לסידורים, לקחו חברים טובים את קאיה – שהתחרתה ברכיבה בימי נעוריה – לטיול סוסים בראש העין. היא עזרה שם לשתי ילדות קטנות בנות עשר, שבקושי ידעו אנגלית אבל לא הפסיקו לאמר ‘you are so pretty’- מה שעשה לגיבורה האסטונית הלא מושרת שלנו המון טוב לאגו]


[על חיפה גם ויתרתי מטעמי סידורים. אז קאיה נסעה עם אימי כליווי. עכשיו, יש אנשים שמאמינים שאני אדם חברותי. וזו שטות מוחלטת, כי כשפוגשים את אימי רואים מה זה אדם חברותי אמיתי. היא מדברת עם כולם, בכל מקום – ועל כל דבר. כולל, למשל, עם חבורת אתיופים שחוגגים בת מצווה בצורה אתנית בעיר. תרבות אתיופית היא עניין שפספסתי בעוונותי בישראל]


[יום לפני הסוף ירדנו לים המלח כדי לצלם את התמונה המסורתית של תיירת שוכבת על הים וקוראת עיתון. אחרי זה הלכנו להר סדום. הגענו לשם, בתצריף מקרים משעשע, בדיוק עם כיתת חרדים צעירים מגולחי ראש, בעלי פאות ארוכות שדיברו ביידיש כשפת אם. התחלנו את המסלול ביחד, והם לא ממש אהבו את זה כי הבחורה שלידי הייתה, מי ישמע – עם חצי שרוול! אז ראש התהלוכה פנה אלי, ושאל אם נוכל לחכות חמש דקות בזמן שהללו ימשיכו הלאה ויעלמו מעל פנינו. עניתי לו שאשמח אם *הוא* יחכה חמש דקות בזמן שאנחנו נמשיך – ואז פנינו לכיוון אחר. חברתם לא נעמה לנו יותר]


[יש לנו ארץ נ-הדרת. והרים מ-הממים. תצפית מהר סדום]

———————
* כל התמונות פרי מצלמתה של קאיה. אני חייב לקנות מצלמה איכותית יותר.

20 תגובות

  1. ממש תייר בישראל הפכת להיות.
    חבל שלא יצא לנו להיפגש לאיזה דרינק בתל אביב. פעם הבאה אולי…

  2. ניימן הגיב:

    בקושי יצאתי בת”א. רק לצ’ירס (שהוא אחלה בר), ולעוד מקום עלום בפלורנטין. פעם הבאה אני מקווה שיהיה קצת יותר ארוך..

  3. שירה הגיב:

    צ’מע זה הכל טוב ויפה מאד
    אבל התמונות מעוכות

    הקץ לדיאטה! יושמנו התמונות לאלתר

  4. ניימן הגיב:

    כן. שמתי לב לזה אחרי הפירסום. זה המנוע של הבלוג שעושה את זה. אם תנסי לראות את התמונות עצמן, אז הן נראות בסדר גמור..

    בטח אפשר לתקן את זה. אבל ממש אין לי כוח לגלות איך :]

  5. ניימן הגיב:

    אוקי. תיקנתי! אבל עכשיו הפוסטים רחבים יותר – וגם השורות ארוכות יותר. נראה לי שזה פחות קריא, אבל אולי זו סתם העין שלי שהופתעה מהשינוי. ניתן לזה לרוץ כמה זמן ואז נראה מה קורה. עקרונית אני באמת מעדיף שיהיה מקום לתמונות יותר גדולות בפוסטים.

  6. הדנה הגיב:

    עשית לי חשק.
    איזו מצלמה אמרת יש לקאיה?

  7. ניימן הגיב:

    לא אמרתי. אבל אני יכול לבדוק ולאמר מחרכך :]

  8. המפורגנת הגיב:

    תודה על הפירגון. נהניתי.

  9. דייב דנ הגיב:

    יכלת להגדיר את הפוסט, כפוסט יום העצמאות 🙂
    נחמד מידי פעם לראות את ישראל דרך עיניו של התייר, היא (ישראל) באמת נצבעת בצבעים יותר יפים.
    איך אמרו הגשש, יש לנו ארץ נהדרת.

  10. ניימן הגיב:

    הסמיכות באמת מקרית. בכלל לא שמתי לב (דברים שלא רואים משם..). ויש לנו ארץ נחמדה לפעמים :]

  11. לא להאמין שתמונות אלה צולמו בארצנו.
    מוכשרת הקאיה הזו. האם היא נהנתה בסופו של דבר?
    יום עצמאות שמח

  12. פרנק הגיב:

    התמונות נהדרות. וגם אתה בסדר. 🙂

  13. ניימן הגיב:

    אורן: נהנתה מאד. רוב הזמן היא הייתה ב’היי’ מוחלט ודיברה בהתרגשות מתנשפת. אני מצאתי את זה מצחיק למדי :

    פרנק: תודה ותודה. תתכונן למתקפת הלגו בקרוב!

  14. יעל הגיב:

    תמונות יפות, קאיה.

    כן, אני תמיד אומרת שישראל היא מקום הרבה יותר טוב כשקופצים אליו לשבוע-שלושה של חופש ובורחים בחזרה… (אלא אם גם אתה מתקועי ענן העשן של הר-הגעש-שאף-אחד-לא-מצליח-לבטא-את-שמו).

  15. ניימן הגיב:

    כל מקום הוא כזה – לא? הדשא של השכן ירוק יותר וקלישאות דומות נכון להחריד כשזה בא לארץ מגוריך..

  16. אנה הגיב:

    שאלה קצת לא קשורה… אתם מכירים אולי אסטונים בארץ?? אני ממש צריכה ללמוד אסטונית ואין לי עם מי לתרגל פה

  17. ניימן הגיב:

    אני לא מכיר אישית – לא…
    יש אסטונית שעובדת עם ידידה שלי – אבל מעולם לא פגשתי אותה. אם ממש דחוף לך אז תשלחי לי מייל ונראה אם אפשר לעשות חיבור דרך צד ד’.

  1. 3 באוגוסט 2010

    […] יקרה – ועכשיו גם כותבת אורחת, ניסתה למשוך אותי עוד בביקור באפריל לשישקו. אפילו תאריך ושעה היו לנו, אבל הכל נפל בשניה […]

  2. 18 בפברואר 2011

    […] העליתי תמונה בעצמי תמונה צנועה מהמסעדה – כחלק מפוסט תמונות ישראליות. זהו אחד הפוסטים האהובים עלי בבלוג בשנה החולפת, אם […]

  3. 29 במרץ 2011

    […] איך הולכים הפוסטים האלה בחזרה מטיולים קטנים, נכון? כן, כמו ספר שולחן. ארגוני טרור מתבקשים לא להשתמש בתמונות בפוסט בתור […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting